Ketubot 67b — Talmud auf Deutsch

וכן

יתום ויתומה שבאו לינשא, משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום. מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש

:

תנו רבנן: יתום שבא לישא

אשה,

שוכרין לו בית, ומציעין לו מטה, וכל כלי תשמישו. ואחר כך משיאין לו אשה,

שנאמר

(דברים ט"ו)

"די מחסורו אשר יחסר לו"

-

"די מחסורו" זה הבית. "אשר יחסר" זה מטה ושלחן. "לו" זו אשה

.

וכן הוא אומר (בראשית ב)

"אעשה לו עזר כנגדו".

ומוכח ש"לו" משמעו אישה.

תנו רבנן: "די מחסורו" אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו.

אך אתה מצווה לתת לו את כל

"אשר יחסר לו",

אפילו סוס לרכוב עליו, ועבד לרוץ לפניו,

אם היה רגיל בכך קודם שנעשה עני .

אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.

פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין

.

תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון, שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי, ליטרא בשר בכל יום.

ומקשינן:

ליטרא בשר, מאי רבותא?

אמר רב הונא: ליטרא בשר משל עופות,

שדמיהם יקרים.

ואיבעית אימא, בליטרא

מעות היו קונים לו

בשר ממש

[ולא עופות]. והיינו, שהיה הבשר מאד ביוקר.

רב אשי אמר

: באמת היו נותנים לו משקל ליטרא בשר. ובכל זאת היה רבותא בדבר - כיון ש

התם, כפר קטן היה,

ולא יכלו למכור את שאריות הבשר, ו

בכל יומא הוה מפסדי חיותא אמטולתיה

[בכל יום היו שוחטים בהמה שלמה בשביל לספק לו את ליטרת הבשר שהיה רגיל לה, והיה הבשר הנשאר נפסד].

ההוא

עני

דאתא לקמיה דרבי נחמיה,

וביקש ממנו לפרנסו.

אמר ליה

רבי נחמיה,

במה אתה סועד?

אמר לו, בבשר שמן ויין ישן.

אמר לו רבי נחמיה:

רצונך ש"תגלגל"

תנהג

עמי ב

אכילת

עדשים,

כדרך שאני נוהג, שאוכל אני עדשים?

גלגל עמו בעדשים, ומת.

אמר

רבי נחמיה -

אוי לו ל

אדם

זה, שהרגו נחמיה.

ומקשינן:

אדרבה, "אוי לו לנחמיה, שהרגו לזה", מיבעי ליה,

היה צריך רבי נחמיה לומר, שהרי מחמת הצעתו שיגלגל עמו בעדשים הוא מת, והאשמה במותו מוטלת עליו!?

ומשנינן:

אלא,

משום כך אמר רבי נחמיה שאוי לו לאדם זה, שהוא בעצמו אשם במותו ולא רבי נחמיה -

איהו,

האדם ה

הוא

אשם במותו, היות

דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי.

ההוא גברא עני, שהיה ניזון מן הצדקה,

דאתא לקמיה דרבא,

שבא לבקש צדקה ממנו.

אמר לו

רבא:

במה אתה סועד?

אמר לו: בתרנגולת פטומה ויין ישן.

אמר ליה, ולא חיישת לדוחקא דציבורא

[האם אינך חושש לדוחק הציבור, שיצטרכו לתת לך אוכל יקר כל כך]?

אמר לו: אטו מדידהו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא!

[וכי אוכל אנכי מן הציבור?! הלא הקב"ה הוא המאכיל אותי!].

דתנינא

על דברי הכתוב בספר תהלים [קמ"ה]:

"עיני כל אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו". "בעתם" לא נאמר, אלא "בעתו".

מלמד

הכתוב

שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו.

אדהכי, אתאי אחתיה דרבא, דלא חזיא ליה תליסרי שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן

[עוד הם מדברים, והגיעה אחותו של רבא לבקרו, אחר שלא ראתה אותו שלש עשרה שנה, והביאה לו תרנגולת פטומה ויין ישן].

אמר

רבא:

מאי דקמא?

[מהו דבר זה שבא לפנינו, הלא סימן משמים הוא].

אמר לו

רבא:

נענתי לך

[דיברתי אליך יותר מדי],

קום אכול.

תנו רבנן

: מי ש

אין לו

כדי פרנסתו,

ואינו רוצה להתפרנס

מן הצדקה,

נותנין לו לשום הלואה,

כדי שלא יתבייש לקחת,

וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה

[אין גובים ממנו את ההלואה],

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: נותנין לו לשום מתנה, וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה.

ומקשינן: היאך נותנים לו

לשום מתנה, הא לא שקיל

[הרי אינו רוצה להתפרנס מן הצדקה]?

אמר רבא

: כוונת חכמים -

לפתוח לו לשום מתנה,

ואם אינו רוצה ליטול, נותנים לו הלואה .

ואם

יש לו

כדי פרנסתו,

ואינו רוצה להתפרנס

משל עצמו אלא מן הצדקה, ומסגף את עצמו ברעב כדי שיתנו לו -

נותנין לו לשום מתנה, וחוזרין ונפרעין ממנו.

ומקשינן: אם

חוזרין ונפרעין הימנו,

מה הועלנו בנתינה, הרי

תו,

שוב

לא שקיל,

וימות ברעב?

אמר רב פפא

: חוזרים ונפרעים מנכסיו

לאחר מיתה.

רבי שמעון אומר

: מי ש

יש לו

כדי פרנסתו,

ואינו רוצה להתפרנס

משל עצמו אלא מן הצדקה,

אין נזקקין לו.

וימות ברעב.

ואם

אין לו, ואינו רוצה להתפרנס

מן הצדקה,

אומרים לו "הבא משכון, וטול", כדי שתזוח דעתו עליו,

ויחשוב שהלוו לו כדרך שאר בני אדם. ובאמת לא יתבעו ממנו את ההלואה.

תנו רבנן

: נאמר בתורה (דברים ט"ו פסוק ז - ח) "כי יהיה בך אביון ... לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו".

וביארו חכמים:

"העבט"

-

זה שאין לו, ואינו רוצה להתפרנס

מהצדקה,

שנותנים לו לשום הלואה, וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה.

"תעביטנו"

-

זה שיש לו, ואינו רוצה להתפרנס

משל עצמו,

שנותנין לו לשום מתנה, וחוזרין ונפרעין הימנו לאחר מיתה. דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים

: מי ש

יש לו ואינו רוצה להתפרנס

משל עצמו אלא מן הצדקה,

אין נזקקין לו. ואלא מה אני מקיים "תעביטנו"

\-

דברה תורה כלשון בני אדם

.

ואגב שהובאו דיני צדקה, מביאה הגמרא כמה מעשיות ללמדנו מעלת הצדקה:

מר עוקבא, הוה עניא בשיבבותיה

[היה עני גר בשכונתו],

דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא

[והיה מר עוקבא נותן לו ארבעה זוזים בכל יום במפתן ביתו, בלא ידיעתו].

יום אחד, אמר

העני לעצמו -

איזיל, איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא

[אלך לראות מיהו העושה לי טובה זו].

ההוא יומא, נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא

, ו

אתיא דביתהו בהדיה

[אותו היום, התאחר מר עוקבא מלחזור מבית המדרש, ובאה אשתו עמו, כדי לתת את הצדקה לשכנם העני],

כיון דחזיוה

[גירסת רש"י "דחזא"]

דקא מצלי ליה לדשא, נפק בתרייהו, רהוט מקמיה, עיילי לההוא אתונא דהוה גרופה נורא.

[כיון שראה העני את צלליתם על הדלת, יצא לרדוף אחריהם, וברחו ממנו, ונכנסו לתוך תנור שגרפו ממנו את הגחלים, והיה עדיין לוהט מחום].

הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא,

[נכוו רגלי מר עוקבא מהחום, אך אשתו לא חשה בחום].

אמרה ליה דביתהו: שקול כרעיך, אותיב אכרעאי

[אמרה לו אשתו, הרם רגליך, והניחם על רגלי].

חלש דעתיה

[חלשה דעתו של מר עוקבא, ותמה במה זכתה אשתו שלא תרגיש בחומו של התנור].

אמרה ליה

-

אנא שכיחנא בגויה דביתא, ומקרבא אהנייתי

[כיון שאני מצויה יותר בבית, יש לי יותר הזדמנויות לגמול חסד. ואני מהנה את העניים בהנאה מזומנת, שאני מחלקת להם לחם ובשר ומלח. אבל אתה נותן להם מעות, והם צריכים לטרוח לקנות במעות את צרכי הסעודה. ולכן זכיתי למעלה גדולה יותר ממך].

ומקשינן:

ומאי כולי האי?

[מדוע הקריבו מר עוקבא ואשתו את עצמם כל כך?]

ומשנינן: משום

דאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה, אמר רב הונא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה, אמר רב יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי

-

נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים

.

מנא לן, ממעשה

תמר.

דכתיב

(בראשית ל"ח)

"היא מוצאת,

והיא שלחה אל חמיה, לאמר: לאיש אשר אלה לו - אנכי הרה. ותאמר: הכר נא, למי החותמת והפתילים והמטה האלה". שלא רצתה להלבין פניו ולומר "ממך אני מעוברת", אלא אמרה תמר "לאיש אשר אלה לו". אם יודה מעצמו יודה, ואם לאו, ישרפוני, ואל אלבין פניו! מכאן אמרו חכמים שנוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש , ואל ילבין פני חברו ברבים.

מעשה נוסף מובא בגמרא:

מר עוקבא, הוה עניא בשיבבותיה, דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא

[היה עני בשכונתו של מר עוקבא, שהיה מר עוקבא רגיל לשלוח לו ארבע מאות זוז בכל ערב יום כיפור ].

יומא חד, שדרינהו ניהליה ביד בריה

[פעם אחת, שלח מר עוקבא את הכסף ביד בנו].

אתא, אמר ליה לא צריך

[חזר הבן, ואמר, שהעני כבר אינו זקוק לכסף].

אמר

לו מר עוקבא:

מאי חזית

[במה ראית שאינו צריך]?

אמר לו בנו:

חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן

[ראיתי שמזלפים לפניו יין ישן].

אמר

מר עוקבא, מכך אני נוכח לדעת שהעני הזה

מפ

ו

נק כולי האי.

עייפינהו, ושדרינהו ניהליה

[הכפיל מר עוקבא את סכום הכסף, ושלח לו, כדי לתת לו די מחסורו].

כי קא ניחא נפשיה

דמר עוקבא,

אמר

-

"אייתו לי חושבנאי דצדקה"

[לפני מותו, אמר מר עוקבא "הביאו לי את חשבונות הצדקה שעשיתי בחיי].

אשכח

[מצא]

דהוה כתיב ביה שבעת אלפי דינרי סיאנקי

["סיאנקי" הוא שם מקום ].

אמר

-

זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא

[צידה קלה הכנתי לדרך רחוקה שאני יוצא בה, וחייב אני לעשות מהר עוד מצוות].

קם, בזבזיה לפלגיה ממוניה

[חילק לצדקה את מחצית ממונו].

ומקשינן:

היכי עבד הכי, והאמר רבי אילעאי

-

באושא התקינו

: המבזבז נכסיו לצדקה,

אל יבזבז יותר מחומש!

והיאך בזבז מחצית נכסיו?

ומשנינן:

הני מילי

שאל יבזבז יותר מחומש,

מחיים, שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה

-

לית לן בה.

ומביאה הגמרא הנהגות נוספות שהיו החכמים נוהגים בצדקה:

רבי אבא, הוה צייר זוזי בסודריה, ושדי ליה לאחוריה, וממצי נפשיה לבי עניי, ומצלי עיניה מרמאי

[היה צורר זוזים בסודרו, ומשליכו לאחוריו, כדי שיוכלו העניים ליטול ממנו בלא בושה, והיה עובר באזור מוכה עוני, והיה מציץ לאחוריו, שלא יקחו רמאים את הכסף].

וכן מעשה ב

רבי חנינא,

ד

הוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ארבעה זוזי כל מעלי שבתא

[רבי חנינא היה שולח ארבעה זוזים לעני אחד בכל ערב שבת].

יומא חד, שדרינהו ניהליה ביד דביתהו

[אשתו].

אתאי, אמרה ליה: לא צריך

[חזרה אשתו, ואמרה לו שהעני כבר אינו נזקק].

שאל אותה רבי חנינא -

מאי חזית

[במה ראית שאינו נזקק]?

אמרה לו -

שמעי, דהוה קאמרי ליה במה אתה סועד?