Ketubot 37b — Talmud auf Deutsch

וחדא

קרא - "כדי רשעתו" -

במיתה ומלקות

.

וצריכא

התורה להשמיענו דין זה, הן במיתה וממון, והן במיתה ומלקות, שלא ייענש בשניהם!

דאי אשמעינן

רק ב

מיתה וממון

, הייתי אומר,

משום דחדא

עונש [מיתה] הוא

בגופיה, וחדא

עונש הוא

בממוניה

, לכן

לא עבדינן

[אין מענישים אותו את שני העונשים].

אבל במיתה ומלקות, דאידי ואידי

, הן המיתה והן המלקות, הם עונשים

בגופיה, אימא

, הייתי אומר כי שני העונשים יחד כ

מיתה אריכתא היא

[מיתה ארוכה היא], ואין הם נחשבים שני עונשים חלוקים,

ו

לכן

נעביד ביה

את שניהם.

ואי אשמעינן

רק ב

מיתה ומלקות

, הייתי אומר שהוא משום

דתרתי בגופיה לא עבדינן

, שני עונשי הגוף אין מענישים.

אבל מיתה וממון, דחדא

עונש הוא

בגופיה, וחדא

עונש הוא

בממוניה

-

אימא נעביד ביה

את שניהם.

לכך

צריכא

את שני פסוקים האלו!

מאחר שנתבאר במשנתנו שמ"ולא יהיה אסון" אנו למדים שהמיתה פוטרת את הממון, מפרשת עתה הגמרא פסוקים נוספים, שהיה נראה לכאורה שמשמעותם לחדש ש"קם ליה בדרבה מיניה", ומבארת למה נצרכו פסוקים אלו. ומתוך ביאור הפסוקים האלו מתגלגל הענין לביאור פסוקים אחרים.

א. זה שאמרה תורה

"ולא תקחו כופר לנפש רוצח

" - שמשמעותו היא לכאורה, שאם תהרוג את האדם המחוייב מיתה שוב לא תענשנו בעונש ממון -

למה לי

לומר זאת? והרי מ"ולא יהיה אסון" כבר למדנו דין זה!

ומפרשינן: אין כוונת הכתוב לפוטרו מממון בגלל שמקבל עונש מיתה, אלא

ד

הכי

אמר רחמנא: לא תשקול ממונא מיניה

[אל תקח מן הרוצח כופר ממון]

ותפטריה מקטלא!

שלא יפדה את עצמו מן המיתה על ידי תשלום ממון. ב. זה שאמרה תורה

"לא תקחו כופר לנוס

[כלומר: למי שנס]

אל עיר מקלטו

" - שמשמעותו לכאורה, שאם הרג בשוגג ונתחייב גלות לא יתחייב לשלם כופר ממון -

למה לי

לומר זאת? והרי כבר ידענו שחייבי מיתות שוגגין פטורין מן הממון מההיקש של תנא דבי חזקיה [לעיל לג א]!?

ומפרשינן: אף פסוק זה לא בא לפוטרו מן הממון, אלא

ד

הכי

אמר רחמנא: לא תשקול ממונא מיניה

, מן ההורג בשוגג,

ותפטריה

בכך

מן גלות

.

ותרי קראי

שלא נקח כופר כדי להפטר מן המיתה ומן הגלות -

למה לי?

ומפרשינן:

חד

קרא להורג

בשוגג

.

וחד

קרא לרוצח

במזיד

.

וצריכי

את שני הפסוקים, להשמיענו שהן במזיד והן בשוגג לא נקח ממנו כופר ממון לפוטרו מן המיתה או מן הגלות!

דאי אשמעינן

רק ברוצח ב

מזיד

, שלא ייפטר הרוצח מעונש מיתה על ידי כופר ממון, הייתי אומר שרק רוצח אינו יכול להפטר בכופר

משום דחמיר איסוריה

, איסור חמור הוא, שרצח במזיד.

אבל שוגג, דלא חמיר איסוריה, אימא לא

הקפידה התורה אם ניטול ממנו כופר ונפטרנו בכך מן הגלות.

ואי אשמעינן

רק ב

שוגג, משום דליכא איבוד נשמה

להורג, שאין אנו באים לחייב אותו אלא גלות.

אבל מזיד, דאיכא איבוד נשמה

להורג,,

אימא לא

הקפידה התורה אם ניטול ממנו כופר כדי שלא לאבד את נשמתו.

ולכך

צריכא

התורה להשמיענו הן במזיד והן בשוגג!

ג. ומאחר שביארנו את הכתוב "ולא תקחו כופר לנפש רוצח", שהוא בא לומר שלא ניטול כופר כדי לפוטרו מן המיתה, תיקשי מה שנאמר בפרשת עגלה ערופה [שמביאים אותה כאשר נמצא אדם הרוג ליד העיר, ולא ידוע מי הכהו] -

"ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו

", ומשמעות הפסוק היא, שלא יכופר הדם שנשפך בנתינת ממון אלא רק בהריגת ההורג -

למה לי

לומר זאת? והרי כבר למדנו דין זה מ"ולא תקחו כופר לנפש רוצח"!?

ומפרשינן:

מבעי ליה

לכתוב "ולארץ לא יכופר לדם", בפרשת עגלה ערופה,

לכדתניא

:

מנין שאם נתערפה

ה

עגלה

על חלל שנמצא קרוב לעיר ולא נודע מי הכהו,

ואחר כך נמצא ההורג, מנין שאין פוטרין אותו

מחיוב המיתה שהוא חייב בה, ואין אומרים: כיון שעגלה מכפרת על הספק כבר נתכפר הרוצח בעוד היה הדבר בספק, אלא מחייבים אותו מיתה כדין כל רוצח?

שנאמר: "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה

כי אם בדם שופכו".

