Gittin 73a — Talmud auf Deutsch

והא קא משמע לן

במה שנקט התנא במשנה לשון "הלך".

דהלך,

דווקא אם הלך

על משענתו, הוא

דבעינן אומדנא

[הוא שצריך אומדן] אם מת מחמת המחלה הראשונה או לא, כיון שיש לחשוש שהואיל והלך, ניצל מאותו חולי ומת מחולי אחר, והוא התנה במפורש שהגט יחול רק אם ימות מחולי זה.

אבל

אידך

[האחר] שלא הלך בשוק, אף על פי שניתק לחולי אחר, ברור שיש בו מהחולי הראשון, ו

אומדנא נמי לא בעינן

[אינו צריך] לזה, והגט חל .

ומקשינן: האם

שמעת מינה

[ניתן ללמוד ממשנתנו], ש

שכיב מרע ש

נתן נכסיו במתנה ו

ניתק מחולי לחולי

-

מתנתו מתנה,

אם מת מהחולי השני?

שהרי מבואר במשנה שאם ניתק מחולי לחולי, אינו נחשב שעמד מחוליו, ורק לגבי גט הצריכוהו במשנה אומדנא אם מת מחמת חוליו הראשון או מחמת חוליו השני, משום שבגט, פירש השכיב מרע בתנאו, שיחול דווקא אם ימות מחולי "זה".

ומתרצינן:

אין

[כן], ומצינו כי כך הוא הדין,

דאמר רבי אלעזר משמיה דרב: שכיב מרע שניתק מחולי לחולי

ומת -

מתנתו מתנה.

רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא

שאמר כי גיטו של שכיב מרע, דינו כמתנתו, ואם עמד מחוליו והבריא חוזר בו מגיטו, אפילו אם לא התנה על הגט שיחול רק אם ימות . כיון שיש אומדן הדעת שלא נתנה אלא מחמת שחשב שימות ורצה לפוטרה מן היבום.

אלא רבה ורבא סוברים שבאופן שלא התנה על הגט שיחול רק בתנאי שימות, אפילו אם עמד מחוליו אינו חוזר בו מהגט, ואפילו שכוונתו היתה לתת את הגט רק אם ימות.

ואפילו שמעיקר הדין כיון שעמד מחוליו יכול לחזור בו מהגט, תיקנו חכמים שאינו חוזר מהגט והוא חל.

משום

גזירה,

כי חוששים

שמא יאמרו: יש גט לאחר מיתה,

כי כיון שיראו שאם עמד השכיב מרע מחוליו יכול לחזור בו מגיטו, יבואו לומר, כיון שהגט אינו חל עד שמת, ואילו כשמת הגט חל, אם כן יוכיחו מזה שיש גט לאחר מיתה ויבואו להכשיר באופן שאמר: זה גיטיך לאחר מיתה, ולא ידעו לחלק בין זה לבין האופן שלא פירש דבר, שאז הגט חל משום שהתכוון שהגט יחול מעכשיו בתנאי שימות.

ומקשינן:

ומי איכא מידי

[וכי יש דבר כזה]

דמדאורייתא לא הוי גיטא, ומשום גזירה

דרבנן הגט חל, ו

שרינן

[ומתירים]

אשת איש

שאינה מגורשת מדאורייתא

לעלמא

[לעולם]?

ומתרצינן:

אין

[כן], שייך גירושין מדרבנן אפילו במקום שמדאורייתא אינו מועיל, כיון ש

כל דמקדש

אשה,

אדעתא דרבנן

הוא

מקדש

שתולה הקידושין בדעת חכמים, כשאומר "כדת משה וישראל".

ואפקעינהו

[והפקיעו]

רבנן לקדושין מיניה

למפרע , על ידי גט זה, שתיקנו חכמים שיחול.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח

[נוח להבין] שחכמים מפקיעים את הקידושין למפרע, באופן

דקדיש בכספא.

שבאופן זה הם מפקיעים ממנו את הבעלות על כסף הקידושין שנתן לה, לפי שהפקר בית דין הפקר, ונמצא שלא קידש בכסף שלו, ולא היו אלה קדושין.

אבל באופן ש

קדיש בביאה, מאי איכא למימר

[מה אפשר להסביר]? כיצד יכולים חכמים להפקיע מעשה זה .

