Ketubot 71a — Talmud auf Deutsch

אלא,

גזירה משום מעשה דבית חורון

, המובא במסכת נדרים :

שנינו במשנה: "המדיר את אשתו

רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד

יקיים, ושניים יוציא ויתן כתובה, בכהן שניים יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה".

וכו'

: ומדייקת הגמרא: מתוך ששינה רבי יהודה מלשון תנא קמא, שאמר - "שלשים יום", ואילו הוא אמר "חודש אחד", משמע שבא לחלוק עליו אף בישראל .

ומקשינן: הלא בישראל

היינו תנא קמא,

ובמה נחלקו?

אמר אביי

: אכן רבי יהודה לא נחלק בישראל, אלא רק ב

כהנת אתא לאשמועינן

שממתין חדשיים, ואגב כהנת נקט "בישראל חדש אחד ".

רבא אמר: חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו.

כלומר לדעת תנא קמא - ימתין שלשים יום, ואילו לדעת רבי יהודה ימתין רק עשרים ותשעה יום, כיון שסתם "חדש" בלשון חכמים הוא עשרים ותשעה יום .

שנינו במשנה "עד שלשים יום יעמיד פרנס, יתר מכאן יוציא ויתן כתובה".

ויש לדון: האם לעולם נותנים לו שלשים יום על ידי פרנס, ואפילו אם נדר לעולם אינו חייב להוציא עד שלשים יום,

או דילמא, רק אם נדר לשלשים יום יכול לזון על ידי פרנס, אך כשנדר לעולם, לא.

ונחלקו בנידון זה האמוראים:

אמר רב: לא שנו

שיכול לזונה על ידי פרנס,

אלא במפרש.

כלומר - כשנדר בפירוש לשלשים יום.

אבל ב

נודר

סתם, יוציא לאלתר ויתן כתובה.

והטעם, משום שפרנס אינו דין לכתחילה, רק בדיעבד כשנדר לשלשים יום אין כופין אותו לגרש משום זמן מועט כל כך, כיון שיכול על כל פנים לזון על ידי פרנס. אך אם נדר מראש לזמן מרובה, אין סברא להמתין עמו .

ושמואל אמר: אפילו ב

נודר

סתם, לא יוציא

עד שלשים יום,

שמא ימצא פתח לנדרו.

ו

מקשינן: מדוע חזרו רב ושמואל על מחלוקתם בנידון זה, ו

הא איפלגו ביה חדא זימנא,

במקום אחר?

דתנן

(לעיל סא ב) -

"המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים

ימתין

שתי שבתות.

ויותר מכך יוציא ויתן כתובה.

ובית הלל אומרים

-

שבת אחת

ימתין , יותר מכך יוציא ויתן כתובה".

ו

על כך

אמר רב: מחלוקת

בית שמאי ובית הלל רק

במפרש,

היינו כשנדר בפירוש על שבוע או שבועיים,

אבל ב

נודר

סתם, יוציא לאלתר ויתן כתובה.

ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי לא יוציא, שמא ימצא פתח לנדרו.

ואם כן, מדוע חזרו רב ושמואל ונחלקו גם במשנתינו?

ומשנינן:

צריכא!

כלומר, יש חידוש בכל אחת מהמחלוקות.

דאי איתמר בההיא,

אם היתה המחלוקת נאמרת רק לגבי המדיר את אשתו מתשמיש,

הוה אמינא רק

בההיא קאמר רב

שהנודר סתם יוציא לאלתר,

משום דלא אפשר

לקיים תשמיש

בפרנס, אבל בהא

[במדיר ממזונות]

דאפשר

לזון

בפרנס, אימא מודה ליה לשמואל,

ובכל מקרה ימתין שלשים יום.

ואי אתמר בהא,

אם היתה המחלוקת נאמרת רק לגבי המדיר את אשתו ממזונות,

הוה אמינא רק

בהא קאמר שמואל

שבכל מקרה ימתין שלשים יום,

משום דאפשר בפרנס, אבל בההיא

[במדיר מתשמיש] שאין לקיימו על ידי פרנס,

אימא מודה ליה לרב,

ויוציא לאלתר.

לכך

צריכא

לשנות את שתי המחלוקות .

תנן

במשנתינו:

"המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, יוציא ויתן כתובה".

סברה הגמרא, שמדובר כשאמר הבעל "קונם הנאת תשמישך עלי לעולם, אם תאכלי אחד מכל הפירות ".

ויש להקשות: מדוע עליו להוציאה מיד, תאכל את אותו פרי, ותאסר בתשמיש, וימתין שבוע לבית הלל, או שבועיים לבית שמאי, ואז יוציאנה?

בשלמא ל

דעת

רב

הנזכרת לעיל, שהיכן שלא פירש עליו להוציא מיד, אפשר לומר:

כאן

[במשנתינו] מדובר

ב

נודר

סתם,

ולא פירש לשבוע או לשבועיים, ולכן יוציא מיד.

ו

כאן

[מחלוקת בית שמאי ובית הלל, היא]

במפרש.

כדלעיל.

אלא ל

דעת

שמואל,

שבין כך ובין כך ימתין שבוע או שבועיים,

קשיא,

מדוע הכא עליו לגרשה מיד?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן, כגון שנדרה

היא

שלא תאכל פירות, ותלתה את נדרה בתשמיש המיטה ,

וקיים לה איהו

את נדרה,

וקסבר רבי מאיר

-

הוא נותן אצבע בין שיניה.

דהיינו הבעל שקיים את נדרה אשם בכך שלא הפר לה, ולכן יוציא לאלתר ויתן כתובה.

וכאן לא שייך להמתין שבוע או שבועיים, כמו במקום שנדר הבעל, כיון שאם האשה נדרה, לא תבקש פתח נדרה, כיון שמטרת נדרה שיוציאנה. רש"י.

ומקשינן:

ו

כי

סבר רבי מאיר

היכן שנדרה היא וקיים לה הבעל, שנחשב הדבר כאילו

הוא נותן אצבע בין שיניה?!

וה

רי

תניא: האשה שנדרה בנזיר,

[קיבלה על עצמה נזירות]

ושמע בעלה ולא הפר לה,

רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה

[כלומר, היא גרמה לעצמה את ההפסד].

לפיכך, אם רצה הבעל להפר, יפר.

ואם אמר 'אי אפשי באשה נדרנית', תצא שלא בכתובה

.

רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים: הוא נותן אצבע בין שיניה

[הוא גרם לה את ההפסד].

לפיכך, אם רצה הבעל להפר, יפר. ואם

לא רצה להפר, ו

אמר 'אי אפשי באשה נדרנית', יוציא, ויתן כתובה

.

על כל פנים, מבוארת דעת רבי מאיר, שכאשר נדרה היא, וקיים לה הבעל, שהיא נתנה אצבע בין שיניה. ואם כן, אין להעמיד את המשנה באופן שנדרה היא וקיים לה הוא, כיון שאז אינו חייב לתת לה כתובה.

ומתרצת הגמרא:

איפוך!

נהפוך את שמות התנאים במשנה, וכך יש לגרוס בה:

רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: הוא נותן

אצבע בין שיניה,

רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה

אצבע בין שיניה.

ומקשינן:

ו

כי

סבר רבי יוסי היא נתנה

אצבע בין שיניה?!

והתנן

במשנתינו - "המדיר את אשתו שלא תתקשט יוציא ויתן כתובה,

רבי יוסי אומרף בעניות שלא נתן קצבה".

והלא הוכרחנו להעמיד לעיל את המשנה במקרה שנדרה היא וקיים לה הוא , ובכל זאת סבר רבי יוסי שעליו להוציא ולתת כתובה, אלמא סבר רבי יוסי - "הוא נתן אצבע בין שיניה"?

ומשנינן:

אימא

[יש לך לגרוס בברייתא כך]:

רבי מאיר ורבי יוסי אומרים: הוא נותן

אצבע בין שיניה.

רבי יהודה ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה

אצבע בין שיניה".

ומקשינן:

ו

כי

סבר רבי יהודה היא נתנה

אצבע בין שיניה?!

וה

רי

תנן

במשנתינו - "המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות,

רבי יהודה אומר: בישראל, יום אחד יקיים.

והלא הוכרחנו להעמיד כשנדרה היא וקיים לה הוא, ובכל זאת סבר רבי יהודה שעליו להוציא ולתת כתובה. אלמא הוא נתן אצבע בין שיניה? ומשנינן:

אימא

[יש לגרוס בברייתא כך]:

רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי אומרים: הוא נותן

אצבע בין שיניה,

ורבי אלעזר אומר: היא נתנה

אצבע בין שיניה.

ואם תמצא לומר

שלא מסתבר לגרוס כך משום

ש"זוגי זוגי קתני",

ששנה התנא את דברי התנאים בזוגות, ולא מסתבר לשנות את הגרסה עד כדי כך ששלשה תנאים אומרים כך, ורק תנא אחד חולק עליהם.

אימא, "רבי מאיר ורבי אלעזר אומרים: היא נתנה

,

רבי יהודה ורבי יוסי אומרים: הוא נו תן".

ו

אם תאמר, אם כן סתר רבי מאיר את דבריו, שבמשנתינו סבר "הוא נותן אצבע" ולכן יוציא ויתן כתובה, ואילו בבריתא סבר "היא נתנה"?

יש לומר, ד

הא סתמא

-

דלא כרבי מאיר.

כלומר תנא קמא דמשנתינו אינו רבי מאיר, אלא תנא אחר.

ו

מקשינן: במשנתינו מבואר ש

סבר רבי יוסי

\-

"בעניות שלא נתן קצבה",

ואם נדרה שלא תתקשט לעולם על הבעל להוציאה ולתת לה את כתובתה.

אלמא, בעל מצי מיפר.

כלומר, מכך שעליו לתת לה את כתובתה מוכח שהיה יכול להפר את נדרה, וכיון שלא היפר נותן לה את כתובתה.

ורמינהו,

ונתקשינו, הלא שנינו -

"אלו דברים שהבעל מיפר, דברים שיש בהן עינוי נפש.

ואלו הם:

אם ארחץ, אם לא ארחץ, אם אתקשט, אם לא אתקשט.

אמר רבי יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש!

ואלו הן נדרי עינוי נפש: שלא אוכל בשר,