Keritot 12b — Talmud auf Deutsch

אילימא

בטומאה "ישנה",

שמעידין עליו שנטמא אתמול ונכנס היום למקדש, אם כן אמאי לא מודו ליה?

מאי שנא חלבין וביאת מקדש דמודו ליה

שיש לו מיגו, לפי

דאם רצה, יאמר מזיד הייתי

. אם כן ב

טומאה "ישנה" נמי

יש לו מיגו, ד

מתרץ דיבוריה.

(שהרי)

ד

הרי

אם רצה יאמר

שאמנם נטמאתי כדבריכם, אך טבלתי אתמול. והשתא נמי אמרינן שמה שאמר לא נטמאתי, היינו:

לא עמדתי בטומאתי, אלא טבלתי?!

ומתרצינן:

אמר רבינא: לעולם, בטומאה ישנה. וכגון דאמרו ליה עדים

: נטמאת אתמול, ו

אכלת

היום

קדשים בטומאת הגוף! והוא אמר להון: לא נטמאתי! דהכא, לא מתריץ דיבוריה. דליכא למימר

שכוונתו לומר

"לא עמדתי בטומאה, אלא טבלתי",

דאם כן

מאי אמר להון? "טבלתי ואכלתי"!

והרי

כי אמר להון הכי

-

איתכחש ליה דיבורא קמא, מיהא, בטומאת מגע!

שמקודם אמר לא נטמאתי כלל, והיינו שלא נגעתי בטומאה. שאם היתה כונתו לכתחילה לומר שטבל, היה צריך לענות להם "לא אכלתי", והיינו מפרשים דבריו: לא אכלתי אכילה שמחייבת קרבן, כפי שאתם סבורים, לפי שטבלתי לפני כן! וכיון שלא השיב להם כראוי, ודאי להכחישם בא מכל וכל - שלא נגע בטומאה! ועתה, שאנו רוצים לפרש דבריו שאמנם נגע בטומאה אלא שטבל, הרי הוא מכחיש דבריו הקודמים, ולפיכך אינו נאמן [ביאור הענין עפ"י השיטמ"ק אות כ' ואות כ"ו] .

[פירוש אחר:

ומודים חכמים לרבי יהודה בחלבין ובביאת מקדש

כשהם מעידין עליו שאכל חלב או נטמא ונכנס למקדש כדי לחייבו אז הוא נאמן על עצמו ליפטר מקרבן.

אבל בטומאה,

אם הם מעידים עליו שנטמא ונגע בטהרות -

לא מודו ליה,

אלא אינו נאמן, ומטמאינן הטהרות.

ומסקינן לראיה: ב

מאי עסקינן? אילימא בטומאה ישנה

[כדמשמע שבכל טומאה לא מודו ליה ואפילו בטומאה ישנה], למה לא יהא נאמן במיגו, והרי גם לענין הטהרות יש לתרץ דבריו ש

לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי

קודם הנגיעה. אלא ודאי, טעמייהו דרבנן לא משום מיגו הוא, אלא משום שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, הלכך לא אמרינן הכי אלא לגבי קרבן [כמבואר לעיל, שאילו היה אמת לא היה נמנע מלהביא כפרה], ולא לענין טהרות.

ודחינן:

אמר רבינא

לעולם טעמא דרבנן משום מיגו. והא דקאמרי דבטומאה לא מודו לרבי יהודה מיירי אפילו לענין קרבן ואפילו

בטומאה ישנה, וכגון דאמרי ליה עדים: אכלת קדש בטומאת הגוף,

וכמבואר בפירוש הראשון].

אמר רב נחמן: הלכה כרבי יהודה

שהוא נאמן על עצמו שלא נטמא, ואפילו נגד עדים.

אמר רב יוסף: לא אמר רבי יהודה

שמותר לו לאכול טהרות מכאן ואילך

אלא בינו לבין עצמו,

אבל לפני אחרים אסור, שמא יבאו לזלזל בטהרות .

ו

רק

לעצמו

יאכל, אבל לא יאכיל לאחרים טהרות שהוא נוגע בהן, שהרי יש עדים שהוא טמא [החזו"א מבאר דהני אמוראי סברי דטעמא דרבי יהודה משום דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים בדבר שהוא בינו לבין עצמו, ולכן אינו מביא קרבן. והוא הדין שמותר לו לאכול טהרות בינו לבין עצמו] .

אמר ריש לקיש: מודה רבי מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים: "בעלת שפחה חרופה"! והוא אומר "לא בעלתי!

" ד

מהימן.

ופטור מקרבן. שהרי יש כאן מיגו

דאי בעי, אמר להון: לא גמרתי ביאתי

[שהעדים אינם יודעים בזה] . ושפחה חרופה אינו חייב עליה קרבן אלא בגמר ביאה. הלכך, נאמן הוא לומר לא בעלתי. מה שאין כן במתניתין, דפליג רבי מאיר כי שם אין לו מיגו, לפי שלא נוח לו לומר שהיה רשע ואכל חלב במזיד. אבל בשפחה חרופה, יכול לומר שבעל בשוגג ולא גמר ביאתו [עפ"י רש"י שמבאר המיגו דסוגיין ככל מיגו דהש"ס. והתוס' לא ביארו כאן כלום, ולפי שיטתם דהמיגו כאן שונה מכל מיגו שהרי מיגו במקום עדים הוא אלא שענינו דמתרצינן דיבוריה, ורבי מאיר פליג שאינו יכול לתרץ דיבורו לאחר שבתחילה אמר לא אכלתי כלל (עיין תוד"ה מה, ב"מ ג, ב) לפי"ז לא מובן למה הוא מודה בשפחה חרופה וצ"ע].

אמר רב ששת: מודה רבי מאיר לחכמים בנזיר טמא,

דהיינו,

שאמרו לו שנים: "נטמאת"! והוא אומר: "לא נטמאתי"!

ד

פטור

מקרבן של נזיר טמא.

דאי בעי, אמר: נשאלתי

אצל חכם

על נזרי

קודם שנטמאתי והתיר לי את הנזירות. [שהנזירות דינה כנדר שהחכם יכול להתיר את הנדר]. ובמיגו שכזה, שהיה יכול ליפטר מקרבן בטענת היתר, מודה רבי מאיר.

אמר אביי: מודה רבי מאיר לחכמים, שאם אמרו לו שנים: יודע אתה בעדות

לטובת

פלוני

וכשאותו פלוני השביעך שתבוא להעיד עבורו, כפרת, וטענת שאינך יודע לו עדות, וכיון שכפרת בהשבעתו, חייב אתה קרבן שבועת העדות!

והוא אומר: לא ידעתי

העדות -

פטור

מקרבן.

דאי בעי, אמר

: לכך לא העדתי כיון ש

לא נתכוונתי

בשעה שראיתי את המעשה

לעדות

להיות עד בדבר, ולכן אינני כשר להעיד [עיין שיטמ"ק אות ד' ותו"י ד"ה לא]. ועיין בהערות .

שנינו במשנה:

אכל חלב וחלב בהעלם אחת

אינו חייב אלא אחת!

מתקיף לה רבי זירא: אמאי אינו חייב אלא חטאת אחת? והא שני זיתי חלב אכל?!

אמר ליה אביי: העלמות מחלקין!

שאם אכל בשתי העלמות, דהיינו שנודע לו אחר שאכל כזית הראשון שחטא, ושוב נעלם ממנו ואכל כזית שני, דהשתא הוי ליה שתי העלמות, רק אז חייב שתי חטאות.

והכא,

רק

העלם אחד הוא דאיכא!

שלא נודע לו שחטא רק אחר שאכל את שני הזיתים, ולפיכך אינו חייב אלא חטאת אחת.

איכא

דאמרי:

דמקשי ליה

רבי זירא

הכי: טעמא

דאינו חייב אלא חטאת אחת במתניתין, משום

דהעלם אחת

היא,

הא בשתי העלמות חייב שתים, אמאי?

הרי "

שם חלב

" דאכל -

אחד הוא!

ואיך יתחייב שתי חטאות על שם אחד של איסור.

אמר ליה אביי: העלמות מחלקין!

שנינו במשנה:

אכל חלב ודם פיגול ונותר חייב.

אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית בהעלם אחת, ממין אחד, חייב.