כי בשלמא אם מגרשה על ידי גט כשר, אף על פי שהקידושין קיימים עכשיו, גזירת הכתוב היא שהגט כורתו ומתיר איסורו מכאן ולהבא.

אבל גט זה שאינו גט מן התורה וחכמים הכשירו מפני דעתו של זה שקידשה על דעת חכמים ושביטלו על פי חכמים, צריכים לומר שהקידושין מתחילה לא היו קידושין, ואם קידש בביאה ועוקרים את הקידושין למפרע, מה תהא על ביאתו .

אמר ליה

: כיון שתלה בדעת חכמים, אמרו חכמים שכשיתן גט זה תיבטל חלות הקידושין שבביאה למפרע, ו

שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות,

ויש ביד חכמים כח לעשות כן, שהרי הוא תלה את קידושיו בהם.

תנו רבנן

:

האומר לאשתו:

זה גיטיך מהיום אם מתי

[אמות]

מחולי זה,

ונפל הבית עליו או הכישו נחש

ומת -

אינו גט.

כיון שמת מאונס שלא שכיח, ולא העלה בדעתו דבר זה, ולא אמר בתנאו שהגט יחול, אלא אם ימות מהחולי.

אבל אם אמר בתנאו: הרי זה גיטיך

אם לא אעמוד מחולי זה,

ונפל עליו בית או הכישו נחש

ומת -

הרי זה גט.

ומקשינן:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?

אם בסיפא כשהתנא שהגט יחול "אם לא אעמוד מחולי זה", אנו סוברים שמעלה בדעתו ומתכוון להתנות גם על אונס שלא שכיח, שהרי הגט חל גם אם לא עמד מהחולי מחמת אונס שאינו שכיח, אם כן, גם ברישא, כשהתנה שהגט יחול "אם אמות מחולי זה" ומת מחמת אונס שאינו שכיח, צריך היה הגט לחול, שהרי מתוך אותו חולי מת, שלשון "מחולי זה" שברישא, אין משמעותו אלא שימות "מתוך" חולי זה.

ומחמת קושיא זו נדחים דברי הברייתא.

וכן היה מעשה שאירע באחד שאמר לאשתו: הרי זה גיטיך אם לא אעמוד מחולי זה, ואכלו אריה, ו

שלחו

לארץ ישראל לשאול הדין, והשיבו

מתם

[משם]:

אכלו ארי, אין לנו

שיהא גט, כיון שזה אונס שלא שכיח, וכשהתנה לא העלה בדעתו להתכוון על זה .

ומביאה הגמרא מעשה ב

ההוא גברא, דזבין

ארעא לחבריה

[היה אדם שמכר קרקע לחברו].

קביל עליה

[קיבל עליו] המוכר אחריות לפצות את הלוקח ב

כל אונסא דמתיליד

[בכל אונס שיוולד] בקרקע.

לסוף אפיקו בה נהרא

[בסוף צוה המלך שיעבירו את הנהר דרך אותה שדה].

אתא

[בא] הקונה

לקמיה

[לפני]

דרבינא

לתבוע את המוכר בשביל האחריות שנתן לו.

אמר ליה

רבינא למוכר:

זיל שפי ליה

[לך והעמד לו בשופי] שדה בשלמות, ותשלם לו הנזק,

דהא

[שהרי]

קבילת עלך כל אונסא דמתיליד.

אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבינא

: והרי

אונסא דלא שכיח הוא,

ועל אונס כזה לא התכוון לתת אחריות.

איגלגל מילתא

[נתגלגל הדבר]

ומטא

[ובא סיפור זה]

לקמיה דרבא.

אמר להו: אונסא דלא שכיח הוא,

והמוכר לא התכוון לתת אחריות על אונס זה.

איתיביה

[הקשה לו]

רבינא לרבא

: שנינו בברייתא [שהובא לעיל]: אם אמר לאשתו: הרי זה גיטך

אם לא אעמוד מחולי זה, ונפל עליו בית או הכישו נחש

ומת -

הרי זה גט!

משמע מהברייתא, שמעלה בדעתו ומתכוון להתנות גם על אונס שלא שכיח, ולכן חל הגט גם כשלא עמד מהחולי מחמת דבר שלא שכיח.

אמר ליה רבא: ואימא מרישא

של הברייתא תדייק הפוך: שכתוב ברישא, שאם התנא בגיטו שיחול מהיום אם אמות מחולי זה, ונפל עליו הבית או הכישו נחש -

אינו גט.

ומשמע שאינו מעלה בדעתו להתנות גם על אונס שלא שכיח.

ואם כן, יש סתירה בברייתא זו בין הרישא לסיפא, ואין להוכיח ממנה.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ומשום דקשיא רישא

של הברייתא

אסיפא, לא מותבינן תיובתא מינה

[לא מקשים קושיא ממנה]?

והרי עדיין היא ברייתא, ואמורא אינו יכול לחלוק על ברייתא.

אמר ליה: אין

[כן], לא מקשים ממנה על דברי אמורא.

כי מ

כיון דקשיא רישא אסיפא, לא איתמר בי מדרשא

במקום ישיבת תלמידי חכמים שיתרצוה,

ומשבשתא

[ומשובשת]

היא

הברייתא.

והיות ואין אתה יכול לסמוך על גירסת הברייתא,

זיל בתר

[לך אחר] ה

סברא.

והסברא אומרת שלא התכוון לכלול בתנאו אונס שלא שכיח.

ומביאה הגמרא מעשה ב

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבן שומשמי אגידא

[קנו שומשומין על חוף]

דנהר מלכא.

אגור מלחי לעבורינהו

[שכרו להם ספנים להעבירם] ולהוליכם לביתם.

קבילו עלייהו

[קיבלו עליהם] המוכרים אחריות לפצות אותם על

כל אונסא דמתיליד

עליהם בדרך.

לסוף איסתכר

[עשו בו סכר] ב

נהר מלכא,

וספינות לא יכלו לעבור בו.

אמרו להו

רב פפא ורב הונא למוכרים:

אגורו חמרי אפקעינהו ניהלן

[שכרו חמורים ומסרוהו לנו] כדי שלא נפסיד את הוצאות הדרך שנתרבו מחמת סכירת הנהר,

דהא קבילתו עלייכו

[שהרי קיבלתם עליכם] אחריות לפצות אותנו על

כל אונסא דמיתליד

[שיווצר] בדרך.

אתו

[באו] לדין תורה

לקמיה דרבא.

אמר להו

רבא לרב פפא ורב הונא:

קאקי חיורי

[אווזים לבנים] [כינה אותם כך לפי שהיו זקנים, ושערם שיבה].

משלחי גלימי דאינשי

[פושטי בגדי אנשים], כלומר, אתם עושקים את האחרים שלא כדין, שאתם פוסקים עליכם דין להנאתכם.

שהרי

אונסא דלא שכיח הוא,

ולא העלו המוכרים בדעתם לתת אחריות לאונס שלא שכיח.

מתניתין:

אותה אשה שנתן לה בעלה גט והתנה עמה שיחול מהיום אם ימות,

לא תתייחד עמו

מחשש שמא יבוא עליה.

ולפי מאן דאמר אחד יש לחשוש שמא בעל לשם קדושין , ואז צריכה גט נוסף , ולפי מאן דאמר שני שאינו חושש שבועל לשם קידושין, מכל מקום גם לשיטתו אסור לו להתייחד עמה כיון שהיא פנויה אם לבסוף ימות בעלה, ואסור להתייחד עם הפנויה.

אלא

מתייחד עמה רק

בפני עדים,

שאז אין מקום לחשש זה.

ואין צריך לזה עדים כשרים, אלא אפילו בפני עד אחד ,

אפילו על פי עבד, אפילו על פי שפחה,

יכול להיות עמה.

חוץ משפחתה

של האשה, שבפני שפחתה אסור לה להתייחד עם בעלה,

מפני שלבה

של האשה

גס בה בשפחתה,

שהיא מזלזלת בה ולא תתבייש מפניה לשמש עם בעלה .

ואותה אשה

מה היא

נחשבת

באותן הימים

מהזמן שקיבלה את הגט ועד לזמן קיום התנאי, היינו כשימות בעלה?

רבי יהודה אומר

: