Ketubot 58b — Talmud auf Deutsch

אלא לרב שמואל בר יהודה

שפירש לעיל את הטעם שאין ארוסה אוכלת בתרומה שהוא משום סימפון, אם כן תיקשי:

והרי טעמא דמשנה

קמייתא

הוא

משום סימפון

כדאמר לעיל,

ו

טעמא דמשנה

בתרייתא

נמי

משום סימפון

כדאמר הכא -

ואם כן

מאי בינייהו

, כלומר: למה לפי משנה ראשונה הרי היא אוכלת בתרומה משהגיע הזמן, ואילו לפי משנה אחרונה אין היא אוכלת עד שתכנס לחופה!?

ומפרשינן:

איכא בינייהו

, כלומר: בזה הוא שנחלקו משנה ראשונה ואחרונה -

בדיקת חוץ

[בדיקה שבודק אותה על ידי קרובותיו] אם בדיקה היא.

מר

משנה ראשונה

סבר: בדיקת חוץ שמה בדיקה

, ולכן משהגיע זמן שהוא בודקה בידי קרובותיו הרי היא אוכלת בתרומה.

ומר

משנה אחרונה

סבר: בדיקת חוץ לא שמה בדיקה

עד שמתייחד עמה הוא עצמו ובודקה, ולכן אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, שאז הוא עצמו מתייחד עמה ובודקה.

א. חיוב הבעל לזון את אשתו, נחלקו בו חכמים אם הוא מן התורה, או מדרבנן.

המשנה והסוגיה בגמרא להלן, הם לפי דעת הסובר שחיוב מזונות הבעל לאשתו הוא מדרבנן [המאירי].

וכן תיקנו חכמים, שיתן הבעל לאשתו מעה כסף מידי שבוע בשבוע, שתוכל להוציאו לצרכיה.

ב. תקנה נוספת תיקנו חכמים, שתעשה האשה לבעלה את המלאכות לצורך שימושו, כמו שנתבארו במשנה לקמן סד ב.

וכן תיקנו שתעסוק האשה במלאכה שתביא לבעלה הכנסה של ממון, שתהיה טווה חוטי צמר בשיעור שנתבאר לקמן במשנה סד ב.

ג. עוד אמרו חכמים, שאפילו אם תעסוק או תרוויח במלאכתה יותר ממה שחייבוה חכמים, יהיה גם "מותר מעשה ידיה" שייך לבעל, והוא הנקרא "מותר" או "העדפה".

במה דברים אמורים שאפילו "מותר מעשה ידיה" שייך לבעל, כאשר לא התאמצה במלאכה זאת.

אך אם דחקה את עצמה והתאמצה במלאכתה, ומחמת כן העדיפה במלאכתה ["העדפה על ידי הדחק"] - נחלקו תנאים במשנה במסכת נדרים [המובאת להלן בסוגייתנו], האם הם שלה או של בעלה.

ד. נחלקו אמוראים בסוגייה להלן, כיצד העמידו חכמים את התקנות הללו -

האם יסוד התקנה שלהם היה שיתן הבעל מזונות לאשתו, ושיתן לה מעה כסף לצרכיה, אלא שתיקנו כי בתמורה למזונותיה יהיו מעשה ידיה שייכים לבעלה, כי אם לא תיתנם לו, תהיה איבה ביניהם, שהוא נותן לה מזונות והיא אינה נותנת לו את מעשה ידיה.

או שעיקר תקנת חכמים היה שתעסוק האשה במלאכה המכניסה רווח ממון לבעלה, ויהיו מעשה ידיה שייכים לו [וגם אם תעדיף במלאכתה על השיעור שחייבוה חכמים תהא אף ההעדפה שייכת לבעל]. אלא, שבתמורה למעשה ידיה, תיקנו חכמים שיתן לה הבעל מזונות, ומעה כסף בכל שבוע.

ד. ולפי הצד השני, נחלקו אמוראים בסוגייה להלן, האם את המזונות תיקנו חכמים "תמורת מעשה הידים, ואת מעת הכסף תיקנו חכמים תחת "מותר מעשה ידיה ["העדפה "].

או שהמזונות הם תמורת מותר מעשה ידיה, ומעת הכסף השבועית היא תחת עיקר מעשה ידיה.