ד. ובסוף פרשת עגלה ערופה, שנאמר

"ואתה תבער הדם הנקי מקרבך

", שמשמעותו היא שיש לדון במיתה את הרוצח גם אם נערפה העגלה,

למה לי

לומר זאת? והרי כבר למדנו דין זה מ"ולארץ לא יכופר"?

ומפרשינן:

מיבעי ליה

לכתוב "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך",

לכדתניא

:

מנין למומתים בסייף

, כגון רוצח, שחיוב מיתתו הוא בסייף,

שהוא

מומת בחיתוך בסייף

מן הצואר?

תלמוד לומר

בפרשת עגלה ערופה:

"ואתה תבער הדם הנקי מקרבך

".

הוקשו כל שופכי דמים

הנענשים במיתת סייף

ל

דין

עגלה ערופה

-

מה להלן

, בעגלה ערופה,

מן הצואר

היו עורפין אותה,

אף שופכי דמים מן הצואר

ממיתים אותם.

והוינן בה:

אי מה להלן

, בעגלה ערופה,

בקופיץ

[גרזן]

וממול עורף

, [בצואר האחורי למטה מן העורף] היו עורפים,

אף כאן

במיתת סייף

בקופיץ וממול עורף

, ולא בסכין ומצד הסימנים?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה!

וחיתוך בסכין, מיתה יפה היא לו לעומת חיתוך בגרזן. וכשחותכים את הסימנים הרי הוא מת מהר, ומיתה יפה היא זו.

ה. ומה שנאמר:

"כל חרם אשר יחרם

[כמו: זובח לאלהים יחרם, דהיינו שימיתוהו]

מן האדם

שנתחייב האדם חרם -

לא יפדה

", שמשמעותו היא שהמתחייב מיתה לא יתן ממון כדי לפדות את עצמו מן המיתה,

למה לי

לומר זאת, והרי כבר למדנו דין זה מ"ולא תקחו כופר לנפש רוצח"!?

ומפרשינן:

מיבעי ליה

לכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה",

לכדתניא

:

מנין ליוצא ליהרג

בבית דין של ישראל,

ואמר

אדם

אחד

על היוצא ליהרג:

"ערכו עלי", מנין שלא אמר כלום

, שאינו צריך ליתן את דמי ערך אדם [שהוא קצוב בתורה בפרשת בחוקותי]?

שנאמר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם

-

לא יפדה

"! ולשון "חרם" הוא הקדש, וכונת הכתוב "כל חרם", היא לומר, שאם מקדישים את דמי ערכו של אדם כאשר הוא עומד להיות מוצא להורג ["אשר יחרם מן האדם"], אין צורך לשלם את ערכו ["לא יפדה"].

יכול אף קודם שנגמר דינו

של המתחייב מיתת בית דין, יהא הדין

כן

, שאם אמר אדם עליו "ערכו עלי", לא אמר כלום?

תלמוד לומר

: "כל חרם אשר יחרם

מן האדם

" -

ולא כל האדם!

ולרבי חנניא בן עקביא דאמר

: היוצא ליהרג הרי הוא

נערך, מפני שדמיו קצובין

בתורה לפי שנים ולא לפי ערך דמיו, ולכן אף שהוא אינו שוה מאומה אם יעמידוהו להמכר בשוק כעבד, שהרי הוא יוצא ליהרג, מתחייב המעריכו בתשלום ערכו.

האי "כל חרם

" -

מאי עביד ליה?

ומפרשינן:

מיבעי ליה

לרבי חנניא בן עקביא לכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה" -

לכדתניא

:

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר

:

לפי שמצינו ל"מומתים בידי שמים

" - כגון שור שהרג את הנפש, שאמרה תורה "וגם בעליו יומת" -

שנותנין

המומתים

ממון ומתכפר להן, שנאמר

בשור שהרג את הנפש "וגם בעליו יומת.

אם

[דהיינו, אך לא יומת בעליו ממש, אלא]

כופר יושת עליו

". -

יכול אף

המומתים

בידי אדם כן

, שיתנו כופר וייפטרו?

תלמוד לומר: "חרם מן האדם

דהיינו אדם שנתחייב חרם -

לא יפדה

".

ואין לי אלא מיתות חמורות, שלא ניתנה שגגתן לכפרה

, שאין בהם חיוב כרת מלבד המיתה, ולכן אין בהם קרבן חטאת כשעשו את החטא בשגגה.

חייבי

מיתות קלות, שניתנה שגגתן לכפרה

,, דהיינו אותם שיש בהם חיוב כרת [כשלא התרו בהם למיתה], ובאלו יש חיוב חטאת כששגגו,

מנין

שאינו יכול ליתן ממון כדי להתכפר ולהיפטר ממיתות אלו?

תלמוד לומר: "כל חרם

".

ותמהה הגמרא על עיקר ביאור הכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה", שהוא בא לומר שלא יתן ממון כדי שיתכפר לו וייפטר:

ו

כי

לא ממילא, מ"לא תקחו כופר

לנפש רוצח",

שמעת מינה: לא תשקול ממונא מיניה, ותיפטריה!?

והרי משם יש ללמוד אף לחייבי מיתות שניתנה שגגתן לכפרה, שהרי ברוצח מדבר הכתוב, וכשהרג בשוגג הרי זה גולה -

ואם כן

"כל חרם

", המלמד אותו ענין עצמו -

למה לי!?

אמר רמי בר חמא: איצטריך

גם הפסוק "כל חרם", וכדי ללמד שאף חייבי מיתות שניתנה שגגתן לכפרה, שאינו נותן כופר ונפטר.

ודקשיא לך, הרי נפש רוצח שמיעטה בו התורה את הכופר אף הוא ניתנה שגגתו לכפרה, לא תיקשי -