Keritot 11a — Talmud auf Deutsch

זו חומר החמיר בשפחה

[בדבר זה החמיר הכתוב בשפחה מבעריות]:

שעשה בה את המזיד כשוגג

. שהאיש חייב קרבן גם אם הוא מזיד ואילו בשאר עריות חייב בקרבן רק כשעבר בשוגג [כדלעיל במשנה ט, א]. [אע"פ שבדרך כלל אין זו חומרא ביחס לעריות שהרי בעריות יש עליו עונש יותר חמור במזיד. מכל מקום באופן שלא התרו בו, חמורה השפחה מהעריות, שבעריות אין עליו אלא חיוב כרת ואם עשה תשובה בי"ד של מעלה מוחלין לו, ואילו בשפחה אין לו מחילה עד שיביא קרבן, ערוך לנר].

איזו

היא

שפחה

חרופה?

כל שחציה שפחה וחציה בת חורין

.

שנאמר "והפדה לא נפדתה",

דמשמע שפדויה קצת אבל לא לגמרי,

דברי רבי עקי בא.

רבי ישמעאל אומר

: שפחה חרופה -

זו היא שפחה ודאית

גמורה.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: כל עריות

שבתורה

מפורשות

שהן בנות חורין, כלומר שלא נזכר בהם שייכות לשפחות.

ושיור אין לנו,

שלא נשתיירה אלא זו ששונה מהם, ויש לנו לומר שבכל זאת דומה היא לבת חורין ככל העריות, הלכך בעל כרחך לא מיירי

אלא

ב

חציה שפחה וחציה בת חורין

[עפ"י הגר"א בתורת כהנים פרשת קדושים].

גמרא:

ומבארינן:

מנלן ד

בשפחה חרופה

היא לקי והוא לא לקי

, כדקתני ד"לא השוה האיש לאשה במכות"?

דתנו רבנן

: נאמר בשפחה חרופה

"בקורת תהיה"

-

מלמד שהיא לוקה!

וכדמפרש ואזיל .

יכול

יהיו

שניהן לוקין? תלמוד לומר "תהיה"

בלשון נקבה, לומר לך:

היא לוקה, והוא אינו לוקה!

ומבארינן:

ומנין דהדין "בקורת"

-

לישנא דמלקות הוא?

אמר רבי יצחק

: דרשינן "בקורת" -

תהא בקריאה

שבשעה שלוקין קורין על האדם הנלקה את המקרא ד"והפלא ה' את מכותך".

כדתניא: גדול הדיינין מקרא. שני

מהדיינין

מונה

את מספר המלקות.

שלישי, אומר

לשליח בית דין:

הכהו!

רב אשי אומר

: הכי דרשינן לקרא:

בביקור תהיה!

שזוהי הלכה בדיני מלקות, שמבקרין ואומדין את הנלקה כמה מלקות יש בכחו לקבל ולא ימות.

כדתנן: אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש,

להתחלק לשלש. כגון אם אמדוהו לעשרים ילקו אותו רק שמונה עשרה לפי שסדר המלקות היה שמלקין אותו שליש מלפניו ושני שליש מאחריו.

תנו רבנן: בזמן שהאשה לוקה,

לפי שהיא גדולה ומזידה -

האיש מביא קרבן!

אבל אם

אין האשה לוקה

לפי שהיא קטנה או שוגגת -

אין האיש מביא קרבן!

ומבארינן:

מנלן?

אמר רבא: דכתיב "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה

בקרת תהיה ... והביא את אשמו לה'" והמקרא הזה צריך ביאור. כי השתא תיקשי:

מכדי, עד הכא

כל המקרא עד "בקרת תהיה"

באיש קא משתעי קרא,

כדכתיב "ואיש כי ישכב", אם כן

נכתוב ברישא "והביא את אשמו לה'"

שגם הוא מוסב על האיש שרק הוא מביא קרבן.

ולבסוף לכתוב "בקרת תהיה"

שמוסב על האשה שרק היא לוקה, ו

אמאי כתב רחמנא ברישא "בקרת תהיה" ולבסוף כתב "והביא את אשמו לה'"?

אלא

הכי קאמר: אם "בקרת תהיה"

אצל

"היא"

, שלוקה, אזי -

"והביא" הוא "את אשמו לה'". ואם לא תהיה בקרת

אצלה -

לא יביא הוא את אשמו.

