Ketubot 77a — Talmud auf Deutsch

ומוסיפה הגמרא -

אמר רב נחמן,

ונכפה

[חולה במחלת הנפילה, שיש זמן מסויים שנופל פתאום לארץ]

כמומין שבסתר דמי.

כיון שיכולה להיזהר שלא לצאת לרחוב באותו זמן, ולא יודע לבעל על מום זה.

והני מילי, דקביע ליה זמן.

שיש זמן קבוע שתוקף אותה החולי, ונזהרת שלא לצאת מביתה באותו זמן.

אבל

אם

לא קביע ליה

זמן, אינה יכולה להסתיר את המום, ו

כמומין שבגלוי דמי.

ובודאי ראה ונתפייס.

מתניתין:

האיש שנולדו בו מומין,

ואשתו תובעת ממנו לגרשה, כיון שאינה יכולה לסבול את מומיו. ובגמרא נחלקו, האם מדובר כשהיו כבר קודם הנישואין או שנולדו לאחריהן,

אין כופין אותו להוציא.

אמר רבן שמעון בן גמליאל

-

במה דברים אמורים במומין הקטנים. אבל במומין הגדולים, כופין אותו להוציא

. ובגמרא יבואר מהן מומין קטנים ומהן מומין גדולים.

גמרא:

שנינו "האיש שנולדו בו מומין ... ",

רב יהודה תני "נולדו",

דהיינו שנוצרו אחר הנישואין .

אך

חייא בר רב תני

-

"היו",

כלומר - שהיו קודם הקידושין אינו חייב להוציאה, כיון שראתה את המומין והתרצתה בהם.

ואומרת הגמרא - ל

מאן דאמר

שהמשנה מדברת כש

נולדו

בו המומין אחר הנישואין, ואפילו הכי אינו צריך להוציאה מחמתם ,

כל שכן

שאם

היו

המומין כבר קודם הנישואין, אינו חייב לה כתובה,

דקסברה וקיבלה

[ראתה את המומין והתרצתה בהם].

אך ל

מאן דאמר

שהמשנה מדברת כש

היו

בו המומין קודם הנישואין, ואז אינו חייב להוציאה, כיון שראתה את המומין והתפייסה,

הני מילי כשהיו בה קודם הנישואין,

אבל נולדו

לאחר הנישואין,

לא.

וכופין אותו לגרשה. משום שאומרת - "איני יכולה לחיות עמו".

ומקשה הגמרא:

תנן

במשנתינו,

"אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים במומין קטנים, אבל במומין גדולים, כופין אותו להוציא".

בשלמא למאן דאמר "נולדו",

ואפילו אם נולדו אחר הנישואין אינו חייב להוציאה,

היינו דשאני בין

מומין

גדולים לקטנים.

כיון שבמומין גדולים יכולה לומר - "אין בכוחי לשאתם".

אלא למאן דאמר "היו",

והסברא היא משום שראתה את המומין קודם הנישואין והתפייסה בהן,

מה לי גדולים מה לי קטנים? הא

לעולם

סברה וקיבלה,

ואפילו במומין גדולים אינו חייב להוציא!

ומשנינן: אף כאשר היו קודם הנישואין, יכולה היא לטעון

"כסבורה היא שיכולה לקבל, ועכשיו אין יכולה לקבל

".

וטענה זו יכולה לטעון רק במומין גדולים, ולא במומין קטנים.

חוזרת הגמרא לבאר את המשנה -

ואלו הן מומין גדולים?

פירש רבן שמעון בן גמליאל: כגון ניסמית עינו, נקטעה ידו, ונשברה רגלו

.

אתמר

נאמרה מימרא בבית המדרש:

רב אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן

-

הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

רבא אמר רב נחמן

-

הלכה כדברי חכמים,

שאף במומין גדולים אינו חייב להוציא.

ומוכח מדברי רבי יוחנן, שרק במשנתינו הלכה כרשב"ג, ולא בכל מקום.

ומקשינן -

ומי אמר רבי יוחנן הכי?!

והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו, הלכה כמותו! חוץ מ

דין

ערב

[המבואר בבבא בתרא קעג ב],

ו

גבי המעשה שהיה ב

צידן

[בגיטין עד א],

ו

גבי דין

ראיה אחרונה

[בסנהדרין לא'].

ומשנינן -

אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן.

[נחלקו אמוראים בדעת רבי יוחנן, וסבר רב אבא בר יעקב בדעת רבי יוחנן - שרק כאן הלכה כרשב"ג].

מתניתין:

ואלו

המומין

ש

אם לקה בהן

כופין אותו להוציא

לכולי עלמא:

מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ,, והמצרף נחושת, והבורסי,

כולם יבוארו בגמרא.

בין שהיו עד שלא נישאו, ובין משנישאו נולדו,

מכיון שמומין אלו מסריחים ביותר.

ועל כולן אמר רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה

שעל דעת כן נישאת,

יכולה היא שתאמר "סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל".

וחכמים אומרים

: אם התנה,

מקבלת היא על כרחה. חוץ ממוכה שחין, מפני שממקתו.

שיכולה היא לומר "עכשיו איני יכולה לקבל" לפי שבכל יום ויום הולך ומכביד עליו חוליו, לפי שכשהיא משמשת עמו הולכת וממיקה את בשרו. מה שאין כן באחרים השנויים במשנה, דבענין אחד הן עומדין, וכיון דסברא וקבילה ההיא שעתא, תו לא מצי למימר מאיס עלי . (תלמידי הרבינו יונה).

