Ketubot 64b — Talmud auf Deutsch

אבל

איהו

, הבעל,

דאוסופי קא מוספא

לאשתו על כתובתה כשהוא מורד בה,

מיחזי

נראית ההוספה שמוסיף לה בשבת על כתובתה,

כשכר שבת

, שהוא אסור מדרבנן, גזירה משום מקח וממכר ושכירות.

אמר

תמה

ליה רבי חייא בר יוסף לרבא

:

מה בין מורד

, שאינו מוסיף אלא חצי טרפעיק,

למורדת

שפוחתין לה טרפעיק שלם!?

אמר ליה

רבא לרב חייא בר יוסף:

צא ולמד

משוק של זונות

-

מי שוכר את מי!?

ודאי שהאיש הוא השוכר. ובהכרח, שצערו רב משל האשה, ולכן "משלמת" היא יותר כשמורדת בו.

דבר אחר: זה

הבעל -

יצרו מבחוץ

, שקשויו ניכר, ומתגנה.

וזו

האשה -

יצרה מבפנים

, ואינה מתגנה.

מתניתין:

בעל

המשרה

[המאכיל]

את אשתו על ידי שליש

, כלומר: שאינו מפרנסה עמו בביתו, אלא נותן לה את מזונותיה בבית האפוטרופוס -

הרי זה

לא יפחות לה

בשבוע אחד

משני קבין חטין, או מארבעה קבין שעורין

, כמנהג אכילת רוב העיר.

אמר רבי יוסי: לא פסק לה שעורין, אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום

, ודבריו מתבארים בגמרא.

ונותן לה

עוד בכל שבוע:

חצי קב קיטנית, וחצי לוג שמן, וקב

גרוגרות

[תאנים יבשים],

או מנה דבילה

[תאנים דרוסות בעיגול, ונמכרות במשקל].

ואם אין לו

גרורגרות ודבילה, הרי זה

פוסק לעומתן פירות ממקום אחר

.

ונותן לה: מטה

לאכול עליה או לשכב עליה.

וכן

מפץ

שהוא רך

ומחצלת

, ויתבאר בגמרא.

ונותן לה

עוד לשנה:

כפה

[צעיף]

לראשה, וחגור למתניה

.

ומנעלים

חדשים נותן לה

ממועד למועד

כלומר: בכל רגל משלשת הרגלים.

ו

נותן לה

כלים

[בגדים]

של חמשים זוז משנה לשנה

.

ואין נותנין לה

את הבגדים:

לא

כשהם

חדשים בימות החמה

היות והם חמים מדי.

ולא

כשהם

שחקים

[שחוקים]

בימות הגשמים

היות והם קרים מדי.

אלא נותן לה, כלים

חדשים

של חמשים זוז בימות הגשמים, והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה

.

והשחקים

שנותרו לה מהם לאחר ימות החמה הרי הן

שלה

, ואף שקנה לה חדשים לימות הגשמים.

ו

נותן לה מעה כסף

בכל שבוע -

לצורכה

בשביל דברים קטנים.

ואוכלת עמו

עם בעלה

מלילי שבת ללילי שבת

, ובגמרא יתבאר אם "אוכלת" הוא כפשוטו, או שהכוונה היא לתשמיש.

ואם אין נותן לה מעה כסף לצורכה

, הרי

מעשה ידיה שלה

.

ומה היא עושה לו

, וכמו ששנינו לעיל [נט ב] "ועושה בצמר":

משקל חמש סלעים

טויית חוטי

שתי

שטוייתן קשה כפלים משל חוטי ערב בשל דקות הטויה -

ביהודה, שהן

משקל

עשר סלעים בגליל

, שהסלעים של גליל כפולים הם משל יהודה.

או משקל עשר סלעים

טויית חוטי

ערב ביהודה, שהן עשרים סלעים בגליל

ואם היתה

האשה

מניקה, פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה על מזונותיה

.

במה דברים אמורים

שכך הוא השיעור שנותן הבעל לאשתו עבור מזונות וכסות -

בעני שבישראל

.

אבל במכובד הכל לפי כבודו

, ואפילו כמה תבשילין בכל יום.

גמרא:

שנינו במשנה: לא יפחות לה - לשבוע - משני קבין חיטין:

נמצא לפי דעת משנתנו, שמשני קבין חיטין יכולה היא לעשות לחם הנצרך לשתי סעודות שבעה פעמים בשבוע, ומקשה על כך הגמרא:

מני מתניתין

, כדעת מי סוברת משנתנו במחלוקת התנאים בענין שיעור חטים הנצרכים ללחם עבור סעודה אחת -

והרי אין דברי המשנה

לא

כ

רבי יוחנן בן ברוקא, ולא

כ

רבי שמעון

שנחלקו בדבר!?

דתנן

במסכת עירובין: הרוצה לצאת מחוץ לתחום שבת, צריך להניח בכניסת השבת מזון בסוף אלפיים אמה שהוא תחום שבת, ונחשב הדבר כאילו שבת באותו מקום, ומותר לו ללכת אלפיים אמה לכל צד מן המקום שבו הניח את מזונו, והוא נקרא "עירוב תחומין".

וכמה

הוא

שיעורו

של עירוב תחומין:

מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד

מן המשתתפים בעירוב

מזונו לחול ולא לשבת, דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר

: מזונו

לשבת ולא לחול

.

וזה וזה

[רבי מאיר ורבי יהודה]

מתכוונין להקל

.

כלומר, אין צריך אלא שיעור סעודה לחול או לשבת כפחות שביניהם, אלא שרבי מאיר היה אוכל בחול פחות לחם בשבת, ואילו רבי יהודה היה אוכל בשבת פחות לחם, נמצא ששניהם מקילים בשיעור הסעודה.

רבי יוחנן בן ברוקא אומר

, שיעור שתי סעודות לערב בהן את התחום הוא:

ככר הלקוח

מן הנחתום

בפונדיון

[ארבעים ושמונה פונדיונים שוים סלע אחד] -

מארבע סאין

חיטין

לסלע

.

כלומר, גודלו של הככר, הוא כזה הנקנה בפונדיון, כאשר ארבע סאין של חיטין נלקחים בסלע.

וקא סלקא דעתין, שמדובר בככר העשוי מקמח שנטחן מכמות חטים, שהן חלק אחד מארבעים ושמונה מארבע סאין.

וכיון שבכל סאה יש ששה קבים, הרי בארבעה סאים יש עשרים וארבעה קבים.

ואם נחלק עשרים וארבעה קבים לארבעים ושמונה, נקבל מחצית קב חטין.

ונמצא ששיעור סעודה אחת הוא רובע הקב חיטין, לדעת רבי יוחנן בן ברוקא.

רבי שמעון אומר

: שיעור שתי סעודות הוא:

שתי ידות לככר, משלש ככרות לקב

שני שליש של ככר, שעושין שלש כמותו מקב חיטין.

ונמצאו החיטין הנצרכים לסעודה אחת - תשיעית הקב.

חציה

של ככר כזו, שאמרו רבי יוחנן בן ברוקא ורבי שמעון - הוא שיעור השהייה במשך זמן אכילה, שהוא השיעור הקובע לענין קבלת טומאה, למי שנכנס

לבית המנוגע

, ושהה בו.

וחצי חציה

, היינו רבע של ככר כזו - בין לרבי יוחנן בן ברוקא ובין לרבי שמעון - הוא שיעור אכילת אוכלין טמאין הגורמים

לפסול את הגוייה

[את גוף האדם] מלאכול בתרומה.

וחצי

חצי חציה

של ככר כזו - בין לרבי יוחנן בן ברוקא ובין לרבי שמעון - הוא השיעור

לקבל טומאת אוכלין

.

ו

מני

היא משנתנו המצריכה לסעודות כל השבוע שני קבין חיטין!?

אי רבי יוחנן בן ברוקא

היא - הסובר שרובע קב חיטין הוא שיעור סעודה אחת, הרי משני קבין של חיטים,

תמני

[שמונה] סעודות בלבד

הויין

, ואין די בזה לסעודות כל השבוע.

ואי רבי שמעון

הסובר שתשיעית הקב הוא שיעור סעודה אחת, הרי משני קבין של חיטין -

תמני סרי

[שמונה עשרה] סעודות

הויין

, ואילו לשבוע אין היא נזקקת אלא לארבע עשרה סעודות שתי סעודות בכל יום.

ואם כן, כדעת מי היא משנתנו!?

ומשנינן:

לעולם

משנתנו

רבי יוחנן בן ברוקא

היא.

וכדאמר רב חסדא

, שכך יש לפרש את השיעור שאמר רבי יוחנן בן ברוקא "ככר הלקוח בפונדיון, מארבע סאין לסלע":

צא מהן

מן כמות החיטין שקיבל הנחתום כדי לעשות ככר -

שליש

לשכר טרחת ה

חנווני

[הנחתום] -

כאשר אתה בא לחשב את גודלו של הככר, ויש לפניך שני נתונים, האחד מחירו של הככר שנוטל הנחתום, והשני מחיר החיטים, יש לך להביא בחשבון כי שליש מהחיטים נוטל הנחתום כשכר טרחתו.

נמצא, שככר הלקוח בפונדיון - שממנו יש מזון לשתי סעודות - אינו מכיל חיטים אלא בערך שני שליש פונדיון, דהיינו שתי ששיות הקב לככר, ולא חצי קב לככר, כאשר חשב המקשה.

הכא נמי

, גם כאן,

אייתי תילתא, שדי עלייהו

.

יש לך להוסיף שליש ["מלבר", מכל הסכום], דהיינו חצי הכמות על כמות הסעודות שחישב המקשה משני קבין חיטין.

שהרי אותה כמות חיטין, שלפי דעת המקשה אתה צורך בסעודה אחת, לפי האמת, אינך צורך אלא שני שליש ממנו.

ומהשליש הנותר ביד האשה מכל ככר, יכולה היא לעשות חצי סעודה נוספת. .

ועדיין תמהה הגמרא: הרי

אכתי

, עדיין משני קבין חיטין אין אפשרות לקבל ארבעה עשר סעודות.

שהרי גם אם נוסיף על שמונת הסעודות ארבע סעודות, שהן מחצית הכמות [שהיא כאמור, שליש מלבר, מהסכום הכללי] -

תרתי סרי

[שתים עשרה] סעודות בלבד

הויין!

ועדיין לא נתיישבה הקושיא, האיך יספיקו שני קבין חיטין לארבע עשרה סעודות, שתי סעודות בכל יום!?

ומשנינן: הרי שנינו במשנתנו שהיא

אוכלת עמו לילי שבת

, נמצא שאין היא צריכה חיטין לארבע עשרה סעודות.

ומקשה הגמרא על התירוץ, שהרי בביאור דברי המשנה "ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת", נחלקו בו אמוראים:

ואם כן,

הניחא למאן דאמר

, ש"אוכלת" עמו מלילי שבת ללילי שבת, היינו

אכילה ממש

, אין היא צריכה מזון לארבע עשרה סעודות.

אלא למאן דאמר: אכילה

היינו

תשמיש

-

מאי איכא למימר?

הרי לדבריו אף את סעודת ליל שבת, משלה היא אוכלת!?

ועוד

יש להקשות, מה הועלנו בכך שאין היא צריכה מן החיטים לכל סעודות השבוע, כיון שסעודה אחת אוכלת היא עם בעלה, והרי סוף סוף רק

תליסר

סעודות

הויין

-

כלומר, משני קבין חיטין יש לה שלוש עשרה סעודות, אחר שהוספת על שתים עשרה הסעודות שיש לה מן החיטין שקיבלה, עוד סעודה אחת שהיא אוכלת אצל בעלה, והיא הלוא צריכה ארבע עשרה סעודות!?

אלא

, לעולם משנתנו כרבי יוחנן בן ברוקא היא.

ו

כדאמר רב חסדא

לפרש באופן אחר את שיעורו של רבי יוחנן בן ברוקא במשנה בעירובין:

צא מהן

מכמות החיטים הניתנת לחנווני

\-

מחצה ל

שכר טרחת החנווני

חנוני

-

הכא נמי

, כלומר, ולכן,

אתיא פלגא

[הבא מחצה מלבר, דהיינו הכפל את הכמות],

ושדי עלייהו

. יש לך להכפיל את כמות הסעודות שחישב המקשה לשני קבין חיטין. כי למעשה אין האשה צורכת בסעודה אחת אלא מחצית מכמות החיטין שחישב המקשה, והנותר נשאר בידה לסעודה נוספת.

ותמהה הגמרא: אם כן,

קשיא דרב חסדא אדרב חסדא!?

ומשנינן:

לא קשיא!

הא

דאמר רב חסדא שהחנוני נוטל בשכרו שליש -

באתרא דיהבי ציבי

[במקום שהקונה הוא זה שנותן את העצים, להבעירם לצורך האפיה].

הא

דאמר רב חסדא שהחנוני נוטל מחצה בשכרו -

באתרא דלא יהבי ציבי

[במקום שלא נותן הלוקח את העצים, אלא הם על חשבון המוכר, ועל כן נוטל הוא יותר חיטין בשכרו].

ועדיין תמהה הגמרא:

אי הכי

שאתה מכפיל את כמות הסעודות שניתן לעשות משני קבין חיטין - הרי

שיתסרי

[שש עשרה סעודות]

הויין

משני קבין של חיטין. והיא אינה נצרכת אלא לארבע עשרה סעודות!?

האם נאמר דמשנתנו

כמאן כרבי חידקא

[ונמצאת סתם משנה כרבי חידקא],

דאמר: ארבע סעודות חייב אדם לאכול בשבת

, הרי לך בשבוע שש עשרה סעודות, ולכן צריכה היא לשני קבין חיטין!?

ומבארת הגמרא, שאין הכרח להעמיד את משנתנו כרבי חידקא.

אלא

אפילו תימא

שמשנתנו לדברי

רבנן

היא, האומרים שרק שלוש סעודות חייב אדם לאכול בשבת, ונמצא שנצרכת היא לחמש עשרה סעודות בשבוע.

וזה שמאותה כמות חיטין היא עושה שש עשרה סעודות, לא תיקשי -

דל חדא

[הורד סעודה מיותרת אחת]

לארחי ופרחי

, שתוכל ליתן לאורחים!

ומוסיפה הגמרא:

השתא דאתית להכי

[עכשיו שהגעת לכך], שביארת כי חלק מן הסעודות צריכה היא בשביל האורחים, שוב אין צורך לפרש את משנתנו כרבי יוחנן בן ברוקא, שלפי דעתו ניתן לעשות שש עשרה סעודות משני קבין של חיטין -

אלא

אפילו תימא רבי שמעון

היא משנתנו, ומשני קבין חיטין יכולה היא לעשות שמונה עשרה סעודות בשבוע, אפילו הכי מתבארת משנתנו היטב, כי:

לרבנן

, הסוברים שלוש סעודות חייב לאכול בשבת, ונמצא שהיא זקוקה לחמש עשרה סעודות -

דל תלת

[הסר שלש סעודות מיותרות],

לארחי ופרחי

.

ואילו

לרבי חידקא

המצריך ארבע סעודות בשבת, שהן שש עשרה סעודות בשבוע,

דל

תרתי

סעודות

לארחי ופרחי

, שהאשה צריכה גם להאכיל אורחים ונזקקים הבאים אליה.

שנינו במשנה:

אמר רבי יוסי: לא פסק שעורין

אלא רבי ישמעאל, שהיה סמוך לאדום:

ותמהה הגמרא:

אלא באדום הוא דאכלין שעורין, בכולי עלמא לא אכלי

, וכי באדום בלבד היו אוכלין שעורים, ובכל העולם אין מקומות שאוכלים שעורים!?

ומבארת הגמרא:

הכי קאמר

התנא של משנתנו:

לא פסק שעורין כפלים בחיטין

[וכמו ששנינו: לא יפחות לה משני קבין חיטין או מארבעה קבין שעורין] -

אלא רבי ישמעאל, שהיה סמוך לאדום, מפני ששעורין

אדומיות רעות הן

.

שנינו במשנה:

ונותן לה חצי קב קיטנית

:

ואילו

"נותן לה

יין" לא קתני

.

ואם כן

מסייע ליה

משנתנו

לרבי אלעזר!