ומהדרינן לפרש מתניתין דקתני שהאשה אינה מביאה קרבן כאיש, ומקשינן:

אימא

דוקא

"הוא" מעטיה קרא

ממלקות כדדרשינן לעיל מ"תהיה".

אבל "היא"

לא נתמעטה מקרבן ואימא

תילקי ו

גם

תיתי קרבן?

ומתרצינן:

"והביא את אשמו לה' כתיב"

בלשון זכר - למעט את האשה!

אמר רבי יצחק: לעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד,

שנבעלה קודם לכן,

שנאמר "והיא שפחה נחרפת לאיש".

וכדמבארינן.

ומאי משמע דהאי "נחרפת" לישנא דשנויי הוא,

שנשתנתה מברייתה, דהיינו שנבעלה?

דכתיב "ותשטח עליו הריפות"

חטין כתושות, והכי נמי נכתשה ע"י אבר התשמיש.

ואיבעית אימא

: מדכתיב "ו

אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות

[חטין שנכתשות]

בעלי"

[ביד המכתשת].

כתיב בעליית עזרא מהגולה

"ויתנו ידם להוציא נשיהם, ואשמים

[הביאו]

איל צאן על אשמתם".

אמר רב חסדא: מלמד שכולן, שפחות חרופות בעלו,

שלכך הביאו אשם שפחה חרופה .

שנינו במשנה:

איזוהי שפחה. תנו רבנן

: "והפדה לא נפדתה".

אי

"והפדה" יכול

נפדתה

כולה?

תלמוד לומר "לא נפדתה".

אי לא "נפדתה" יכול

לא נפדתה

כולה,

שכולה שפחה?

תלמוד לומר "והפדה",

הא כיצד יתיישבו המקראות שסותרין זה את זה?

הא כיצד?

תשובתך: הרי היא

פדויה ואינה פדויה!

דהיינו,

חציה שפחה וחציה בת חורין!

ומאורסת לעבד עברי

[ד"נחרפת" לשון קידושין הוא כמבואר במסכת קידושין ו, א. רבינו גרשום],

דברי רבי עקיבא

.

רבי ישמעאל אומר: בשפחה כנענית

גמורה

הכתוב מדבר ומאורסת לעבד עברי

[לאו דוקא מאורסת שהרי אין קידושין תופסין בה, אלא מיוחדת לעבד עברי וגזירת הכתוב הוא שחייבין עליה אשם הואיל וייחדוה לעבד עברי שמותר בה. גיטין מג, א ורש"י שם],

אם כן מה תלמוד לומר "והפדה לא נפדתה"?

דברה תורה כלשון בני אדם,

ולעולם הכונה שלא נפדית כלל.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: כל עריות מפורשות "משוייר" אין לנו, אלא חציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי,

וכדעת רבי עקיבא.

אחרים אומרים

: כתיב

"לא יומתו כי לא חפשה"

. מכאן משמע ד

בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד כנעני

. ולקמן מפרש לה.

והוינן בה:

לרבי ישמעאל, בשלמא

הא דכתיב

"והפדה לא נפדתה"

לא קשיא ליה, אע"פ שלדעתו מיירי הכתוב בשפחה כנענית,

כדקתני "דברה תורה כלשון בני אדם". אלא,

הא

דקתני

רבי ישמעאל שהיא

מאורסת לעבד עברי

-

מנלן?

[בשלמא לרבי עקיבא שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין אי אפשר לאוקמה לא במאורסת לישראל, שהרי הוא אסור בצד השפחה שבה, ולא במאורסת לעבד כנעני, שאסור בצד הבת חורין שבה, אלא בעבד עברי, שמותר גם בשפחה וגם בבת חורין. אבל לרבי ישמעאל שהיא שפחה גמורה מסתבר יותר לאוקמה בעבד כנעני שמותרת לו יותר מלעבד עברי. רש"י] .

ומתרצינן:

דכתיב "כי לא חפשה",

דמשמע שרק היא לא חפשה,

מכלל דהוא,

זה שהיא שמיוחדת לו,

חופש,

שאינו עבד כנעני.

ותו הוינן בה:

רבי אלעזר בן עזריה היינו רבי עקיבא?

ומה בא להוסיף.

ומשנינן:

לרבי ישמעאל קאמר: לדידי, בעלמא כוותיך סבירא לי, דדברה תורה כלשון בני אדם, והכא שאני

שאין לומר כוותיך שמדובר בשפחה גמורה. כי

מכדי כתב ליה קרא "כי לא חפשה",

דמשמע ששפחה גמורה היא. אם כן

"והפדה לא נפדתה"

-

למה לי?

שמע מינה להכי אתא, ל

ומר דמיירי ב

חציה שפחה וחציה בת חורין.

והוינן בה:

לאחרים, בשלמא

הא דכתיב

"והפדה לא נפדתה",

לא קשיא להו ד

קסברי דברה תורה כלשון בני אדם,

ומיירי בשפחה גמורה.

אלא

הא דאמרי

דעבד כנעני הוא

-

מנלן?

ומשנינן:

אמר קרא "כי לא חפשה". אם אינו ענין לדידה

לומר שהיא שפחה גמורה, שהרי כבר כתיב "והפדה לא נפדתה",

תנהו ענין לדידיה,

לומר שהוא עבד כנעני.

מתניתין:

עוד הבדלים יש בין כל העריות לשפחה:

כל העריות

אם היה

אחד

מהם, או האיש או האשה,

גדול ואחד קטן

הרי

הקטן פטור

והגדול חייב.

וכן אם היה

אחד ער ואחד ישן

ה

ישן פטור

והער חייב.

ואילו בשפחה כנענית אינו כן, ובגמרא מפרש לה.

כל העריות. אם היה

אחד

מהם

שוגג ואחד מזיד

ה

שוגג בחטאת

וה

מזיד בהכרת.

ואילו בשפחה אם היא שוגגת והוא מזיד שניהם פטורים, כדילפינן לעיל, שבזמן שאין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן. [אבל אם הוא שוגג והיא מזידה שניהם חייבים, הוא בקרבן והיא במלקות].

גמרא:

ומקשינן על הבבא ראשונה:

ו

כי

הכא,

בשפחה, יהא ה

קטן חייב?!

ובמה שונה דין השפחה מכל העריות.

ומתרצינן:

אמר רב יהודה: הכי קאמר: כל

ה

עריות, אחד גדול ואחד קטן

ה

קטן פטור ו

ה

גדול חייב. והכא

בשפחה, אם היא היתה קטנה, ה

גדול נמי פטור

מקרבן!

מאי טעמא? דהא מקשיין אהדדי

37 .

כדאמרן לעיל שבזמן שאין האשה לוקה כגון שהיא קטנה אין האיש מביא קרבן .

וכן הא דקתני במתניתין:

כל העריות, אחד ניעור ואחד ישן, ישן פטור

. קשיא לן:

ו

כי

כאן

בשפחה ה

ישן חייב?!

ומתרצינן:

אמר רב יהודה אמר רב: הכי קתני: כל עריות, אחד ניעור ואחד ישן,

ה

ישן פטור ו

ה

ניעור חייב. וכאן, אפילו

ה

ניעור פטור.

מאי טעמא? דמקשיין אהדדי!

תני תנא קמיה דרב ששת: עשו גומר

ביאתו

כמערה,

שחייב. וכן עשו את ה

מתכוין כשאין מתכוין.

ואת מי שבא עליה

כדרכה כשלא כדרכה.

ואת ה

ניעור כישן.

אמר ליה

רב ששת:

מאי קאמרת?

אי בשפחה חרופה קתני

להא ברייתא, תיקשי,

אמאי

קתני

"עשו גומר כמערה"?

והרי רק

גומר בשפחה חרופה מיחייב

ואילו

מערה לא מיחייב

[דכתיב בשפחה "שכבת זרע" משמע דוקא בגומר ביאתו שראוי להזריע]!?

ותו,

הא דקתני "עשו

מתכוין כשאינו מתכוין"

קשיא. דהא דוקא

אי מכוונה מיחייבא

בשפחה

אי לא

מכוונה כגון שנפל מן הגג ונתקע

לא מיחייבא?

[שאינו ראוי להזריע בלא כונה, ועיין תוד"ה באין] .

ו

הא דקתני "עשו

כדרכה כשלא כדרכה", נמי

קשיא, שהרי

כדרכה בשפחה חרופה מיחייב, ושלא כדרכה לא מיחייב.

מאי טעמא? "שכבת זרע" כתיב

בה, ושלא כדרכה אינו ראוי להזריע?!

ותו קשיא:

ומאי

"עשו

ניעור כישן"

דקתני? והרי הישן פטור בשפחה!?

ואי בשאר עריות קא תנית

לה, אם כן, הא דקתני

"עשו גומר כמערה"

תקשי,