מתניתין:

המקדיש

את

מעשה ידי אשתו

שהאשה חייבת לעשות לבעלה [כמבואר במשנה לקמן נט ב, "ועושה בצמר"] לפני שעשתה אותם - אין מעשה ידיה קדוש על פיו. אלא,

הרי זו עושה

מעשה ידיה לעצמה,

ואוכלת

, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא.

אך אם הקדיש את

ה"מותר

" של מעשה ידיה, מעבר לשיעור שקבעו חכמים [ואף הוא שייך לבעל] -

רבי מאיר אומר

: הרי זה

הקדש

.

רבי יוחנן הסנדלר אומר

: הרי זה

חולין

. והמשנה כולה מתבארת בגמרא.

גמרא:

אמר רב הונא אמר רב

:

יכולה אשה לומר לבעלה: איני ניזונת

ממך,

ואיני עושה

לך כלום, אלא עושה אני רק לעצמי, ומתפרנסת בעצמי.

ומבארת הגמרא:

קסבר

רב,

כי תקינו רבנן

מזונות ומעשה ידים זה תחת זה, תקנת

מזוני

היא

עיקר

התקנה, ולטובת האשה תיקנוה, שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה כדי מזונותיה.

ו

אילו את התקנה שיהיו

מעשה ידיה

לבעלה, תקנו חכמים רק בתמורה למזונות שהוא נותן לה.

ותיקנוה

משום "איבה

", כדי למנוע שנאה ביניהם אם הוא יתן לה מזונות [מכח תקנתם] ואילו היא לא תיתן לו את מעשה ידיה.

ו

לפיכך,

כי אמרה

האשה:

איני ניזונת

ממך, לפי שלא נוח לי בטובה זו שתיקנו לי חכמים,

ו

לכן גם

איני עושה

עבורך מעשה ידים בתמורה! -

הרשות בידה

.

מיתיבי

לרב, מדברי הברייתא, ששנינו בה להיפך מדבריו:

דתניא:

תקנו

חכמים שיתן הבעל לאשה

מזונות

-

תחת מעשה ידיה

.

ואילו רב סובר שתקנו את מעשה ידיה - תחת מזונותיה!?

ומשנינן:

אימא

, כך צריך לשנות בברייתא:

תקנו מעשה ידיה תחת מזונות

.

ודנה הגמרא:

לימא מסייע ליה

, האם נאמר שי סיוע לדברי רב, ממשנתנו:

דתנן:

המקדיש מעשה ידי אשתו

, לא חל הקדשו, ו

הרי היא עושה

את מלאכתה,

ואוכלת

, מתפרנסת ממנה, משום שאין מעשה הידים שלו שיוכל להקדישו ולאסרם על אשתו.

ומוכיחה הגמרא מכך שהמשנה אומרת שהאשה הזאת מתפרנסת ממעשה ידיה, ולא ממזונות שנותן לה הבעל, ומכך שאין הבעל יכול להקדיש את מעשה ידיה, על אף שהם שייכים לו:

מאי לאו

, האם אין משנתנו עוסקת,

ב

אשה שהיא

ניזונת

על ידי בעלה, שיש לו נכסים ומבקש הוא לזונה, אלא שהיא זאת שאינה רוצה להיות ניזונית ממנו, ואמרה לבעלה "איני ניזונית ואיני עושה".

ולכן אין הבעל יכול להקדיש את מעשה הידים, לפי שאם אמרה לו כך, הם אינם שלו.

ומוכח כדברי רב הונא בשם רב, שיכולה האשה לוותר על התקנה שהיא לטובתה, ולומר "איני ניזונית ואיני עושה". ודחינן:

לא

כאשר אמרת, שמשנתנו עוסקת באשה שבעלה רוצה לזונה, אלא שהיא מסרבת ורוצה לזון את עצמה ממלאכתה.

אלא, לעולם אין אשה יכולה לומר "איני ניזונית ואיני עושה". כי תקנת חכמים היתה בצורה הפוכה, שיהיו מעשה ידיה שייכים לבעל, אלא שתמורתם תיקנו לה שיזון אותה הבעל, ולא תיקנו את מעשה ידיה תחת מזונותיה כמו שסובר רב.

והטעם שאין מעשה ידיה קדוש, על אף שמעשה ידיה שייך לבעלה, הוא משום שמשנתנו עוסקת

ב

אשה

שאינה ניזונת

על ידי בעלה היות ואין לו נכסים, ואין לו אפשרות לזונה. ובמקרה שכזה אין מעשה ידיה שייכים לו, אלא היא זכאית להתפרנס ממעשה ידיה, ולפיכך אינו יכול הבעל להקדישם.

ותמהה הגמרא על העמדת המשנה במקרה שכזה:

והרי

אי

משנתנו עוסקת

ב

אשה

שאינה ניזונת

על ידי בעלה, אם כן,

מאי למימרא!?

מה חידוש יש בדבר שאין לו זכות במעשה ידיה להקדישם כאשר הוא אינו נותן לה מזונות, ולמה הוצרך התנא לשנות דין זה? והרי דבר פשוט הוא, שאם אין לה מזונות מבעלה, אין היא צריכה לחזור על הפתחים, אלא תתפרנס ממעשה ידיה! שהרי -

אפילו למאן דאמר

יכול הרב

[האדון של עבד],

לומר לעבד

שלו

"עשה עמי

מלאכה,

ו

אולם אני

איני זנך

, אלא צא וחזר על הפתחים",

הני מילי בעבד כנעני, דלא כתיב ביה

[דברים טו טז] "כי טוב לו

עמך

" [כמו שכתוב בעבד עברי], ולכן אין רבו חייב לנהוג עמו ב"תנאי חיים" השוים לו [כמו שחייב לנהוג עם עבד עברי] -

אבל עבד עברי, דכתיב ביה

"והיה כי יאמר אליך [העבד העברי] לא אצא מעמך, כי טוב לו

עמך

" -

לא!

אין יכול בעליו לומר לו איני נותן לך מזונות, ומאידך מעשה ידיך שלי, ואתה צא וחזר על הפתחים. כי אם יאמר כך הרב לעבדו, לא יהיו תנאי החיים של העבד העברי שוים לתנאי החיים של רבו, ואילו התורה חייבה את האדון של עבד עברי "וטוב לו עמך", שיהיו תנאי חייו דומים לשלך -

וכל שכן

שאין יכול לומר כך הבעל ל

אשתו

, שאין היא שפחתו.

ומשנינן: לעולם משנתנו מדברת באשה שאינה ניזונית מבעלה.

ומה ששאלת, אם כן, מהו החידוש של המשנה -

תשובתך:

סיפא

של משנתנו -

איצטריך ליה

לתנא להשמיענו, שיש בה חידוש. ואגב הסיפא נקט גם את הרישא, על אף שאין בה חידוש.

דתנן בסיפא: בעל המקדיש את

מותר

מעשה ידיה של האשה -

רבי מאיר אומר: הקדש

.

רבי יוחנן הסנדלר אומר: חולין

.

ולקמן יתבאר מדוע לדעת רבי מאיר חל ההקדש על המותר, למרות שהבעל לא זן אותה, ומסתבר שגם אינו מעלה לה את מעה הכסף השבועית שתמורתו תקנו לו שיזכה במותר [ועיין ברש"י שהוסיף, שיחול ההקדש על המותר רק לאחר שתמות האשה, ויירשנה בעלה].

וכאן שבה הגמרא לעיקר דברי רב הונא בשם רב, ומבארת:

ופליגא

דין זה של רב הונא אמר רב, הסובר שיכולה אשה לומר לבעלה "איני ניזונית ואיני עושה", על הא

ד

אמר

ריש לקיש!

דאמר ריש לקיש: לא תימא

, אל תאמר ש

טעמא דרבי מאיר

במשנתנו, שאמר יכול הבעל להקדיש את מותר מעשה ידיה של אשתו, ואף על גב שעדיין לא עשתה אותם, והם "דבר שלא בא לעולם" -

הוא

משום דקסבר

רבי מאיר:

אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם

. כי יתכן וגם לרבי מאיר אין אדם מקדיש דבר של בא לעולם.

אלא טעמא דרבי מאיר

, הסובר שיכול להקדיש את מעשה ידיה של אשתו, הוא:

מתוך שיכול

הבעל

לכופה ל

אשתו, שיהיה אפילו מותר

מעשה ידיה

שלו, נמצא כאילו יש לו זכות בידיה עצמן.

ולכן, כאשר הוא מקדיש את מעשה ידיה,

נעשה כ

אילו

אומר לה: "יקדשו ידיך

-

לעושיהם

"! כאילו אמר: ידיך עצמם יקדשו להקב"ה, שעשאן לידיך!

ולכן חל ההקדש. שהרי ידיה של אשתו הם אכן בעולם. וכיון שאמר ריש לקיש שהוא יכול לכופה על כך, שמע מינה שהאשה אינה יכולה להפקיע את זכותו ממעשה ידיה על ידי שתאמר "איני ניזונית ואיני עושה".

אך תמהה הגמרא על פירושו של ריש לקיש בדברי רבי מאיר:

והא לא אמר לה

הבעל לאשתו

הכי!

שהרי לא את הידים עצמן הקדיש, אלא את מעשה הידים!?

ומשנינן:

כיון דשמעינן ליה לרבי מאיר, דאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה

, וכשאומר אדם דבר שידוע לו שאינו יכול לחול כמו שהוא מדבר, יש לנו לבאר דבריו שנתכוין לאופן שיחולו דבריו -

לכן, גם כשהקדיש את מעשה הידים עצמן, כיון שיודע הוא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם,

נעשה כאומר לה "יקדשו ידיך לעושיהם

". כי רק באופן זה יתקיימו דבריו!

ומקשה הגמרא על דברי ריש לקיש:

ו

כי

סבר רבי מאיר

ש

אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם

, עד שהוצרך ריש לקיש לומר "לא תימא" שטעמו של רבי מאיר הוא משום שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם!?

והתניא: האומר לאשה

שאינו יכול לקדשה כעת -

"הרי את מקודשת לי

" -

א.

"לאחר שאתגייר

"! כגון שהיה גוי, ומקדש בת ישראל, כדי שיחולו קידושיה לאחר שיתגייר. כי בהיותו גוי הוא אינו ראוי לקדש אשה מישראל.

או "לאחר שתתגיירי

". כגון ישראל שקידש גויה, ואמר לה שיחולו קידושיה לאחר שתתגייר.

ב. או שהיה עבד ומקדש בת ישראל, ואומר לה שיחולו קידושיו

"לאחר שאשתחרר

" ואהיה ראוי לקדש בת ישראל.

או שהיא היתה שפחה, והבעל היה ישראל בן חורין, וקידשה כדי שיחולו קידושיה

"לאחר שתשתחררי

", ותהיי ראויה להתקדש לי -

ג. או שקידש אשת איש,

"לאחר שימות בעליך

", ותהיי פנויה וראויה להתקדש לי -

ד.

או

כ

"שתמות אחותיך

" הנשואה לי עכשיו, שאז לא תהיי אסורה עלי באיסור "אחות אשה", ותהיי ראויה להתקדש לי -

ה.

או

המקדש יבמה כשהיא "שומרת יבם", ואומר לה שיחולו קידושיו בה

"לאחר שיחלוץ ליך יבמיך

", ושוב לא תהיי שומרת יבם, ותהיי ראויה להתקדש לי -

בכל האופנים האלו -

רבי מאיר אומר

: אף שאי אפשר שיחולו הקדושין עכשיו אלא רק לאחר שיהיו בני הזוג ראויים לקידושין, ונמצאו קדושין אלו עתה שהם קדושין בדבר שלא בא לעולם - בכל זאת הרי זו

מקודשת!

ואם כן תיקשי: כיון שסובר רבי מאיר שאדם יכול לעשות מעשה שיחול אף על דבר שלא בא לעולם, נמצאו דברי רבי מאיר במשנתנו כפשוטם, כי אף על גב שאין מותר מעשה הידים נמצא בעולם, הרי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לפי דעת רבי מאיר. ואם כן, למה הוצרך ריש לקיש לבאר את דברי רבי מאיר באופן אחר!?

ומשנינן: כך אמר ריש לקיש:

מההיא

ברייתא,

אין

, אכן מוכח שסובר רבי מאיר "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם" -

אלא שריש לקיש אמר, כי

מהא

, ממשנתנו, גבי מותר מעשה ידים -

ליכא למשמע מינה

שרבי מאיר סובר שאדם יכול לעשות מעשה שיחול על דבר שלא בא לעולם, היות ויתכן לפרש את טעמו כפי שפירש ריש לקיש, ויהיה דין זה נכון אפילו אם נאמר שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

שנינו במשנה: אם הקדיש הבעל את

המותר

-

רבי מאיר אומר: הקדש

.

ודנה הגמרא:

אימת קדוש

המותר -

האם מותר מעשה הידים קדוש מיד לכשתעשנו, ומשום שמשנתנו עוסקת בבעל שיש לו זכות במותר מעשה הידים [על אף שאין לו זכות בעיקר מעשה ידיה, ואינו יכול להקדישם, כמבואר ברישא].

או שמא אין המותר שלו, כשם שמעשה הידים אינן שלו. ואכן עתה לא יחול עליו ההקדש, אלא הוא יהיה קדוש רק לאחר מיתת האשה, שאז יורש הבעל את אשתו, ונעשה המותר קדוש כאשר הוא מגיע לרשותו.

רב ושמואל, דאמרי תרווייהו

:

מותר

מעשה ידיה - רק

לאחר מיתה

הוא

קדוש

. כשתמות אשתו, ויירש הבעל את המותר. אבל מחיים אינו קדוש, שהרי משנתנו עוסקת במי שאינה ניזונית מבעלה, וכמבואר ברישא. ומסתמא בעלה אף אינו מעלה לה מעה כסף, שהוא תמורת המותר.

רב אדא בר אהבה אמר: מותר

אפילו

מחיים

הוא

קדוש

, מיד כשתעשנו. ומשום שיש לו במותר זכות, אף שבמעשה הידים עצמו אין לו זכות. וכדמפרש הגמרא ואזיל את טעם הדבר.

הוי בה

תמה

רב פפא: במאי

, באיזה אופן עוסקת משנתנו?

אילימא

, אם נאמר

במעלה לה

הבעל

מזונות, ומעלה לה

גם

מעה כסף לצרכיה

, ובתמורה לשני הדברים הללו זוכה הבעל הן בעיקר מעשה ידיה והן במותר מעשה ידיה -

אי אפשר לומר כך. כי תיקשי -

מאי טעמא דמאן דאמר

[רב ושמואל] שרק

לאחר מיתה

בלבד

קדוש

המותר!? והרי כיון שמעלה לה גם מזונות וגם מעה כסף שבועית, הרי מעשה ידיה ומותר מעשה ידיה הוא שלו כבר מחיים, ולמה לא יוכל להקדישו!?

ואלא

, שמא תאמר, שמשנתנו עוסקת

כשאין

הבעל

מעלה לה מזונות, ולא מעלה לה מעה כסף לצרכיה

-

גם כך אי אפשר לומר. כי תיקשי - אם כן,

מאי טעמא דמאן דאמר

[רב אדא בר אהבה] כבר

מחיים

הוא

קדוש!?

והרי ודאי אין מותר מעשה ידיו שלו, כשאינו מעלה לה את מה שמגיע לה תמורת המותר!?

ומשנינן: לרב ושמואל, הסוברים שאין מותר מעשה הידים קדוש מחיים, הנידון במשנתנו הוא בבעל שאינו מעלה לאשתו לא מזונות ולא מעה כסף. ולכן, אין לבעל זכות לא במעשה ידיה ולא במותר מעשה ידיה. וכשם שהיא עושה ואוכלת את עיקר מעשה ידיה מחיים, כך היא נוטלת את מותר מעשה ידיה, ואוכלת. ומה ששנינו שהמותר קדוש, היינו דוקא לאחר מיתה.

ואילו לרב אדא בר אהבה, נידון משנתנו הוא באופן אחר:

לעולם

במעלה לה מזונות

, שלדעת רב אדא בר אהבה הוא תמורת "מותר מעשה ידיה" ולא תמורת "מעשה ידים". וכיון שהוא מעלה לה את התמורה ל"מותר מעשה ידיה", יכול הוא להקדיש את המותר גם מחיים.

ו

אולם,

אינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה

, שהיא תמורת עיקר מעשה ידיה.

ולכן, את עיקר מעשה ידיה הוא אינו יכול להקדיש מחיים, אלא היא עושה ואוכלת, וכמו ששנינו ברישא.

ומבארת הגמרא את טעם המחלוקת בין רב ושמואל לבין רב אדא בר אהבה:

רב ושמואל

שאינם מפרשים את המשנה כמו רב אדא בר אהבה - טעמם הוא, משום שהם

סברי

, שאין המזונות שהבעל נותן לה, תחת המותר. אלא: