Ketubot 22a — Talmud auf Deutsch

הרי

תרי ותרי נינהו?

והיה לנו לפוסלו מספק ? ו

אי

איירי שיצא עליו

ערער דפגם משפחה,

כגון שאמרו "עבד הוא", מדוע אינם נאמנים משחתמו, והלא רק

גלוי מלתא בעלמא הוא,

שאינו עבד, ודבר זה הוא מילתא דעבידא לגלויי, ובמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי .

[ואם תאמר, מכל מקום כיון שנוגעים בעדותם יפסלו, אף על פי שאין חשש משקר, שהרי אפילו משה ואהרן פסולים לעדות משום פסול קורבה, וא"כ אף נוגע יפסל לעדות משום שקרוב הוא אצל עצמו, ואפילו אם אין חשש משקר?

יש לומר - דהכא כיון שאין צריך אלא גלוי מלתא על יחוסו, אין צריך לדיני הגדת עדות, ולכן נאמנים. רש"י, ועל פי התוספות רי"ד.]

ומשנינן:

לעולם אימא לך,

שיצא עליו

ערער דגזלנותא, ו

בכל זאת לא הוי תרי ותרי, משום ד

קאמרי הני

-

ידעינן ביה דעבד תשובה!

ואם כן אינם סותרים את עדות הראשונים, ולכן נאמנים.

אמר רב זירא, הא מלתא

שאומר לקמן,

מרבי אבא שמיע לי, ואי לאו

שהזכירה לי

רבי אבא דמן עכו

לאחר זמן,

שכחתה.

שלשה שישבו לקיים את השטר, ו

אחרי שהעידו בפניהם, וקודם שחתמו על האשרתא -

מת אחד מהם. צריכין למיכתב

באשרתא:

"במותב תלתא הוינא, וחד ליתוהי".

[במושב שלשה היינו, ואחד מת ואיננו], כיון שקיום שטרות בשלשה, ובשטר זה חתומים רק שניים, יבא הרואה לומר שנתקיים שטר זה בשניים, לכן כותבים בשטר שבשעת הקיום היו כאן שלשה.

אמר רב נחמן בר יצחק: ואי כתב ביה

-

"שטרא דנן נפק לקדמנא בי דינא"

[שטר זה בא לפני בית דין],

תו לא צריך

לכתוב בו "וחד ליתוהי", כיון שאין בית דין פחות משלשה.

ומקשינן:

ודלמא

יחשוב הרואה ש

בית דין חצוף הוא

שקיימו על ידי שני דיינים,

וכד

עת

שמואל, דאמר שמואל: "שנים שדנו, דיניהם דין, אלא שנקרא ב"ד חצוף",

ואם כן עדיין צריך לכתוב בשטר - "וחד ליתוהי", לומר שלא סמכו כאן על דינו של שמואל?

ומשנינן:

ד

איירי כש

כתיב ביה

"שטר זה נפק קדם

בי דינא דרבנא אשי",

שהיה בית דין חשוב, ובודאי לא דן בשניים.

ו

מקשינן:

דלמא

עדיין יחשוב הרואה ש

רבנן דבי רב אשי, כד

עת

שמואל סבירא להו,

ודנו בשניים?

ומשנינן:

ד

איירי כש

כתיב ביה "ואמר לנא רבנא אשי",

וכיון שנעשה במצות רב אשי, ודאי שלא נעשה בפחות משלשה.:

מתניתין:

האשה שאמרה: "אשת איש הייתי, וגרושה

אני. " נאמנת.

כיון

שהפה שאסר

ואמר אשת איש הייתי,

הוא הפה שהתיר

ואמר גרושה אני .

ואם יש עדים שהיתה אשת איש, והיא אומרת

-

"גרושה אני", אינה נאמנת.

כיון שכעת ליכא "הפה שאסר", שהרי נאסרה על ידי העדים.

אמרה

-

"נשביתי

בין העובדי כוכבים,

וטהורה אני,

שלא נבעלתי להם", ואין עדים שנישבית,

נאמנת.

משום

שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת

-

"טהורה אני", אינה נאמנת.

ואם משנשאת באו

ה

עדים, הרי זו לא תצא.

ובגמרא יבואר על מה נאמר דין זה.:

גמרא:

אמר רב אסי: מנין

למדנו את דין

"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" מן התורה?

שנאמר

בפרשת "מוציא שם רע":

"את בתי נתתי לאיש הזה לאשה".

ודרשינן: כשאמר "את בתי נתתי

לאיש",

הרי

אסרה

לכל העולם, כיון שאין אנו יודעים לאיזה איש נתנה, ומספק הרי היא אסורה לכל העולם.

וכשהוסיף ואמר

"הזה",

הרי

התירה

לבעלה, ומוכח שנאמן להתירה כיון ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" .

ומקשינן:

למה לי קרא,

והלא

סברא היא

שנאמן להתירה, כיון ש

הוא אסרה, והוא שרי לה?

אלא,

אין הכי נמי, אין צריך פסוק כדי לומר שנאמן האב להתיר את ביתו, ו

כי איצטריך קרא, לכדרב הונא אמר רב.

דאמר רב הונא אמר רב: מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה?

שנאמר

-

"את בתי נתתי לאיש",

ומוכח שנתינת הבת תלויה באב, ונאמן לומר שהשיאה, ולאוסרה לכל העולם .

ומקשינן: אכתי, מה שהוסיף הפסוק ואמר -

"הזה", למה לי?

הרי מה שנאמן להתירה לבעלה סברא היא, כדלעיל?

ומתרצינן:

מיבעי ליה, לכדתני ר' יונה.

דתני ר' יונה

: נאמר בפרשת מוציא שם רע -

"את בתי נתתי לאיש הזה",

ודרשינן: "לאיש

הזה"

דוקא,

ולא ליבם.

כלומר: שאין הבעל מתחייב מלקות ומאה כסף כדין מוציא שם רע רק כאשר הוא האדם שנתנה לו האשה, אבל אם מת הבעל הראשון בלא בנים, ויבמה אחיו, ואחר כך הוציא שם רע על נישואי אחיו הראשון, אינו מתחייב משום מוציא שם רע.

תנו רבנן

בברייתא:

האשה שאמרה

-

"אשת איש אני". וחזרה ואמרה

אפילו לאחר זמן -

"פנויה אני"

-

נאמנת.

ומקשינן: אמאי נאמנת,

והא "שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא"

?

ומשנינן:

אמר רבא בר רב הונא

: הא דתני שנאמנת איירי

כגון שנתנה אמתלא

[טעם]

לדבריה,

להסביר אמאי חזרה בה. כמו שיבואר בהמשך הגמרא .

תניא נמי הכי,

שנאמנת לחזור בה על ידי אמתלה: האשה ש

אמרה

-

"אשת איש אני", וחזרה

לאחר זמן

ואמרה

-

"פנויה אני", אינה נאמנת. ואם נתנה אמתלא לדבריה, נאמנת.

ומעשה נמי, באשה אחת גדולה

[חשובה]

ש

בנוסף לכך

היתה

גם

גדולה בנוי, וקפצו עליה בני אדם לקדשה, ואמרה להם

-

"מקודשת אני".

לימים, עמדה וקידשה את עצמה.

אמרו לה חכמים: מה ראית לעשות כן,

והלא שוית אנפשך חתיכא דאיסורא כשאמרת "מקודשת אני", והיאך הלכת וקידשת את עצמך?

אמרה להם: בתחלה, שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים, אמרתי

-

"מקודשת אני".

עכשיו, שבאו עלי אנשים מהוגנים, עמדתי וקדשתי את עצמי.

ומכאן ראיה נוספת שנאמנת לחזור בה על ידי אמתלה.

וזו הלכה,

שבאה לפנינו אשה שחזרה בה על ידי אמתלה, ו

העלה

נדון זה

רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו

: ש

אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת.

עוד דנה הגמרא בדיני אמתלא:

בעא מיניה שמואל מרב

: האשה ש

אמרה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני,

ונתנה אמתלא לדבריה,

מהו?

האם נאמנת להתיר את עצמה על ידי אמתלא ?

אמר ליה

רב לשמואל:

אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת

.