Ketubot 50b — Talmud auf Deutsch

יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא, ויתיב רב המנונא וקאמר: כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע, כך אין בנות ניזונות

-

אלא מן הקרקע.

אווש עליה כולי עלמא

[רגשו עליו כל השומעים], וכי כך הוא הדין, שמי

דשביק ארעא

[שהשאיר קרקע] -

הוא דירתי ליה בניה

[הוא שיורשים אותו בניו], ומי

דלא שביק ארעא

-

לא ירתי ליה בניה?

וכי אין הבנים יורשין את מטלטליו של האב?!

אמר ליה רב יוסף: ודלמא

על

כתובת בנין דכרין קאמר מר

שאין יורשין אלא מן הקרקע, כלומר, אולי מה שאמרת "שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע" - נתכוונת לכתובת בנין דכרין, שאכן אינה באה אלא מן הקרקע [כפי ששנינו במשנה להלן בדף צ"א], וממנה למדים למזון הבנות, שאף הן אינן ניזונות אלא מן הקרקע?

אמר ליה: מר דגברא רבא הוא, ידע מאי קאמינא

[אתה, שאדם גדול אתה, הבנת למה נתכוונתי]. שודאי שאי אפשר ללמוד דין מזון הבנות מסתם ירושה, שהרי אין דמיון ביניהם. אלא שלמדים מזון הבנות מכתובת בנין דכרין, ששני דברים אלו - מתנאי כתובה הם.

אמר רבי חייא בר יוסף: רב זן

יתומות שבאו לתבוע מזונות מנכסי אביהם, ולא היו שם אלא מטלטלין -

מחיטי

[מחיטין, שהם מטלטלין]

דעלייה.

איבעיא להו

: למה נתכוין רבי חייא במה שאמר שנתן להן רב מעליה, האם באמת לא היה מדובר שם במזונות, אלא

פרנסה הויא,

דהיינו, נדוניה לינשא, שגובה אף ממטלטלין.

ומאי

היא מה שזן רב מ

עלייה

-

מעילוייא דאב, וכדשמואל. דאמר שמואל: לפרנסה

-

שמין באב,

דהיינו, ששמין לפי מידת ותרנותו וקמצנותו של האב, כמה היה נותן לנדונייתה אילו היה קיים, וכך נותנים לה מנכסיו, בין ממקרקעי ובין ממטלטלין .

או דלמא מזוני ממש הוה,

ואף על פי שמזון הבנות - תנאי כתובה הוא, ותנאי כתובה - ככתובה, והרי כתובה אינה נגבית ממטלטלין, משום שכל אסמכתא של שטרות - על מקרקעין היא, לפי שהן תמיד עומדין בעין, בכל זאת סבר רב שגובין למזון הבנות ממטלטלין, בגלל התקנה שנתקבלה בעליה.

ומאי עלייה? מדברים טובים שנאמרו בעלייה.

דאמר רב יצחק בר יוסף: בעלייה התקינו, שיהו בנות ניזונות

אף

מן המטלטלין.

תא שמע: בידיה דרבי בנאי אחוה דרבי חייא בר אבא הוו מטלטלין דיתמי. אתו לקמיה דשמואל, אמר ליה

לרבי בנאי:

זיל זון

את הבנות מהמטלטלין .

מאי לאו,

האם לא מדובר לתת לבנות ממטלטלין

למזוני, וכדרב יצחק בר יוסף סבירא ליה!?

ודחינן:

לא. התם לפרנסה הואי. ושמואל לטעמיה, דאמר שמואל: לפרנסה שמין באב,

ונותנין אף ממטלטלין, לפי מידת קמצנותו וותרנותו.

הוה עובדא בנהרדעא, ודון דייני דנהרדעא

לזון את הבנות אף ממטלטלין.

וכן היה מעשה

בפומבדיתא, ואגבי רב חנא בר ביזנא

מזון הבנות ממטלטלין.

אמר להו רב נחמן

לדייני פומבדיתא:

זילו אהדרו

, לכו והחזירו ליתומים את מה שגביתם ממטלטלין.

ואי לא

-

מגבינא לכו לאפדנייכו מינייכו

[אגבה מכם את טרקלינכם].

רבי אמי ורבי אסי סבור

[סברו]

למיזן ממטלטלי.

אמר להו רבי יעקב בר אידי: מילתא דרב יוחנן וריש לקיש לא עבדו בה עובדא

לגבות ממטלטלין,

אתון עבדין בה עובדא?!

רבי אלעזר סבר למיזן

את הבנות

ממטלטלין.

אמר לפניו רבי שמעון בן אליקים: רבי, יודע אני בך שאין מדת הדין אתה עושה,

שהרי הדין הוא שאין זנין אותן ממטלטלין -

אלא

רק מ

מדת רחמנות,

שאתה מרחם על היתומות. אלא שאף על פי כן, אין ראוי לעשות כך,

שמא יראו התלמידים

שאתה עושה כך -

ויקבעו

שכך

הלכה לדורות

מעיקר הדין.

ההוא דאתא לקמיה דרב יוסף

לשאול בענין מזון הבנות.

אמר להו: הבו לה

למזונותיה

מתמרי דעל בודיא

[תנו לה מן התמרים שמונחים על המחצלות שמניחים תחת הדקלים כשגודרים מהם את התמרים].

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

אילו בעל חוב הוה,

שיפה כחו יותר, שהרי הוא טורף מן המשועבדים,

כי האי גוונא מי הוה יהיב ליה מר?

הרי אף הוא אינו גובה ממטלטלין של יתומים! ואיך אפשר לומר שלמזון הבנות, שהורע כחן, שאין גובין ממשועבדים, יגבו ממטלטלין של יתומים?!

אמר ליה

: לא התכוונתי שיגבו מתמרים שנתלשו כבר מהדקל, שהרי מטלטלין הן, אלא,

דחזייא לבודיא קאמינא

[דהיינו, שיגבו להן מהתמרים העומדים להגזז מהדקל].