Ketubot 106a — Talmud auf Deutsch

אמר

רב נחמן:

האי

, המצוה לכבד תלמידי חכמים, היא מצות

עשה, ו

גם

האי

, המצוה לדון לפי סדר הקדימה את היתומים, שנאמר "ושפטתם צדק", גם היא מצות

עשה

. ו

עשה דכבוד תורה

, המחייב לדון תחילה את קרובו של רב ענן -

עדיף

על עשה של "ושפטתם צדק".

סלקיה

, דחה

לדינא דיתמי

למועד מאוחר יותר,

ואחתיה

וירד

ל

דון את

דיניה

של אותו אדם.

כיון דחזא בעל דיניה

, כיון שראה בעל דינו של אותו אדם ל

יקרא

את הכבוד

דקא עביד ליה

רב ענן -

איסתתם טענתיה

, נסתמו טענותיו, לפי שהתייאש מלזכות בדין.

ומספרת הגמרא כי רב ענן נענש על כך שמחמת המלצתו על אותו אדם לרב נחמן, נסתתמו טענותיו של בעל דינו של אותו אדם -

רב ענן, הוה רגיל אליהו דאתי גביה,

אליהו הנביא היה רגיל להתגלות לפניו,

דהוה מתני ליה

שהיה שונה לו את

"סדר דאליהו

".

כיון דעבד הכי

, שהמליץ על אותו אדם בפני רב נחמן כדי שידון אותו -

איסתלק

ממנו אליהו, ולא התגלה אליו עוד.

יתיב

ישב רב ענן

בתעניתא, ובעא

וביקש

רחמי, ואתא

אליהו אליו.

כי אתא

, כאשר הגיע אליהו

הוה מבעית ליה בעותי,

היה מפחיד את רב ענן.

ועבד

תיבותא

עשה רב ענן תיבה, להגן על עצמו מהפחדתו של אליהו,

ויתיב קמיה,

וישב בתוך התיבה לפני אליהו,

עד דאפיק ליה סידריה.

עד שהוציא ולימדו את כל הסדר של דברי אליהו.

והיינו דאמרי

אינשי שיש שני סדרים של אליהו:

סדר דאליהו רבה,

שלמד מאליהו קודם לאותו מעשה, מחוץ לתיבה, ו

סדר אליהו זוטא

שלמד מאליהו בהיותו בתיבה.

בשני

בשנותיו

דרב יוסף הוה ריתחא,

היה כעס של הקב"ה על בריותיו, והיה רעב בארץ.

אמרי ליה רבנן לרב יוסף: ליבעי

יבקש

מר רחמי

שיחלוף הרעב!

אמר להו

רב יוסף: אין לי כח לפעול בתפילתי

! השתא

, שהרי -

ומה אלישע, דכי הוו רבנן מיפטרי מקמיה

, כשהיו קמים לעמוד לצאת מבית המדרש -

הוו פיישי

היו נשארים מהם בבית המדרש

תרי אלפן ומאתן רבנן,

ובכל זאת,

בעידן ריתחא

-

לא הוה בעי רחמי!

לא היה אלישע עומד להתפלל ולבקש רחמים בעת הכעס.

אנא

-

איבעי רחמי?

ודנה הגמרא:

וממאי דפיישי הכי?

מנין לנו שאכן היו נשארים תלמידים כה רבים לאחר שהגיע השעה לצאת מבית המדרש? -

דכתיב

באלישע [מלכים ב ד]:

"ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים, עשרים לחם שעורים, ו[לחם] כרמל בצקלונו [ובסך הכל עשרים ושניים לחמים].

ויאמר [אלישע למשרתו]: תן [את עשרים ושניים הלחמים] לעם, ויאכלו!

ויאמר משרתו: מה אתן זה לפני מאה איש!?

"

ומדייקת הגמרא מלשון המשרת:

מאי "לפני מאה איש

"?

אילימא דכולהו

עשרים ושניים הלחמים נתן

לפני מאה איש,

וכל אחד קיבל יותר מחמישית לחם, מדוע תמה המשרת על מיעוט הלחם? והרי

בשני בצורת

[והשנה ההיא שנת בצורת היתה] כמויות לחם שכאלו -

טובא

הרבה

הוו

, הן נחשבות!

אלא, דכל חד וחד

מעשרים שניים הלחמים הוא נתן

קמי

לפני

מאה איש.

וכל אחד קיבל לאכול רק אחד חלקי מאה מהלחם. וכיון שהיו שם עשרים לחם שעורים ועוד לחם בכורים ועוד כרמל בצקלונו, נמצא שהתחלקה הכמות של עשרים ושנים לחמים בין אלפיים ומאתיים תלמידי אלישע.

כי הוו מיפטרי רבנן מבי רב

-

הוו פיישי

היו נשארים בבית המדרש,

אלפא ומאתן רבנן

.

ואילו

מבי רב הונא

-

הוו פיישי תמני מאה רבנן.

רב הונא הוה דריש

את דרשתו לציבור התלמידים,

בתליסר אמוראי.

שהיה ציבור גדול והעמיד שלשה עשר "אמוראים", המשמיעים בקול את דבריו, כל אחד לקבוצה אחרת.

כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלימייהו,

ומנערים את בגדיהם,

הוה סליק אבקא

היה עולה אבק,

וכסי ליה ליומא

, ומכסה את אור היום.

ו

אז

אמרי במערבא

, בארץ ישראל:

קמו ליה

רבנן

ממתיבתא דרב הונא בבלאה.

כי מיפטרי רבנן מבי רבה ורב יוסף

-

הוו פיישי ארבע מאה רבנן, וקרו לנפשייהו "יתמי

", שהיו מועטים לעומת קודמיהם.

כי הוו מיפטרי רבנן מבי אביי, ואמרי לה מבי רב פפא, ואמרי לה מבי רב אשי

-

הוו פיישי מאתן רבנן וקרו נפשייהו "יתמי דיתמי

".

וכיון שהביאה הגמרא את ענין נתינת השכר מתרומת הלשכה לדייני הגזרות, מביאה הגמרא את ענינם של מקבלי שכר מתרומת הלשכה:

אמר רבי יצחק בר רדיפא אמר רבי אמי: מבקרי

בהמות קדשים מ

מומין, שבירושלים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: תלמידי חכמים המלמדין הלכות שחיטה לכהנים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רב גידל אמר רב: תלמידי חכמים

המלמדים הלכות קמיצה לכהנים, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מגיהי ספרים שבירושלים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

אמר רב נחמן אמר רב: נשים האורגות בפרכות

שבמקדש,

נוטלות שכרן מתרומת הלשכה

.

ואני אומר: מקדשי בדק הבית, הואיל ופרכות

-

תחת בנין עשויות

, ולכן דינן כבנין, שנבנה דוקא מכסף של בדק הבית.

מיתיבי

לרב נחמן אמר רב, מהא דתניא:

נשים האורגות בפרכות, ו

כן

בית גרמו

שהיו ממונים

על מעשה לחם הפנים, ובית אבטינס

שהיו ממונים

על מעשה הקטרת

-

כולן היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה!

ומשנינן:

התם

שם מדובר

ב

פרוכות

דבבי,

של שערי העזרה, שלא היו תחת הבנין.

דאמר רבי זירא אמר רב, שלשה עשר פרכות

וילונות

היו במקדש שני

:

שבעה כנגד שבעה שערים

של העזרה.

אחד לפתחו של היכל

[אשר בו היו השולחן המנורה ומזבח הזהב],

ואחד לפתחו של אולם

[שהיה לפני ההיכל].

ב'

פרוכות היו

בדביר,

בין ההיכל ובין קודש הקדשים.

שהיתה פרוכת אחת בסמוך לקדש הקדשים ולאחריה היה רווח של אמה, ולאחריה היתה פרוכת נוספת, בסמוך להיכל. ועשו כך, היות ובבית ראשון היה מבדיל בין ההיכל לקודש הקדשים קיר ברוחב אמה, ובבית שני, שהיה גבוה מאד, לא יכלו להעמיד את הקיר, והשאירו רווח של מקום ריק במקום הקיר, ועשו שתי פרוכות משני צדי החלל הריק.

ו

ב'

פרוכות היו

כנגדן

-

בעליה

שמעל הדביר וההיכל, כדי לתחום את מקום העליה שמעל להיכל ומקום העליה שמעל הדביר, כי קדושת העליה היא כקדושת המקום שתחתיה.

תנו רבנן: נשים המגדלות בניהן

בטהרה כדי שיהיו בניהם ראויים

ל

מעשי

פרה

אדומה,

היו נוטלות שכרן מתרומת הלשכה

.

אבא שאול אומר: נשים יקרות

נדיבות

שבירושלים היו זנות אותן, ומפרנסות אותן.

בעא מיניה רב הונא מרב

: