Ketubot 57a — Talmud auf Deutsch

אירכס כתובתה

[אבדה לה שטר כתובתה]!

אתו

רב אויא ואשתו

לקמיה דרב יוסף

.

אמר להו

רב יוסף:

הכי אמר רב יהודה אמר שמואל

על משנתנו:

זו

ששנינו במשנתנו: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה ואפילו במקום שאין התנאי קיים - הרי זו בעילת זנות, מפני שלא סמכה דעתא של האשה:

דברי רבי מאיר

הם, ולשיטתו אכן הוא הדין אם אבד שטר כתובתה, אף על פי שיכולה היא לגבות בלא שטר כיון שהכתובה תנאי בית דין היא, מכל מקום כיון דלא סמכא דעתה, כי היא חוששת שמא יאמר "פרעתי", הרי בעילתו בעילת זנות.

אבל חכמים אומרים: משהא אדם את אשתו

אפילו

שתים ושלש שנים

בלא

שטר

כתובה

, ואין הם חוששים לסברת "לא סמכה דעתא", והלכה כמותם.

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

והא אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כרבי מאיר בגזירותיו!?

מששמע רב יוסף כן, אמר לרב אויא:

אי הכי

שהלכה כרבי מאיר,

זיל כתוב לה

, לך וכתוב לאשתך כתובה חדשה.

כי אתא רב דימי, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא

:

מחלוקת

דרבי יהודה ורבי יוסי בפוחת לבתולה ממאתים זוז ולאלמנה ממנה - בברייתא שהובאה לעיל נו ב, שרבי יהודה סובר אם לא כתבה לו התקבלתי, ואמרה על פה אין התנאי קיים, ורבי יוסי סובר, שאפילו בעל פה התנאי קיים - אינו אלא

בתחלה

.

אבל בסוף

שכבר זכתה בחיוב הכתובה,

לדברי הכל

ואפילו לרבי יוסי -

אינה מוחלת

בעל פה אלא אם כן תכתוב שובר, ומפרש לה ואזיל מאי "תחלה" ומאי "סוף".

ורבי יוחנן אמר: בין בזו ובין בזו

בין בתחלה ובין בסוף

מחלוקת

, שאפילו בסוף סובר רבי יוסי שיכולה היא למחול בעל פה!

אמר רבי אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן

[לי פירש רבי יוחנן],

דאנא

[רבי יוחנן]

ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי

[איננו חלוקים], כי:

מאי "בתחלה" דקאמר רבי יהושע בן לוי

שבו בלבד הוא שנחלקו: היינו

תחלת חופה

.

ומאי "סוף

" דקאמר רבי יהושע בן לוי שבו לא נחלקו ולכולי עלמא אינה מוחלת: היינו

סוף ביאה

.

כלומר: לפי שיטתו של רבי יהושע בן לוי: מחלוקתם היא מתחלת חופה ועד סוף חופה, אבל אם כבר בא עליה - לא.

וכי קאמינא אנא: בין בזו

ב"תחילה"

ובין בזו

"בסוף"

מחלוקת

, היינו:

"תחלה" היינו

תחלת חופה, ו

" סוף" היינו:

סוף חופה דהיא תחילת ביאה

כלומר: שהיא קודם ביאה, ונחלקו בין בזו ובין בזו, אבל ב"סוף" של רבי יהושע בן לוי דהיינו סוף ביאה, לעולם לא נחלקו שאינה מוחלת, וכרבי יהושע בן לוי.

כי אתא רבין, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא

באופן אחר מדברי רב דימי:

מחלוקת

דרבי יהודה ורבי יוסי

לבסוף, אבל בתחלה, דברי הכל

ואפילו רבי יהודה מודה שהיא -

מוחלת

ואפילו בעל פה!

ורבי יוחנן אמר: בין בזו ובין בזו

בין "בתחלה" ובין "בסוף" -

מחלוקת

.

אמר רבי אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, דאנא

[רבי יוחנן]

ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי

, כי:

מאי "לבסוף" דאמר רבי יהושע בן לוי

שנחלקו בה: היינו

סוף חופה

.

ומאי "תחלה

" דרבי יהושע בן לוי שלא נחלקו בה, אלא לכולי עלמא מוחלת היא:

תחלת חופה

.

וכי קאמינא אנא בין בזו בין בזו מחלוקת

:

"תחלה" היינו

תחלת ביאה, ו

" סוף" היינו

סוף ביאה.

אמר רב פפא

:

אי לאו דאמר רבי אבהו

[אם לא שהיה אומר רבי אבהו]:

לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי;

אני לא נוח לי בכך לומר שרבי יוחנן ורבי יהושע לא נחלקו, ואילו רב דימי ורבין נחלקו בהבנת דברי רבי יהושע בן לוי; אלא:

הוה אמינא

[הייתי אומר]:

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי

אכן

פליגי

בביאור מחלוקתם של רבי יהודה ורבי יוסי ושלא כדברי רבי אבהו -

ו

רב דימי ורבין

הוא ד

לא פליגי

כיצד אמר רבי יהושע בן לוי, כי:

מאי "סוף" דקאמר רבין

אליבא דרבי יהושע בן לוי שנחלקו בו רבי יהודה ורבי יוסי: היינו

סוף חופה

שהיא תחילת ביאה, אבל בתחילת חופה לכולי עלמא הרי היא מוחלת, ואילו לרבי יוחנן בין בזו ובין בזו מחלוקת.

ומאי "תחלה" דקאמר רב דימי

אליבא דרבי יהושע בן לוי שנחלקו בו רבי יהודה ורבי יוסי: היינו

תחלת ביאה

שהיא סוף חופה, אבל בסוף ביאה לא נחלקו שאינה מוחלת; ואילו לרבי יוחנן בין בזו ובין בזו מחלוקת.

מאי קא משמע לן

רב פפא בדבריו, והרי סוף סוף אמר רבי אבהו שלא נחלקו רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן, ולא בא רב פפא לחלוק עליו!?

ומפרשינן:

הא קא משמע לן

רב פפא:

דפליגי תרי אמוראי אטעמא דנפשייהו

[עדיף לומר שחלוקים שני אמוראים בסברא שזה אומר הדין הוא כך וזה אומר שהדין הוא כך],

ולא פליגי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא

[ולא לומר שנחלקו שני אמוראים בדבריו של אמורא אחר, אם הוא אמר כך או אחרת]!

כלומר: אם שמעת שתי לשונות, לפי לשון אחד נחלקו שני אמוראים בדין מסוים זה אומר שהדין כך וזה אומר שהדין כך [וכפי שלדעת רב פפא נחלקו רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן], ושמעת גם לשון אחרת שלא נחלקו אמוראים בדין אלא שאמורא אחד אומר: כך אמר פלוני והשני אומר: כך אמר פלוני, [וכפי שלדעת רבי אבהו נחלקו רב דימי ורבין בדעת רבי יהושע בן לוי כיצד הוא אמר], בחר לך את הלשון הראשון, כי לפי הלשון השני נמצא שאחד מהם משקר, ואילו לפי הלשון הראשון בסברא הוא שנחלקו ואין כאן שקר.

מתניתין:

נותנין לבתולה

זמן

שנים עשר חודש

עד שתכנס לחופה,

מ

יום

שתבעה הבעל

לאחר שקידשה ולא קבעו זמן לנישואין - להינשא. וזאת, כדי

לפרנס את עצמה

בזמן זה בתכשיטין.

ולאלמנה

מן הנשואין אין נותנין אלא

שלשים יום

בלבד כדי לפרנס את עצמה בתכשיטין, כיון שהאלמנה אינה טורחת כל כך בתכשיטין, שהרי כבר יש לה מנישואיה הקודמין.

הגיע זמן

שנים עשר החדשים מאז שתבעה הבעל

ולא נישאו

הנשים להם, הרי הנשים

אוכלות משלו

משל הבעל, וכן נותן הוא להם כסות ופרנסה.

ואוכלות

הנשים בהגעת הזמן

בתרומה

אם היה הבעל כהן והיא ישראלית.

רבי טרפון אומר

: אם היתה בת כהן שנתקדשה לכהן שמותרת היא בתרומה -

נותנין

הבעלים

לה

בשביל מזונותיה לאחר הגעת הזמן - אם ירצו - את

הכל

[את כל מזונותיהן] מן ה

תרומה

, וכשיגיעו ימי טומאתה שאינה יכולה לאכול תרומה, תלך תטרח ותמכור את התרומה ותקנה בהם חולין.

רבי עקיבא אומר: מחצה

נותן לה

חולין

כדי שיהיה לה לאכול בימי טומאתה,

ומחצה

בלבד הוא נותן לה

תרומה

.

היבם אינו מאכיל

את מי שהיא שומרת יבם שלו

בתרומה

.

עשתה ששה חדשים

מתוך שנים עשר החדשים שנקבעו לה -

בפני הבעל

דהיינו שהיה עדיין חי,

וששה חדשים בפני היבם

אחר שמת הבעל -

ואפילו

עשתה את

כולן בפני הבעל

, ורק

חסר יום אחד

שעשתה

בפני היבם

-

או

שעשתה

כולן בפני היבם חסר יום אחד

שאותו עשתה

בפני הבעל

בין כך ובין כך הרי זו

אינה אוכלת בתרומה

.

זו

שאמרנו שלאחר הגעת הזמן בת ישראל שנתקדשה לכהן אוכלת בתרומה -

משנה ראשונה

היא!