Ketubot 60a — Talmud auf Deutsch

ודנה הגמרא:

עד כמה

, בן כמה חדשים יהא התינוק, שיש לנו לומר שהוא מכירה ואינו רוצה לינוק מאחרת?

אמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב

: בן

שלשה חדשים

.

ושמואל אמר

: בן

שלשים יום

.

ורבי יצחק אמר רבי יוחנן

: בן

חמשים יום

.

אמר רב שימי בר אביי: הלכה כרבי יצחק שאמר משום רבי יוחנן

, חמשים יום.

ותמהה הגמרא:

בשלמא רב ורבי יוחנן

סברי

כל חד וחד

-

כי חורפיה

, לפי חריפותו. יש תינוק שאינו מכיר את אמו רק בשלשה חדשים, ויש תינוק חריף יותר המכיר את אמו כבר בחמשים יום, ונחלקו מה היא השכיחות של הגיל שבו התינוק מכיר את אמו.

אלא לשמואל

, האומר שמכיר את אמו כבר בגיל שלשים יום,

כי האי גוונא

, שיכירנה התינוק לאמו כעבור שלשים יום בלבד -

מי משכחת לה?

וכי יש תינוק חריף כל כך להכיר את אמו בשלשים יום, עד שלא יינק מאחרת!?

כי אתא

[כאשר בא]

רמי בר יחזקאל

אחיו של רב יהודה,

אמר: לא תציתינהו

[אל תקשיבו]

להני כללי דכייל

, לאותם הכללים שכלל

יהודה אחי משמיה דשמואל

, ואמר שתינוק מכיר את אמו בגיל שלשים יום.

אלא

הכי אמר שמואל: כל זמן ש

התינוק

מכירה

, את אמו. ואין שיעור לדבר, אלא בודקים את הכרת התינוק באמו. ואם אנו רואים שמכירה, הרי הבעל כופה את אשתו, ומניקתו.

ההיא

גרושה

דאתאי לקמיה דשמואל

[באה לפני שמואל], ולא היתה רוצה להניק את בנה -

אמר ליה

שמואל

לרב דימי בר יוסף: זיל בדקה

[צא ובדוק] אם התינוק מכירה.

אזל

, הלך רב דימי בר יוסף,

אותבה בדרי

דנשי

[הושיב את אמו של התינוק בשורה של נשים],

ושקליה לברה, וקמהדר ליה עלייהו

[לקח את התינוק והעביר אותו לפניהן] -

כי מטא

, כאשר הגיע עם התינוק

לגבה

, לפני אמו,

הות קא מסוי

התינוק

לאפה

של אמו [היה התינוק מביט בפניה] -

כבשתנהי לעינה מיניה

[כבשה האם את עיניה מן התינוק]!

אמר לה

רב דימי בר יוסף:

נטף עיניך! קום, דרי בריך!

[הרימי עיניך, וקומי שאי את בנך], והניקי אותו, לפי שהוא מכירך.

ודנה הגמרא: תינוק שהוא

סומא

-

מנא ידע

[מנין הוא יודע מי אמו שמניקתו]?

אמר רב אשי

: מכיר הוא את אמו

בריחא ובטעמא

[בריח של החלב ובטעמו].

תנו רבנן: יונק תינוק והולך

[מותר לתינוק לינוק את חלב אמו]

עד עשרים וארבעה חדש

מלידתו.

מכאן ואילך

, לאחר עשרים וארבעה חודש, אסור לה להניקו, משום שמאז הרי הוא נחשב

כ"יונק שקץ

", כאילו הוא יונק דבר משוקץ,

דברי רבי אליעזר

.

רבי יהושע אומר

: יונק תינוק והולך

אפילו ארבע וחמש שנים

. ארבע שנים לבריא, וחמש שנים לכחוש.

ורק אם

פירש

התינוק מאמו, והפסיק לינוק ממנה

לאחר עשרים וארבעה חדש, וחזר

לינוק, הרי זה

כיונק שקץ

.

אמר מר: מכאן ואילך

לאחר עשרים וארבעה חודש -

כיונק שקץ

:

ורמינהי

סתירה לדברי הברייתא הללו מדברי ברייתא אחרת:

דתניא במסכת כריתות [כב א]:

יכול יהא חלב מהלכי

על

שתים

[חלב אשה]

טמא

[אסור]?

ודין הוא

שיהא אסור:

ומה בהמה

טמאה, כגון גמל,

שהקלת במגעה

, שאין בהמה טמאה מטמאה מחיים אלא רק במותה, בכל זאת

החמרת בחלבה

, שהוא אסור -

אדם

[אשה]

שהחמרת במגעו

, שהיא מטמאה מחיים כשהיא נדה,

אינו דין שתחמיר בחלבו

, שיהא חלב האשה אסור -

תלמוד לומר

בפרשת איסורי אכילה של בהמות טמאות [ויקרא יא ד]:

"את הגמל, כי מעלה גרה הוא

". הוסיפה התורה את המילה "הוא", כדי למעט, ולומר:

רק

הוא

, הגמל, וכן חלבו,

טמא

.

ו

אולם,

אין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור

.

וממשיכה ואומרת הברייתא:

יכול אוציא

מכלל האיסור, רק

את החלב

של האשה שהוא בלבד לא ייאסר, משום

שאינו שוה

איסור החלב

בכל

, שהרי חלב בהמה טהורה מותר הוא -

ו

אולם,

לא אוציא

מכלל האיסור

את הדם

של האדם להתירו, כיון

שהוא

, איסור הדם,

שוה בכל

, שאפילו דם של בהמה טהורה אסור?

תלמוד לומר

[מאותו המקרא] "את הגמל, כי מעלה גרה

הוא

".

מלמד יתור המילה "הוא", למעט, ולומר -

רק

הוא

הגמל, וכן דמו,

טמא

.

ו

אולם,

אין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור

.

וממקרא אחד אנו לומדים על חלב ודם של האדם שהם מותרים.

ואמר

על הברייתא הזאת

רב ששת: אפילו

מצות פרישה

מדרבנן

אין בו

בחלב האדם, ולא בדמו!

והרי היתר זה של הברייתא עומד בסתירה לדברי הברייתא לעיל, שתינוק היונק מאמו מעבר לזמן הקצוב לו, הרי הוא כיונק שקץ!?

ומשנינן:

לא קשיא

:

הא

דקתני בברייתא שחלב אדם מותר, מדובר בכגון

דפריש

, שפירש כבר החלב מדדי האשה אל הכלי.

הא

דחשיב הברייתא לעיל כ"יונק שקץ", מדובר בה בכגון

דלא פריש

החלב ממנה, כמו תינוק היונק משדי אמו, שבאופן זה אסור חלבה, מדרבנן.

וחלופא

היפוך הדין הוא

בדם

. שאם פרש הדם מגוף האדם הרי הוא אסור מדרבנן. וכשלא פירש הרי הוא מותר.

כדתניא: דם ש

פירש

על גבי ככר

, כגון שנשכו לככר הלחם בשיניו, וניכר הדם בככר - הרי זה

גוררו

לדם מעל גבי ככר,

ואוכלו

לככר.

ואילו דם

ש

לא פירש מן האדם, והרי הוא עדיין

בין השינים

, הרי הוא

מוצצו

לדם, ובולעו,

ואינו חושש

משום איסור אכילת דם אדם.

אמר מר

בברייתא:

רבי יהושע אומר

: [יונק תינוק והולך]

אפילו ארבע וחמש שנים

.

ומקשינן:

והתניא: רבי יהושע אומר: אפילו

גדל הבן עד שהוא נושא

חבילתו על כתיפיו

מותר לו להמשיך ולינק מאמו.

ומשנינן:

אידי ואידי

-

חד שיעורא הוא

. הכל שיעור אחד הוא, שבגיל ארבע או חמש מסוגל הוא לישא חבילתו על כתיפיו.

אמר רב יוסף: הלכה כרבי יהושע

, שיונק תינוק והולך עד ארבע וחמש שנים.

ומביאה עתה הגמרא עוד שתי מימרות נוספות שפסק רב יוסף הלכה כמותן:

א.

תניא, רבי מרינוס אומר: גונח

[מיילל מכאב לבו]

יונק חלב

של עז

בשבת

בשביל רפואה.

ומפרשת הגמרא:

מאי טעמא

מותר לעשות כן בשבת?

כי

יונק

חלב בפיו הוא בכלל מלאכת

"מפרק

" [שהיא תולדה של מלאכת דש, שהיא אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת] הנעשית

כלאחר יד

[על ידי שינוי], שהרי אין דרך בני אדם לינוק מבהמה בפיהם אלא לחלוב את החלב לכלי ולשתות אותו מהכלי. ומלאכה הנעשית "כלאחר יד" [בשינוי] אינה אסורה בשבת אלא מדרבנן.

ובמקום צערא

[במקום צער של החולה]

לא גזרו רבנן

.

אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס!

ב.

תניא: נחום איש גליא

[שם מקום]

אומר: צינור

[מרזב] המקלח את מי הגשמים מן הגג,

שעלו בו קשקשין

, קשין ועשבין הסותמים ומעכבים את קילוח המים דרכו, ועל ידי זה המים אינם יורדים דרך המרזב אלא מתפשטים על הגג ודולפים אל הבית שתחתיו -

הרי זה

ממעכן

לקשקשין

ברגלו בצנעא בשבת

, כדי שלא יפריעו למים לקלוח,

ואינו חושש

משום איסור שבת, ואף שעושה בכך מלאכת תיקון.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא

מותר לעשות כן בשבת?

כי

"מתקן" כלאחר יד הוא

, על יד שינוי הוא, שהרי ברגלו הוא מתקן זאת, ומדרבנן הוא שאסור,

ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן

איסור.

וגם כאן

אמר רב יוסף: הלכה כנחום איש גליא!

שנינו בברייתא:

פירש

[התינוק מאמו]

לאחר עשרים וארבעה חדש, וחזר

[לינוק], הרי הוא

כיונק שקץ

:

מפרשת הגמרא:

וכמה

זמן הוא שיעור הפרישה שיהא אסור לחזור ולינוק?

אמר

פירש

רב יהודה בר חביבא אמר

שמואל: שלשה ימים

הם שיעור הפרישה, ולאחר שפרש כשיעור זה, וחזר, הרי זה כיונק שקץ.

איכא דאמרי

: לא מימרא של רב יהודה בר חביבא משמיה דשמאול היא.

אלא

תני רב יהודה בר חביבא

ברייתא

קמיה דשמואל

: שיעור פרישה

שלשה ימים

.

תנו רבנן: מינקת, שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חודש

מלידת בנה,

הרי זו לא תתארס ולא תינשא

-