Ketubot 27a — Talmud auf Deutsch

ו

בכל זאת

קתני

במתניתין, שדווקא היכן ש

הורהנה,

כלומר - נתמשכנה מדעתה - צריכה עדים שלא נטמאה, מכיון שכאשר יעבור זמן הפרעון, הרי היא של העובד כוכבים, ולכך חיישינן שמא הפקירה ונבעלה לו.

ומדקדקינן: הורהנה -

אין!

אבל כש

נחבשה

שלא מדעתה -

לא!

משום שחושש הגוי לנהוג בה מנהג הפקר, שמא יפסיד את ממונו.

וקשיא לרב שמואל בר רב יצחק, שאמר שבמקום שאין יד ישראל תקיפה, אף הנחבשת שלא מדעתה חיישינן שמא נבעלה.

ומתרצינן: לעולם

הוא הדין אפילו

כש

נחבשה,

וכרב שמואל בר רב יצחק, שבמקום שיד עובדי כוכבים תקיפה, נאסרת.

ו

מה שהקשינו מהמשנה בעדויות שנקטה לשון "הורהנה", ולא "נחבשה"? אין זה דקדוק, משום ש

מעשה שהיה כך היה,

אבל הוא הדין בנחבשה נמי צריך עדים להתירה.

איכא דאמרי,

יש ששנו את דברי רבא בתור ראיה לרב שמואל בר רב יצחק, ולא בתור קושיא עליו:

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא,

אף אני מצאתי משנה כדברי רב שמואל בר רב יצחק - שהרי שנינו במסכת עדיות: ש

העיד רבי יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב, על בת ישראל שהורהנה

[נלקחה כמשכון בעבור חוב]

באשקלון, וריחקוה בני משפחתה

מחשש שנבעלה לשבאי,

ו

אע"פ שאותם עדים שהעידו שנתמשכנה הם

עדיה

ש

מעידים עליה

כעת

שלא נסתרה ושלא נטמאה.

ואמרו להם חכמים

לבני משפחתה:

אם אתם מאמינים

לעדים

שהורהנה, האמינו

להם גם כן

שלא נסתרה ושלא נטמאה, ואם אי

ן

אתם מאמינים

לעדים

שלא נסתרה ושלא נטמאה,

כמו כן

אל תאמינו שהורהנה.

עד כאן המשנה.

ומדקדקת הגמרא:

והא

אותו מקרה שהיה ב

אשקלון, דעל ידי

[מחמת חוב]

ממון הוה,

ו

בכל זאת,

טעמא

שהתירוה חכמים, כיון

דעדים מעידין אותה, הא

אם

אין עדים מעידין אותה, לא!

ואע"פ שלא נחבשה אלא מחמת ממון,

מאי לאו, לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה

נאסרת?! וכרב שמואל בר רב יצחק, שאמר - שבמקום שאין יד ישראל תקיפה נאסרת אפילו כשנחבשה מחמת ממון.

ודחינן:

לא!

לעולם בין במקום שיד ישראל תקיפה ובין במקום שאין יד ישראל תקיפה, אם נחבשה מחמת ממון מותרת לבעלה, אך

הורהנה שאני,

מכיון שאם יעבור זמן פרעון החוב, הרי היא של הגוי, חיישינן שמא הפקירה ונבעלה לו.

איכא דרמי לה מירמא

יש ששנו את המשנה בעדויות כקושיא על משנתינו, ולא בקשר לרב שמואל בר רב יצחק:

תנן

במשנתינו: "האשה שנחבשה בידי העכו"ם

על ידי ממון מותרת לבעלה"

ומקשינן:

ורמינהו,

והלא שנינו במסכת עדויות:

"העיד רבי יוסי כו'"

כדלעיל.

ומדקדקת הגמרא:

והא

אותו מקרה שהיה ב

אשקלון, דעל ידי

[מחמת חוב]

ממון, ו

בכל זאת,

קתני טעמא

שהתירוה חכמים, כיון

דעדים מעידים אותה, הא

אם

אין עדים מעידין אותה, לא!

ואע"פ שלא נחבשה אלא מחמת ממון, ואילו במשנתינו שנינו שכאשר נחבשה מחמת ממון מותרת אף בלא עדים?

ומשני: אמר רב שמואל בר רב יצחק

-

לא קשיא! כאן

כלומר במשנתינו ששנינו שכאשר נחבשה מחמת חוב ממון מותרת, מדובר - כ

שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים,

ויראים להפסיד את ממונם אם ינהגו בה שלא כדין. ו

כאן

כלומר במשנה בעדויות, ששנינו שלעולם אינה מותרת אלא בעדים, מדובר - כ

שיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן,

ואינם יראים לנהוג בה מנהג הפקר, וחיישינן שמא נבעלה לאחד מהם.:

שנינו במשנה, שהאשה שנחבשה

על ידי נפשות אסורה

לבעלה:

ומספקא לן, באיזה מקרה חיישינן שתבעל לשבאי, והלא בעלמא לכאורה אין לחשוש שתיבעל כיון שהמלכות מקפידה שלא ינהגו בהם מנהג הפקר?

אמר רב: כגון נשי גנבי,

שנגזר על בעליהן למות בתליה, ודרך המלכות להפקיר את ביתם ונשיהם, ולכן חיישינן שנבעלו.

ולוי אמר: כגון אשתו של

אלעזר

בן דונאי,

שהיה רוצח, דוקא בכהאי גוונא הדרך להפקיר את אשתו, אבל את נשי הגנבים אין הדרך להפקיר.

אמר חזקיה,

לא נחלקו רב ולוי אלא -

והוא שנגמר דינן

של בעליהן

להריגה,

אבל אם עדיין לא נגמר דינם להריגה, בין לרב ובין ללוי אין הדרך להפקירם.

ורבי יוחנן אמר: אע"פ שלא נגמר דינן להריגה,

הדרך להפקיר את נשיהם.

מתניתין:

עיר שכבשוה כרכום

[היינו שנכבשה על ידי שהטילו עליה מצור קודם לכן] ודרך חיילי הצבא הכובש לאנוס את נשי העיר שכבשו, ולכן

כל

ה

כהנות שנמצאו בתוכה פסולות

לכהונה, ואסורות לבעליהן הכהנים, משום שאשה שנאנסה אסורה לכהן.

ואם יש להן עדים

שלא נטמאו,

אפילו

אותם עדים אינם אלא

עבד

ו

אפילו שפחה, הרי אלו נאמנין.

משום שבשבויה הקלו להתירה אפילו על ידי עדים פסולים .

ואין נאמן אדם

להתיר את השבויה

על ידי עצמו,

כלומר - בשביל עצמו, כדי לשאתה לאשה.

גמרא:

שנינו במתניתין, שעיר שכבשוה כרכום כל כהנות שבתוכה אסורות, דחיישינן שנבעלו על יד הכובשים.

ומקשינן:

ורמינהו

והלא שנינו במסכת עבודה זרה לגבי יין נסך - שחייל

בלשת

, [הנקראים "בולשת" משום שבולשים ומחפשים אחר המטמונים. רש"י.]

שבאה לעיר,

אם באו

בשעת שלום,

כלומר - שאינם טרודים כעת במלחמה, ויש להם פנאי לעשות בעיר כחפצם, אזי

חביות

יין שהיו באותה שעה בעיר, אם

פתוחות

הן -

אסורות!

שמא נגעו בהם העובדי כוכבים וניסכום. אבל אם

סתומות

הן -

מותרות!

שודאי לא נגעו בהן.

אך אם באו

בשעת מלחמה

-

אלו ואלו

כלומר בין פתוחות ובין סגורות -

מותרות! לפי שאין

להם

פנאי לנסך.

עד כאן המשנה.

על כל פנים שנינו, שבשעת מלחמה לא חיישינן שנסכו את היין, לפי שאין להם פנאי לנסך. וסלקא דעתין, שהוא הדין שאין לעכו"ם פנאי לבעול בשעת מלחמה, ואם כן קשה ממשנתינו שלא חילקה בדבר, ואסרה את הנשים אף בזמן מלחמה?

ומתרצינן:

אמר רב מרי

-

לבעול יש פנאי,

משום שיצרם תוקפם, ולכן אסרה משנתינו את כל הנשים שהיו בעיר. אך

לנסך

בשעת מלחמה

אין פנאי,

ולכן התירו את היין.

עוד תירצה הגמרא:

רבי יצחק בר אלעזר משמיה דחזקיה אמר

-

כאן

במשנה בעבודה זרה שהכשירה את היין בשעת מלחמה, מדובר

בכרכום של אותה מלכות,

שאינם רוצים להחריב את העיר הנכבשת על ידם, כדי שתהיה להם למס עובד, ולכן אינם מפקירים את רכוש אותה העיר ואינם מנסכים את היין.

אבל

כאן

במשנתינו שאסרה את כל הנשים שבאותה העיר, מדובר

בכרכום של מלכות אחרת,

שאינם חוששים לפגוע בעיר הנכבשת על ידם, ולכן כל הנשים שהיו באותה העיר אסורות .

ומקשינן: ואפילו כרכום

של אותה מלכות נמי,

מדוע התרנו את יינם, והרי

אי אפשר דלא ערק חד מינייהו,

וניסך את היין?

ומתרצינן:

אמר רב יהודה אמר שמואל

מתניתין דמסכת עבודה זרה מיירי

כשמשמרות רואות זו את זו,

ושומרות שלא יפגעו באנשי העיר.

ומקשינן: עדיין

אי אפשר דלא ניימא

[נמנמה אחת מן המשמרות]

פורתא,

ובזמן זה ערק חד מנייהו וניסך? ומתרצינן:

אמר רבי לוי

-

כגון דמהדר לה למתא

[שהקיפו את העיר] ב

שושילתא

[שלשלאות]

ו

ב

כלבא, ו

ב

גווזא ואווזא

[מקלות וקיסמין שיוצרים מכשולים], כדי לשמור שלא יפגעו באנשי העיר, ולכן הכשרנו את היין .

