Horajot 3b — Talmud auf Deutsch

או דלמא

אינם מביאין פר, כיון ד

ידיעה דההוא ב"ד דהורו בעינן,

ובדיינים תליא מילתא. ואם לא נודעה הטעות לבית דין שהורה, ולא חזרו בהן, לא נאמר הדין שמביאין פר. וכאן, הרי דייני בית הדין הראשון כבר מתו, ולעולם לא יוודע להם שטעו, ולפיכך אין מביאין פר.

ומסקינן:

תיקו.

אמר רבי יונתן

: אפילו

מאה

דיינין

שישבו להורות

בבית דין הגדול שבירושלים, והורו הוראת טעות לעבור על אחת ממצוות התורה,

אין חייבין

פר העלם דבר,

עד שיורו כולן.

אבל אם רק הרוב מתוך מאה הדיינין הורו כן, אף שהדין מוכרע על פי הרוב, פטורין הם מלהביא פר העלם דבר.

ואף על פי שסנהדרין גדולה די לה בע"א דיינים, כאן, כיון שישבו מאה דיינים להורות, הגם שאין כולם נצרכים לסנהדרין, מכל מקום, אין מתחייבים להביא פר עד שיורו כולן להיתר.

שנאמר "ואם כל עדת ישראל ישגו".

מלמד הכתוב שאינם חייבים

עד שישגו כולן

-

עד שתפשוט הוראה בכל עדת ישראל,

דהיינו בכל הדיינין שישבו להורות.

אמר רב הונא בריה דרב הושעיא: הכי נמי מסתברא,

שאין חייבין עד שיורו כולן, ואפילו הם מאה.

שהרי

בכל

דיני

התורה כולה, קיימא לן "רובו ככולו". ו

אילו

הכא,

לגבי הוראת בית דין,

כתיב "כל העדה".

ואם היה די בהוראת רוב בית דין בכדי להתחייב קרבן על העלם דבד, היה ראוי לכתוב "ואם עדת ישראל", ואנו נדע מעצמנו דהיינו רוב הדיינים. ומדכתב רחמנא "כל" -

הואיל וכך,

שמע מינה שבכדי לחייב קרבן על הוראת טעות,

אפילו הן מאה,

צריך שיורו כולן לעבור .

ומקשינן:

תנן

במשנתנו,

הורו בית דין וידע אחד מהן

מן הדיינים,

שטעו, או תלמיד וראוי להוראה

שידע שטעו בית דין,

והלך

זה שידע שטעו ב"ד בהוראתן, ועבר,

ועשה על פיהם

של בית דין המתירים,

בין שעשו

ועברו בית דין על פי הוראתם,

ועשה

אף הוא

עמהן, ובין שעשו

בית דין

ועשה

זה

אחריהן

בזה אחר זה,

ובין שלא עשו

בית דין כלל

ועשה

זה,

הרי זה חייב

חטאת,

מפני שלא תלה בבית דין

לגמרי, שהרי הוא יודע שטעו, וכל התולה בעצמו, חייב.

ודייקינן:

האי

[דיין זה],

הוא דחייב

חטאת, כיון שהוא עצמו ידע שטעו שאר חבריו הדיינין ותולה בעצמו הוא. ומשמע,

הא אחר,

דיין שלא ידע שבית דין טעו ועשה על פיהם, אפילו שעשה כן במקרה שידע דיין אחר שחבריו טעו,

פטור,

כיון שהדיין העושה תלה בבית דין.

ואמאי? הא לא נגמרה הוראה!

כיון שלא הורו כולם לעבור, שהרי דיין אחד סובר שטעו חבריו הדיינים .

ומתרצינן:

הכא במאי עסקינן, כגון שהרכין

[נענע]

ההוא אחד מהן

[מן הדיינים, שידע שחבריו הדיינים טעו]

בראשו,

והיה נראה שהוא מודה לדבריהם, ולכן נחשב הדבר שהורו כולן ונגמרה הוראה .

ועוד מקשינן:

תא שמע,

ממה ששנינו לקמן [ד ב],

הורו בית דין

לעבור,

וידע אחד מהן שטעו

בית דין בהוראתם,

ואמר להן

לחבריו הדיינים,

טועין אתם

בהוראתכם

! הרי אלו

הבית דין,

פטורים

מלהביא פר.

ודייקינן:

טעמא דאמר להן

אותו דיין "

טועין אתם",

הוא

דפטורים. הא

אילו

שתיק מישתק

אותו דיין, ולא העמידם על טעותם,

חייבין

בית דין בהבאת פר, ונחשב

דגמר להו הוראה,

אף על פי שדיין אחד לא הורה כמותם לעבור. ולכאורה קשה

אמאי, והא לא הורו כולן,

שהרי אחד מהם שתק.

ומתרצינן:

אמרי, הכא נמי,

אף משנה זו מדוברת,

בכגון

שאותו דיין ששתק

הרכין

ונענע

בראשו

לדבריהם, שנעשה כמודה לדבריהם .

ועוד מקשינן:

מתיב רב משרשיא

ממה שאמרו רבנן [בע"ז לו ב], לגבי איסור השמן של עכו"ם, שאסרוהו חכמים בגזירת י"ח דבר, ובדק רבי יהודה הנשיא וראה שגזירת איסור השמן לא פשטה ברוב ישראל לנהוג בו איסור, ועמדו והתירו איסור השמן.

וסמכו רבותינו

[רבי יהודה הנשיא]

על דברי רשב"ג, ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה.

ואמר רב אדא בר אבא: מאי קרא

המלמדנו דבר זה, שאין גוזרין על הציבור דבר שאין יכולין לעמוד בו?

[מלאכי ג] "

במארה אתם נארים, ואותי אתם קובעים, הגוי כולו".

והיינו שהקב"ה אומר לישראל "במארה אתם נארים", אתם מקבלים עליכם גזירה בארור ובקללה, ונאסרת עליכם, ואחר כך "אותי אתם קובעים", גוזלים, שאתם נהנים שוב מאותם דברים שאסרתם על עצמכם.

וכל זה דוקא כש"הגוי כולו", כאשר כל העם קיבל על עצמו איסור זה. אבל כשהעם כולו לא קבל על עצמו איסור זה, אפשר לבטל את הגזירה, ולא נחשב בדבר שאתם קובעים אותי. ומכאן נלמד, שכל גזירה שלא פשטה ברוב ישראל משום שאינם יכולין לקבלה, אין גוזרים גזירה שכזו, או שמבטלים הגזרה שגזרו.

ומקשינן:

והא הכא, דכתיב "הגוי כולו",

ובכל זאת תוקף הגזירה תלוי הוא ברוב הציבור ולא בכולו ממש, משום

דרובא ככולא דמי.

ומוכח כי אף במקום שכתוב להדיא "כל", הולכים אחר הרוב. ואם כן, גם לענין הכתוב בפר העלם דבר, "כל עדת ישראל ישגו", אין ללמוד מזה שאין חייבין עד שיורו כולן אפילו הן מאה!

ומסקינן:

תיובתא דרבי יונתן, תיובתא.

ובאמת אין צורך שיורו כולן בכדי להתחייב קרבן .

ומקשינן:

ואלא מאי "כל עדת

ישראל"

דקאמר רחמנא?

למה לא אמר הכתוב "ואם עדת ישראל ישגו", בלי לומר "כל"!?

ומשנינן:

הכי קאמר

רחמנא:

אי איכא כולם,

כל הסנהדרין של שבעים ואחד

הוי הוראה,

אף על פי שלא הורו כל אותן שישבו להורות היתר אלא רק רובן, הרי הם חייבין בפר.

ואי לא,

שאין בסנהדרין שבעים ואחד דיינים,

לא הויא הוראה

אמר רבי יהושע: עשרה שיושבין בדין,

הרי זה כאילו

קולר

[חבל התליה], שהוא העונש על הטיית הדין,

תלוי בצואר כולן.

ואף שאפשר לדון בשלשה דיינים, מכל מקום כאן כולם אחראים לעיוות הדין.

ופריך:

פשיטא

הוא, שכל מי שדן דין מעוות נענש. ומתרצינן:

הא קא משמע לן, דאפילו תלמיד

היושב

בפני רבו,

ובא דין לפני רבו, ויודע ומבין שרבו טועה, ושותק, נענש .

רב הונא, כי הוה נפיק לבי דינא,

כשהיה יוצא והולך לשבת בבית דין,

מייתי עשרה תנאי דבי רב לקמיה,

היה מביא לפניו עשרה תלמידי חכמים, והיה אומר שעושה כן

כי היכי דנימטיין,

כדי שאם יטעה בדין, לא יקבל את העונש כולו לבדו, אלא יגיע לו מהעונש רק "

שיבא מכשורא",

כמו נסורת קטנה המתחלקת מן קורה גדולה. כלומר, שאם יטעה בדין יתחלק העונש בין כולם, שיהיה הקולר תלוי בצואר כולם, ובכך ייקל עונשו מעליו.

רב אשי, כי הוו מייתי טרפתא לקמיה,

כשהיו באין לפניו שאלות בעניני טרפות,

מייתי עשרה טבחי,

היה מביא לפניו עשרה אנשים הבקיאים בטריפות,

ממתא מחסיא,

מהעיר מחסיא,

ומותיב

אותם

קמיה. אמר

: עושה אני כן,

כי היכי דנימטיין

לי, שיבוא עלי העונש אם אטעה, רק

שיבא מכשורא,

ולא אשא בכל העונש לבדי.

מתניתין:

א.

הורו בית דין

לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, ועשו רוב ציבור על פיהם.

ו

שוב

ידעו שטעו, וחזרו בהם,

והורו לאיסור.

בין ש

כבר

הביאו כפרתן

[פר העלם דבר של ציבור]

ובין ש

עדיין

לא הביאו כפרתן, והלך

היחיד שלא ידע שחזרו בהן,

ועשה על פיהם

רבי שמעון פוטר.

לפי שברשות בית דין עשה, כי עדיין לא ידע שטעו וחזרו בהם. וכיון שתלה בהוראת בית דין, פטור היחיד מחטאת היחיד.

ורבי אליעזר אומר

: דינו

כספק,

שנחשב כספק אם הוא כמי שתולה עצמו בבית דין ופטור, או כתולה בעצמו, כיון שלמעשה חזרו בהם בית דין מהוראתם, וחייב חטאת. ולפיכך מביא אשם תלוי, כדין המסתפק אם שגג בחיוב חטאת.

איזהו

אופן הנחשב כ

ספק,

ומדוע נחשב כספק?

ישב לו בתוך ביתו

ועשה על פי הוראתם הראשונה,

חייב

אשם תלוי, כי יש סיבה לספק, לפי שהיה בידו לברר אם חזרו בהם בית דין.

אבל אם

הלך לו למדינת הים

ועשה על פיהם, הרי הוא

פטור

לגמרי, לפי שלא היתה באפשרותו לברר אם חזרו בהם.

אמר רבי עקיבא: מודה אני בזה

שהלך למדינת הים,

שהוא קרוב לפטור מן החובה,

ופטור.

אמר לו בן עזאי: מאי שנא זה, מהיושב בביתו

שאתה מחייבו?

אמר לו רבי עקיבא: לפי

שהיושב בביתו אפשר היה לו שישמע

וידע שחזרו בית דין מהוראתם, ונחשב כתולה בעצמו, ולפיכך חייב.

וזה

שהלך לו למדינת הים,

לא היה לו אפשר שישמע

חזרתם, ולפיכך פטור.

ובגמרא יתפרש במה נחלקו, ומה מוסיף רבי עקיבא על דברי רבי אליעזר.

ב.

הורו בית דין לעקור את כל הגוף

שאמרו לבטל את כל גוף המצוה.

כגון,

שאמרו אין

בכלל איסור

נדה בתורה.

או שאמרו

אין

איסור

שבת בתורה.

או שאמרו

אין

איסור

עבודה זרה בתורה.

אף על פי שעשו רוב ציבור על פיהם,

הרי אלו

הבית דין -

פטורים.

כי אין הוראתם הוראה, שהרי כל אדם מישראל יודע שאיסורים אלו מפורשים הם בתורה.

אבל אם

הורו לבטל מקצת

מן המצוה,

ולקיים מקצתה, הרי אלו חייבין

.

כיצד?

אמרו

בית דין

יש

איסור

נדה בתורה, אבל הבא על "שומרת יום כנגד יום", פטור.

דהיינו, אם טעו והורו בית דין, שבאותו יום היא מותרת לבעלה, זו היא הוראה המחייבת להביא פר העלם דבר. כיון שלא עקרו את גוף איסור נדה, אלא רק פרט מאיסורי נדה.

וכן אם אמרו

יש

איסור

שבת בתורה, אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים

אינו ממלאכות האסורות בשבת ו

פטור.

או שאמרו

יש איסור עבודה זרה בתורה, אבל המשתחוה

לה, אינו עובד בכך אחת מהעבודות האסורות, ו

פטור.

בכל אלו, וכיוצא בהן,

הרי אלו חייבין,

לפי שלא עקרו את כל גוף האיסור.

אבל אם עקרו את כל גוף האיסור, הרי הם פטורין,

שנאמר

בפרשת פר העלם דבר "

ונעלם דבר".

ודרשינן דוקא אם נעלם מהם "

דבר", ולא

שנעלם מהם

כל הגוף

של איסור.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא דרבי שמעון

הפוטר את העושה על פי בית דין אף לאחר שחזרו בהם?

הואיל וברשות בית דין הוא עושה,

שהרי לא נודע לו שחזרו בהם.

איכא דאמרי, אמר רב יהודה אמר רב, אומר היה רבי שמעון: כל הוראה שיצאה,

שנודעה ופשטה

ברוב ציבור, יחיד העושה אותה

אף אחר שחזרו בית דין מהוראתם,

פטור.

לפי שלא ניתנה הוראה אלא

כדי

להבחין בין שוגג למזיד.

כלומר, היות ומי שעושה על פי הוראת בית דין, אין הדרגה של שגגתו מחייבת קרבן חטאת, כיון שעשה על פיהם. הוא הדין בשוגג שלא ידע שחזרו בהם, שאינו מתחייב בחטאת, כיון שעשה על פיהם.

ומקשינן על הטעם שמבארים בטעמו של רבי שמעון, שהוא פוטר את היחיד העושה אחר חזרת בית דין אפילו באופן שכבר הביאו כפרתן, כיון שעושה זאת על פי הוראת בית דין, בלי לדעת שחזרו בהם:

מיתיבי,

הרי שנינו לגבי מקור הממון לרכישת קרבנות ציבור:

פר העלם דבר של ציבור,

שמביאים אותו כשעברו הציבור על איסור מהתורה על פי הוראת בית דין, בשגגה שטעו בית דין,

ושעירי עבודת כוכבים,

הבאים כאשר עבדו העם בשגגה עבודה זרה על פי טעות, בהוראת בית דין, הרי הם באים מממון הציבור [לרבי שמעון ורבי יהודה], אלא שנחלקו כיצד נוטלים את הממון מהציבור:

בתחילה, גובין עליהן, דברי רבי שמעון.

דהיינו, גובין מעות מכל ישראל באופן מיוחד עבור קניית פר ושעירי עבודה זרה לכפרתם.

רבי יהודה

חולק,

ואומר: מ

מעות

תרומת הלשכה,

ממה ששוקלין הציבור ונותנים מחצית השקל, אחת בשנה בחדש אדר, לצרכי קרבנות ציבור -

הן באין.

ולא היו מתרימים לצורך פר ושעיר עבודה זרה באופן נפרד.

וממשנה זו, מקשינן על הטעם שאמרו, שרבי שמעון פוטר את היחיד שתלה בבית דין ולא ידע שחזרו בית דין מהוראתם, ואפילו באופן שכבר הביאו כפרתן, משום שלא ידע מחזרתם, ועשה ברשות בית דין.

אמאי? ו

הרי

כיון

שהוא עצמו אומר

דגבי להו,

שגובין מכל הציבור באופן מיוחד מעות עבור כפרה זו, מסתבר שגובים אף מאותו יחיד. ואם כן,

הוי ליה "הודע"!

שהרי נודע לו על ידי הגובים את המעות לצורך הבאת פר העלם דבר, שכבר חזרו בית דין מהוראתם, ולכן מביאים קרבן. ושוב לא שייך תליה בבית דין .

ומתרצינן:

איבעית אימא,

לא פטר רבי שמעון במשנתנו אלא באופן

שגבו

ממנו

בסתם,

ולא הודיעוהו לצורך מה הם גובים .

ואיבעית אימא,

במשנתנו מדובר

כגון דלא הוה ליה

ההוא יחיד

במתא,

הוא לא היה בעיר בשעה שגבו, ולכן לא ידע שחזרו בהם מהוראתם.

ואיבעית אימא, רב

שפירש טעמו של רבי שמעון משום שעושה ברשות בית דין,

כאידך תנא סבר,

שסובר כדברי התנא ששנה את דברי רבי שמעון, לגבי אופן הגביה, באופן שונה.

דתניא איפכא: בתחילה גובין להן, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, מתרומת הלשכה הן באין!

ואין גובין בשבילם באופן מיוחד. וכיון שסובר רבי שמעון שמתרומת הלשכה הן באין, אם כן מובן למה לא ידע אותו יחיד שבית דין חזרו בהם.

תני,

שנינו בברייתא ארבע שיטות של תנאים בדין זה:

רבי מאיר מחייב

חטאת, לאותו יחיד שעשה על פי בית דין אחר שחזרו בהם.

ורבי שמעון פוטר

מכלום.

רבי אליעזר אומר, ספק.

משום סומכוס אמרו, תלוי.

ואמר רבי יוחנן

: באיזה אופן יש נפקא מינה בין רבי אליעזר לסומכוס, על אף שלדעת שניהם ספק הוא

אשם תלוי איכא ביניהו!

שלדעת רבי אליעזר, הוא ספק אם הוא נחשב כתולה בעצמו וחייב חטאת, או שנחשב כתולה בבית דין ופטור, ולפיכך מביא אשם תלוי.

ואילו לדעת סומכוס, אין כאן ספק אם הוא תולה בעצמו, אלא מעשהו נחשב תלוי. כי בודאי הוא גם תולה בבית דין וגם תולה בעצמו, ולפיכך אי אפשר לחייבו קרבן. שהרי אין כאן שום צד ספק שהוא חייב חטאת, כיון שאינו תולה רק בעצמו

אמר רבי זירא

לפרש את דברי רבי אליעזר:

משל דרבי אליעזר

שאמר שהוא נחשב כספק במי תלה,

למה הדבר דומה?

לאדם שאכל

חתיכה שהיא

ספק חלב ספק שומן,

והיה סבור ששומן הוא,

ונודע לו

שהיה ספק חלב,

שמביא אשם

תלוי, כיון שיש לו ספק אם עבר בשוגג על דבר שחייב עליו חטאת.

וכך גם באופן הנידון במשנתנו, היה ספק אם הוא תולה בעצמו וחייב חטאת, או תולה בבית דין ופטור, ולפיכך מביא אשם תלוי.