מעשה בצידון, בבורסי אחד שמת, והיה לו אח בורסי,

ורצה האח ליבם את אשת אחיו המת,

אמרו חכמים: יכולה היא שתאמר, "לאחיך הייתי יכולה לקבל

אפילו שהיה בורסי, משום שמידותיו היו טובות כל כך שנתרציתי לסבול ממנו,

ולך איני יכולה לקבל,

שאיני חפצה בשאר מידותיך

"

(תלמידי הרבינו יונה).

גמרא:

מבארת הגמרא:

מאי בעל פוליפוס?

אמר רב יהודה אמר שמואל: ריח החוטם.

במתניתא

[בברייתא

תנא

-

ריח הפה.

רב אסי מתני איפכא

[ששמואל אמר "ריח הפה", ובמתניתא תנא - "ריח החוטם].

ומנח בה סימנא

[שנזכור ששמואל הוא שאמר "ריח הפה"] -

שמואל לא פסיק פומיה מכוליה פירקין

[פרק זה היה תמיד שגור בפיו. וכמו כן סבר שהמקמץ הוא ריח הפה].

" והמקמץ"

:

ומבארת הגמרא:

מאי מקמץ?

אמר רב יהודה זה המקבץ צואת כלבים.

[לצורך כביסה].

ומקשינן:

מיתיבי,

הלא שנינו בתוספתא -

"מקמץ זה בורסי"?

ו

הוינן בה: ו

לטעמיך, תיקשי לך מתניתין,

ששנינו בה

"המקמץ והמצרף נחושת והבורסי",

ומוכח שהם שני דברים.

בשלמא מתניתין לא קשיא,

כי אפשר לומר,

כאן

[היינו בורסי]

בבורסי גדול. כאן

[מקמץ]

בבורסי קטן.

אלא לרב יהודה קשיא!?

ומשנינן:

תנאי היא.

[נחלקו בזה התנאים].

דתניא: "מקמץ"

-

זה בורסי.

ויש אומרים

-

זה המקמץ צואת כלבים.

וכמוהו סבר רבי יהודה.

"והמצרף נחושת והבורסי"

:

מבארת הגמרא:

מאי מצרף נחושת?

רב אשי אמר: חשלי דודי.

[מרדדי נחושת. וריחם נורא ואיום].

רבה בר בר חנה אמר: זה המחתך נחושת מעיקרו.

[כורה נחושת, ופניו שחורים תמיד ומכוערים. (תוספות רי"ד)].

תניא כוותיה דרבה בר בר חנה, "איזהו מצרף זה המחתך נחושת מעיקרו".

אמר רב, האומר "איני זן ואיני מפרנס

"

יוציא ויתן כתובה

.

אזל רבי אלעזר, אמרה לשמעתא קמיה דשמואל.

[הלך רבי אלעזר, ואמר דין זה לפני שמואל].

אמר

שמואל -

"אכסוה שערי לאלעזר"

[האכילוהו שעורים כבהמה. לפי שאין ממש בדבריו].

עד שכופין אותו להוציא, יכפוהו לזון

!

ורב

סבר,

אין אדם דר עם נחש בכפיפה

. ולכן אין טעם לכופו לזון. אלא כופין אותו להוציא.

כי סליק רבי זירא

[כשעלה רבי זירא לארץ ישראל]

אשכחיה

[פגש את]

לרבי בנימין בר יפת דיתיב וקאמר לה

את דינו של רב

משמיה דרבי יוחנן.

אמר ליה

-

על דא

[על דברים אלו]

אכסוה שערין לאלעזר בבבל!

אמר רב יהודה אמר רב אסי,

מדאורייתא

אין מעשין

[אין כופין לגרש]

אלא לפסולות.

כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר

-

כגון, אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר.

אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה

-

אין כופין אותו

להוציא ולקיים פריה ורביה, כיון שיכול לקיים על ידי אשה אחרת.

ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה

-

כופין אותו

לקיים מצות פריה ורביה.

תנן

, שנינו במשנה:

אלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין ובעל פוליפוס.

ומקשה הגמרא, מדוע לא שנה התנא גם את אלו שכופין להוציא, הנזכרים לעיל בדברי רב אסי ורב תחליפא?

בשלמא לרב אסי,

שאין כופין להוציא אלא לפסולות, יש לומר שרק את אלו שכופין להוציא מ

דרבנן

[דהיינו בעלי מומין]

קתני.

אך אלו שחייבים להוציאם מ

דאורייתא

[דהיינו פסולות],

לא קתני.

אלא ל

דברי

רב תחליפא בר אבימי,

שכופין אף כדי לקיים מצות פריה ורביה, וכפיה זו מדרבנן היא [שהרי מדאורייתא יכול לישא אשה נוספת, אלא כפו אותו לגרש, כיון שכל זמן שהוא נשוי לה לא ירצה לקחת אשה אחרת. רש"י]

ליתני

במשנה גם -

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, כופין אותו?

אמר רב נחמן: לא קשיא.

הא

דאמר רב תחליפא שכופין את מי ששהה עשר שנים בלא ילדים, היינו רק כפיה

במילי.

הא, בשוטי.

התנא במשנה שנה רק את מי שכופין אותו להוציא את אשתו בשוטין.

מתקיף לה רבי אבא,

והלא נאמר במשלי

"בדברים לא יוסר עבד"

[לעבד סרבן אין פונים במוסר דברים, אלא מיד מצליפים בו מכות נמרצות עד שישמע לאדונו], ואיך תועיל לנו כפייה במילי?

אלא אמר רבי אבא: הא והא בשוטי.