אמר רבי אבא בר זבדא: פליגי בה

בתירוץ זה של הגמרא "כאן בכרכום של אותה מלכות וכו'" -

רבי יהודה נשיאה ורבנן.

חד אמר

: כתירוץ הגמרא -

"כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת" ולא קשיא ליה ולא מידי,

כלומר - ולא הוקשה לו כדלעיל, "אי אפשר דלא ערק חד מנייהו", משום שסבר שלא חיישינן שינסך ויבעול כיון שאין הדבר הפקר.

וחד, קשיא ליה כל הני

קושיות שהקשינו לעיל,

ומשני

כדשנינן לעיל -

כגון דמהדר ליה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא.

חוזרת הגמרא לדון בדיני המשנה:

אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן: אם יש שם

באותה עיר שכבשוה כרכום,

מחבואה אחת,

שיכולות כל נשי אותה עיר להחבא שם -

מצלת על

הכהנות כולן,

אע"פ שלא מסתבר שהספיקו להחבא כל הנשים, מכל מקום תלינן לקולא להתירן.

בעי

[הסתפק]

רבי ירמיה

: אם אותה מחבואה

אינה מחזקת

בתוכה

אלא

אשה

אחת, מהו?

וצדדי הספק -

מי אמרינן,

על

כל חדא וחדא

מהנשים, שמא

היינו הא

שנחבאה באותה מחבואה, ונתיר את כל הנשים כולן מספק.

או דלמא, לא אמרינן?

ו

הוינן בה:

מאי שנא מ

הא דשנינו במסכת טהרות - הרי שהיו לפניו

שני שבילין, אחד טמא

שיש בו קברים,

ואחד טהור.

ולא ידוע לנו איזהו השביל הטמא ואיזה הטהור.

והלך באחד מהן,

והרי הוא בספק טומאה.

ו

אח"כ

עשה טהרות

[כלומר, נגע בטהרות].

ובא חבירו, והלך ב

שביל ה

שני, ועשה

אף הוא ב

טהרות.

וכעת מספקא לן האם נטמאו אותן טהרות שנגעו בהן .

רבי יהודה אומר: אם נשאל זה

בבית הדין על טהרותיו

בפני עצמו, וזה בפני עצמו, טהורות.

כיון שמעמידים כל אחד מהם בחזקת טהרה .

אבל אם באו להשאל בבית הדין

שניהם

כאחת,

על טהרותיהם -

טמאות,

משום שאי אפשר להעמידם בחזקתם היכא שתרתי דסתרי הוא, שהרי אם הראשון טהור, ודאי השני טמא, ולהיפך, ולכן מספק מטמאים את שניהם .

ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך,

בין שבאו כאחת, ובין שבאו בזה אחר זה -

טמאין.

ואמר רבא, ואיתימא,

אמר

ר' יוחנן

: אל תפרש את המשנה כפשוטה, אלא כך הוא פירושה - שכשבאו להשאל בבית הדין על טהרותיהם

בבת אחת, דברי הכל

בין לרבי יוסי ובין לרבי יהודה -

טמאין.

וכן אם באו להשאל

בזה אחר זה, דברי הכל

-

טהורים.

ו

לא נחלקו

רבי יהודה ורבי יוסי

אלא, בבא לישאל עליו ועל חבירו

, מר דהיינו רבי יוסי -

מדמי ליה ל

באו להשאל ב

בבת אחת. ומר

היינו רבי יהודה -

מדמי

ליה לבזה אחר זה.

עד כאן דברי המשנה בטהרות ובאורה.

מכל מקום מוכיחה הגמרא:

והכא נמי

בנידון דידן שהייתה מחבואה המספקת לאשה אחת בלבד,

כיון ד

מכח אותה מחבואה

שרי להו לכולהו

נשי שהיו באותה העיר,

כ

באו ב

בת אחת דמי,

והוי תרתי דסתרי ואי אפשר להתירם , שהרי בודאי שלא היו כולן באותה מחבואה.

ודחינן:

הכי השתא

[כך אתה אומר עכשיו]

?!

והלא ודאי שיש לחלק ולומר - ד

התם

גבי שני שבילין,

ודאי איכא טומאה

אצל אחד מהם, ולכן כשבאו בבת אחת אין להתירם משום דהוי תרתי דסתרי, אבל

הכא

בשבויה

מי יימר דאיטמי,

ולכן הקלו בה חכמים.

עוד הסתפקה הגמרא בדין שבויה:

בעי רב אשי

עיר שהיה בה מחבוא, ו

אמרה

השבויה, "הן אמת ש

לא נחבאתי, ו

כמו כן

לא נטמאתי. " מהו,

האם נאמנת או לא?