Ketubot 30a — Talmud auf Deutsch

ומפרשת הגמרא:

איכא בינייהו

:

חייבי עשה מצרי ואדומי

מצרי ואדומי [דור ראשון ושני] שאנסו או פיתו בת ישראל, או ישראל שאנס או פיתה מצרית ואדומית - אם יש בהם קנס.

כי לפי הדרשה "אשה שיש בה הויה", יש לנערות אלו קנס, היות ואף לרבי עקיבא קדושין תופסין בחייבי עשה. ואילו לפי דרשת "אשה הראויה לקיימה", אף לאלו אין קנס, היות והיא אשה שאינה ראויה לקיימה לבועל.

ועדיין מקשה הגמרא לדעת רבי ישבב:

הניחא לרבי ישבב

-

אי לאפוקי

[לחלוק ולהוציא]

מדרבי סימאי קאתי!

אם נאמר, שאף על פי שאמר רבי ישבב "כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר", לא נתכוין לומר שכל האסורות בביאה - ואפילו חייבי עשה - הולד מהן ממזר, כי לא בא רבי ישבב אלא לחלוק על רבי סימאי, שהיה מוציא חייבי לאוין של כהונה מן הכלל, לכן בא לומר רבי ישבב כי אף חייבי לאוין הללו בכלל, אבל מחייבי עשה אין הולד ממזר -

שפיר

, לא תיקשי לרבי ישבב מאי בינייהו, היות ובחייבי עשה מודה רבי ישבב שאין הולד ממזר אפילו לרבי עקיבא.

אלא, אי

רבי ישבב לא בא לחלוק על רבי סימאי, אלא

טעמא דנפשיה

הוא ד

קאמר

[מימרא של עצמו הוא אמר, ללא התייחסות לרבי סימאי]:

ולדעת רבי ישבב, סובר רבי עקיבא כי אכן

כל שאין לו ביאה בישראל

-

הולד ממזר, ואפילו חייבי עשה

.

אם כן,

מאי בינייהו

של שני הטעמים, והרי בין כך ובין כך אין בה תפיסת קידושין!?

כהן גדול, מלבד שהוא אסור באיסור לאו מלבוא על אלמנה גרושה חללה וזונה; הרי הוא אסור גם באיסור עשה לבוא על אשה בעולה. שנאמר בכהן גדול: "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה". וללמד בא הכתוב, שיקח בתולה ולא בעולה. ועוד אמרה התורה "והוא אשה בבתוליה יקח".

וכהן גדול שעבר ובא על בעולה, הרי הוא עובר באיסור עשה.

איכא בינייהו

חייבי עשה של איסורי כהונה, דהיינו,

בעולה לכהן גדול

.

שאם כהן גדול אנס או פיתה נערה בתולה לאחר שכבר נבעלה על ידי אדם אחר [אך נשארה בתולה לאחר בעילתו], הרי היא אשה ש"אינה ראויה לקיימה לו", ועובר עליה בעשה.

אך היא "אשה שיש בה הויה", היות שקדושין תופסין לו בה אפילו לרבי ישבב, וכדמפרש טעמא ואזיל.

ודנה הגמרא:

ומאי שנא

בעולה לכהן גדול, שעל אף שהיא אסורה עליו באיסור עשה, קידושין תופסין לו בה, משאר חייבי עשה, שלפי רבי ישבב אין קדושין תופסין לו בה? -

משום

דהוה ליה

איסור הבעולה לכהן גדול - איסור

עשה שאינו שוה בכל

. שהרי איסור זה אינו נוהג אלא בכהן גדול בלבד. ולכן, לכולי עלמא קדושין תופסין לו בה.

אמר רב חסדא: הכל

שמעון התימני ורבי שמעון בן מנסיא -

מודים, בבא על ה

נערה שהיא

נדה, שמשלם קנס

ואף שביאתה אסורה באיסור כרת.

כי

למאן דאמר

אין חייבין קנס אלא על אשה ש

יש בה הויה

, הרי

הא

, נדה,

נמי יש בה הויה

, לפי שהקדושין תופסין בנדה אף על פי שביאתה אסורה בחיוב כרת.

ו

למאן דאמר

אין חיייבין קנס אלא על אשה ה

ראויה לקיימה, הא

, נדה,

נמי

אף על פי שביאתה אסורה,

ראויה

היא

לקיימה

תחתיו.

ועתה באה הגמרא לבאר כי עוד באה משנתנו, המחייבת קנס למי שבא על חייבי כריתות, להוציא:

ולאפוקי מ

שיטתו

דרבי נחוניה בן הקנה

, שהיה פוטר מדין "קם ליה בדרבה מיניה" את המתחייב ממון עם חיוב כרת כאחד.

ולפי שיטתו מנצא שהבא על חייבי כריתות אינו חייב קנס!