והוינן בה: למה לי למיתני

"ממין אחד חייב"?

והרי

פשיטא

דחייב, כיון שאכל ביחד זית שלם ממין איסור אחד?

ומתרצינן:

אמר ריש לקיש משום בר תוטיני

: הכא במאי עסקינן:

כגון שאכלו

את שני החצאי זיתים

בשני תמחויין,

שהתבשל בשתי צורות, כגון מבושל וצלי,

ואליבא דרבי יהושע דאמר: "תמחויין

-

מחלקין!

" שאם אכל שני זיתים [בהעלם אחד], כל אחד בתמחוי אחר, הרי הם מחולקין לענין חטאות, שחייב על כל אכילת תמחוי חטאת נפרדת.

מהו דתימא: כי אמר רבי יהושע

דתמחויין מחלקין

לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא,

שכשם שהתמחויין מחלקין לחומרא בשני זיתים לחייב עליהן שתי חטאות הוא הדין דמחלקין לקולא בשני חצאי זיתים, שלא יצטרפו לכזית להתחייב אפילו חטאת אחת,

קמשמע לן

מתניתין

דחייב

על אכילת שני חצאי זיתים משני תמחויים.

אלמא: לחומרא אמר

רבי יהושע,

לקולא לא אמר.

איכא דאמרי

: דפרכינן

אסיפא

דמתניתין, דקתני שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית

משני מינין

של איסורים

פטור.

שהרי

פשיטא

דפטור, כיון שלא אכל כזית ממין איסור אחד?

ומתרצינן:

אמר ריש לקיש משום בר תוטיני

: הא דקתני מתניתין משני מינין, לאו בשני מינין ממש, אלא במין אחד. ו

כגון שאכלו בשני תמחויין, ואליבא דרבי יהושע דאמר: תמחויין מחלקין.

דמהו דתימא: כי אמר רבי יהושע, לחומרא אמר, אבל לקולא לא אמר,

ומצטרפין שני חצאי הזיתים יחד לחייבו חטאת אע"פ שאכלן בשני תמחויין,

קמשמע לן

מתניתין ד

משני מינין פטור!

ו

מאי משני מינין? ממין אחד הוא! ואמאי קרי ליה שני מינין? משום דאכלן

לשני החצאים

כעין שני מינין,

דהיינו

בשני תמחויין

.

וקתני

ד

פטור. אלמא: לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא קאמר רבי יהושע

דתמחויין מחלקין .

ומקשינן:

מדסיפא

דמתניתין אוקמינן דהא דקתני משני מינין היינו מ

מין אחד ושני תמחויין,

אם כן

רישא

דקתני ממין אחד חייב, היינו

מין אחד ותמחוי אחד.

והדרא קושיא לדוכתיה, ד

פשיטא

דחייב, כיון שיש כאן מין אחד ותמחוי אחד, ובודאי מצטרפין יחד לכזית?

ומתרצינן:

אמר רבינא

: הכא במאי עסקינן:

כגון שהיתה לו ידיעה בינתיים!

שנודע לו בין שני החצאי זיתים שחטא,

ואליבא דרבן גמליאל דאמר: אין ידיעה לחצי שיעור!

שאע"פ שהידיעה מחלקת בשיעורים שלימים, שאם נודע לו בין כזית לכזית שחטא חייב חטאת על כל כזית, מכל מקום בחצי שיעור אין הידיעה מחלקת, אלא מצטרפין שני החצאים למרות שהיתה ידיעה ביניהם, כי ידיעת חצי שיעור לאו ידיעת חטא היא [ולכן המשנה קוראת לזה "בהעלם אחת" אעפ"י שהיתה ידיעה באמצע, תוד"ה דאמר].

דתנן: הכותב שתי אותיות

בשבת

בשתי העלמות

דהיינו אות

אחת

ב

שחרית

ואות

אחת

ב

ערבית

[ואפילו לא נודע לו בינתיים, כיון שהיתה לו שהות כדי להיוודע חשיב ליה כשתי העלמות. רש"י שבת] -

רבן גמליאל מחייב

חטאת,

וחכמים פוטרים.

ואמרינן:

רבן גמליאל סבר: אין "ידיעה" לחצי שיעור

ולכן הוא מחייב.

ורבנן סברי: יש ידיעה לחצי שיעור,

והרי הידיעה מחלקת בין שתי הכתיבות של שתי האותיות ואינם מצטרפים, הלכך פטור.

מתניתין:

מה ששנינו במשנה הקודמת שהאוכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית ממין אחד חייב -

כמה ישהא האוכלן

ועדיין יצטרפו יחד?

כאילו אוכל קליות

[חטה קלויה]! שמשערים כאילו התפורר הכזית לחתיכות קטנות בגודל של קליות, ואוכל אותם אחת אחת. ואם לא שהה באכילתם יותר מהזמן הזה הרי הם מצטרפים

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים

: לעולם אינו חייב על אכילתם

עד שישהא מתחלה ועד סוף

האכילה לא יותר מ

כדי אכילת פרס

[מלשון פרוסה] דהיינו חציו של ככר, כשגודלו [של הככר] הוא כשמונה ביצים. ויש אומרים כששה ביצים .

אוכלים ומשקין טמאים אינם מטמאים אדם מן התורה. אלא שחכמים גזרו על האדם האוכל אוכל טמא בשיעור חצי פרס או שותה משקה טמא בשיעור רביעית שנפסל [נטמא] גופו מלאכול בתרומה עד שיטבול.

אכל

חצי פרס

אוכלין טמאין

, או

שתה

רביעית

משקין טמאין

, או

שתה רביעית יין ונכנס למקדש, ושהה

באכילה או בשתיה

כדי אכילת פרס

-

חייב

הנכנס למקדש אחר שתיה זו מיתה בידי שמים. וכמו כן נפסל האדם מלאכול תרומה אחר אכילה ושתיה כזו. אבל אם שהה יותר מכדי אכילת פרס אין האוכלין או המשקין הטמאין מצטרפין יחד לשיעור פסילת האדם, ולא היין מצטרף לשיעור לחייב את הנכנס למקדש.

רבי אלעזר אומר

: לענין חיוב על כניסה למקדש אחר שתית רביעית יין,

אם הפסיק בה

, שלא שתה את הרביעית בבת אחת,

או אם נתן לתוכו

של היין

מים כל שהוא

-

פטור

כשנכנס למקדש לאחר שתיה זו.

גמרא:

איבעיא להו: רבי מאיר לחומרא קאמר

שהוא מחמיר יותר מרבנן

או לקולא קאמר

שהוא מקל מהם?

והכי איבעי להו: האם

לחומרא קאמר

רבי מאיר?

והכי קתני: כאילו אוכל קליות,

ששיעור זמן השהיה הוא כדי אכילת הכזית בחתיכות קטנות,

דאפילו כוליה יומא,

שאפילו אם הזמן הזה נמשך כל היום,

ואף על גב דמתחלה ועד סוף

שהה

יותר מכדי אכילת פרס, כיון דמשכיה אכילתיה,

דהיינו שלא שהה יותר משיעור אכילת קליות -

מחייב!

ואמרו ליה רבנן: דעד שישהא

רק

בכדי אכילת פרס הוא דחייב

, אבל שהה

יותר מכדי אכילת פרס פטור.

או דלמא

רבי מאיר

לקולא קאמר

. דהיינו, שרבי מאיר מודה לרבנן שהשיעור הוא בכדי אכילת פרס. אלא שהוא מקל יותר מהם.

והכי קתני: "כאילו אוכל קליות",

כלומר,

והוא דלא אפסיק ביני וביני

אלא אכלן בבת אחת כדרך קליות, שאוכלין זו סמוך לזו, אז השיעור הוא בכדי אכילת פרס.

אבל אי פסיק ביני וביני

באמצע האכילה הרי

אף על גב דמתחלה ועד סוף

לא שהה אלא

בכדי אכילת פרס

-

פטור.

ואמרו ליה רבנן

: אפילו בהפסיק,

כיון דמתחלה ועד סוף, בכדי אכילת פרס הוא,

הרי הוא

חייב.

תא שמע

לפשוט האיבעיא: תנן במתניתין:

וחכמים אומרים: עד שישהא מתחלה ועד סוף בכדי אכילת פרס.