דתניא

: מי שהתחייב שני עונשים בעת ובעונה אחת, האחד כרת והשני ממון, כגון מי ששרף את הגדיש של חבירו ביום הכיפורים, שחייב כרת על ההדלקה של האש, וחייב לשלם לחבירו ממון על שהזיקו בשריפת הגדיש -

רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים

, שהוא חייב בו כרת אם הדליק את הגדיש,

כשבת

שהוא חייב בו מיתת בית דין על הדלקת הגדיש -

ל

גבי הפטור מחיוב

תשלומין

על הנזק לחבירו בשריפת הגדיש -

מה

כמו

שבת

, כשהדליק בה את הגדיש, הרי זה

מתחייב בנפשו

מיתת בית דין על הבערת האש,

ו

לכן

פטור

הוא

מן התשלומין

על הנזק של הגדיש שגרם לחבירו -

שהרי קיימא לן שהמתחייב בעת ובעונה אחת במיתה החמורה ובממון הקל, אין הוא נענש אלא בעונש החמור ["קם ליה בדרבה מיניה"], והוא נלמד ממה שאמר הכתוב "וכי ינצו אנשים, ונגפו אשה הרה, ויצאו ילדיה, ולא יהיה אסון [באשה, שלא מתה מהמכה שנגפו אותה, אלא רק הפילה את עוברה] ענוש יענש [הנוגף בתשלום דמי הולדות לבעלה] כאשר ישית עליו בעל האשה, ונתן בפלילים".

מלמד הכתוב שאמר "ולא יהיה אסון", שאם אכן יהיה אסון באשה, שתמות כתוצאה מהמכה שהכה אותה, ויתחייב אז הנוגף מיתה כדין רוצח, אז לא יענש הנוגף בדמי הולדות.

אף יום הכפורים

, כשהדליק בו את הגדיש של חבירו

מתחייב בנפשו

כרת לשמים,

ופטור מן התשלומין

של הגדיש, כמו בשבת.

ומפרשת הגמרא:

מאי טעמא דרבי נחוניא בן הקנה

, הסובר שאף כרת פוטר מממון כמו מיתה? כי

נאמר "אסון" בידי אדם

, "ולא יהיה אסון ענוש יענש", ומשם אנו לומדים לפטור חייבי מיתות בית דין מן התשלומין.

ונאמר "אסון" בידי שמים

, אצל יעקב, שאמר לבניו [בראשית מב לח]: "ויאמר לא ירד בני [בנימין] עמכם, כי אחיו מת והוא לבדו נשאר, וקראהו אסון [כגון קור וחום, הכי סלקא דעתין] בדרך אשר תלכו בה" -

והרי זה מלמד בגזירה שוה:

מה "אסון" האמור בידי אדם

דהיינו מיתת בית דין

פטור מן התשלומין

.

אף "אסון" האמור בידי שמים

כרת ומיתה בידי שמים -

פטור מן התשלומין

.

מתקיף לה רב אדא בר אהבה

על הגזירה שוה:

ממאי דכי מזהר להו יעקב לבניה

, מנין שכוונת יעקב באומרו "לא ירד בני עמכם, וקראהו אסון" היא להזהיר אותם

על

אסון של

צינים ופחים

[קור וחום],

דבידי שמים נינהו

, עד שאתה למד מפסוק זה לאסון בידי שמים!?

והרי

דילמא

נתכוין יעקב להזהיר

על

אסון של

אריא וגנבי

[טריפת אריה וגונבי נפשות],

דבידי אדם נינהו

.

כלומר: שניהם אינם בידי שמים [וגנבי, בידי אדם הוא], ולא תלמד לרבות אסון בידי שמים לפוטרו מן התשלומין!? ומשנינן: מכל מקום, יש לך ללמוד מפסוק זה אף על אסון בידי שמים.

כי

אטו

, האם

יעקב

אבינו רק

אהא

על אריא וגנבי שאינן בידי שמים - הוא ד

אזהר

, ואילו

אהא

על צינים ופחים שבידי שמים הן -

לא אזהר

יעקב!?

והרי ודאי ש

יעקב על כל מילי אזהר

, כי לכל האסונות חשש יעקב, ובכללן אסונות בידי שמים. ולכן נתרבו אף אסונות בידי שמים מ"אסון אסון".

ותמהה הגמרא על דברי רב אדא בר אהבה:

ו

כי

צינים פחים

כשהם באים על האדם

"בידי שמים" נינהו?

כלומר: וכי גזירת מלך הם, עד שאתה קורא להם "אסון בידי שמים"!?

והתניא: הכל בידי שמים

, כל פורענות הבאה על האדם גזירת מלך היא,

חוץ מצינים פחים

, שפעמים באים על האדם בפשיעתו, ולא גזר הקב"ה פורענות עליו.

שנאמר: "צינים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם

"!

ואם כן, אין להחשיב "צינים ופחים" כאסון בידי שמים, אלא כאסון בידי אדם, ותיקשי לרב אדא!?

ותו

תיקשי לרב אדא: וכי

אריא וגנבי בידי אדם נינהו

, ואין הם באים מגזירת מלך!?

והאמר רב יוסף, וכן תני רבי חייא

בברייתא:

מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין, ארבע מיתות לא בטלו

ותמהה הגמרא לפני שהיא ממשיכה להביא את דברי הברייתא:

וכי

לא בטלו

ארבע מיתות בית דין!?

הא בטלו להו

כאשר הפסיקו הסהנדרין לדון אותם!?

ומבארת הגמרא:

אלא

, כך יש לשנות את הברייתא: