Gittin 66b — Talmud auf Deutsch

או

שאמר

לשלשה: כתבו גט ותנו לאשתי

הואיל ואמר להם בפירוש "כתבו"

הרי אלו יכתבו

ויחתמו בעצמם

ויתנו,

ואינם רשאים לומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום, לפי שעשה אותם שליחיו ועדיו, ובכגון זה אין שליח עושה שליח.

ואם

אמר לשלשה: תנו גט לאשתי

הואיל ולא אמר להם "כתבו ותנו",

הרי אלו

רשאים ש

יאמרו לאחרים ויכתבו

ושיחתמו ויתנו,

מפני ש

לא עשאם שליחים ועדים אלא

עשאן בית דין,

שהם יטפלו בעינן הגט, הלכך יכולים הם למסור דברי הבעל לאחרים.

אלו

דברי רבי מאיר,

וזו הלכה

ש

העלה רבי חנינא איש אונו מבית האסורין

משמו של רבי עקיבא שנחבש שם:

מקובל אני

מרבותי,

באומר

הבעל

לשלשה: תנו גט לאשתי

-

שיאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין,

והרי זה סיוע לדברי רבי מאיר.

אמר רבי יוסי, נומינו

[אמרנו]

לשליח

כלומר, לרבי חנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאומרה בבית המדרש:

אף אנו מקובלין

מרבותינו, אבל לא כדבריך, אלא

שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי

אינם רשאים לומר לאחר לכתוב.

ואם אינם בקיאין בכתיבת הגט, כגון בית דין חדש שלא למדו עדיין לכתוב כתיבה מסודרת,

שילמדו

לכתוב

ויכתבו

הם בעצמם

ויתנו,

לפי שהם בעצמם צריכים לעשות מה שאמר להם הבעל, ואינם יכולים למסור דבריו לאחרים.

אמר

הבעל

לעשרה: כתבו ותנו גט לאשתי

\- הואיל ולא אמר להם "כולכם כתבו",

אחד

מהם

כותב

את הגט,

ושנים חותמין

עליו,

אבל אם אמר הבעל:

כולכם כתובו

-

אחד כותב וכולם חותמין,

שכך היתה כוונתו.

לפיכך אם מת אחד מהן

קודם שחתם על הגט -

הרי זה גט בטל,

שכל שלא נעשה הגט כמצוות הבעל, הריהו בטל. והרי הבעל עמד על כך שישתתפו כולם בחתימתם להעיד על הגט.

גמרא:

אמר רבי ירמיה בר אבא, שלחו ליה מבי

[מבית מדרשו] של

רב לשמואל

:

ילמדנו רבינו,

מה הדין אם

אמר

הבעל

לשנים: כתבו ותנו גט לאשתי,

אולם הם לא כתבו את הגט בעצמם,

ואמרו

השנים

לסופר, וכתב, וחתמו הן, מהו?

האם מה שנאמר במשנה שהעדים עצמם צריכים לכתוב את הגט, ואינם יכולים למנות אחר, האם הכוונה לחתימות שבגט, וכאן הרי העדים עצמם חתמו, או שמא כוונת המשנה לכתיבת הגט, וכיון שאחר כתב את הגט, הרי הוא פסול.

שלח להו

[להם]:

תצא

האשה מבעלה, אם נישאה על פי גט זה, משום שאנו מסופקים אם הגט כשר או לא.

והדבר צריך תלמוד,

שאין הדבר ברור לנו כל צרכו, וצריך עדיין לברר את ההלכה אצל הגדולים ממנו, משום שיש ספק בדבר, אם כשר הגט או לא.

והוינן בה:

מאי

[מה הם] צדדי הספק, שמחמת כן

הדבר צריך תלמוד?

אילימא

[אם תאמר] שספיקו היה

משום

שסבר

ד

צווי הבעל לכתוב את הגט

הוו להו מילי

[הם אמירת דברים בלבד], וכאשר השנים שהבעל צווה אותם לכתוב, ממנים אחר במקומם, יוצא שהם שלוחים של הבעל למסור אמירת דברים בלבד.

ומספקא ליה

האם

מילי

[אמירה בלבד]

אי מימסרן

[האם ניתן למסור]

לשליח

שיהיה שליח לענין מסירת הדברים שנאמרו לו, ואם כן נעשו השנים שלוחים לומר לסופר לכתוב,

אי לא מימסרן לשליח,

ולא שייך לעשות שליח למסור אמירת דברים בלבד, ואינם שלוחים למסירת אמירה לסופר לכתוב , ואם כן נכתב הגט על ידי הסופר שלא בצווי הבעל. ואין זה דומה למוסר גט לשלוחו שיכול לחזור ולעשות שליח אחר, כיון ששם הוא נעשה שליח למסירת הגט .

אם נאמר שזהו ספקו של שמואל, ועל זה אמר: שהדבר צריך תלמוד.

אי אפשר לומר כן, שהרי

והאמר שמואל, אמר רבי: הלכה כרבי יוסי, דאמר: מילי לא

מימסרן לשליח!

ולא שייך שיהיו שלוחים של הבעל למסירת אמירה לסופר שיכתוב,

וכיון שסבר שכך ההלכה, אם כן דבר זה לא היה צריך שמואל לברר אצל הגדולים ממנו.

אלא

צריך לומר: ש

לשמואל, הא קא מיבעיא ליה

וזהו הדבר שנסתפק בו:

האי

[זה] שאמר הבעל לשנים

כתובו,

מה היתה כוונתו?

אי

[האם] התכוון רק לחתימת

כתב ידן

בגט, אבל את כתיבת הגט עצמו, התכוון שיכתוב הסופר,

אי

[או] שמא במה שאמר "כתובו" התכוון שיכתבו הם בעצמם את

כתב הגט

עצמו, וכיון שהם לא כתבוהו, הרי הגט פסול.

ומקשינן:

ותיפשוט ליה

לשמואל בעיא זו

ממתניתין

שלנו

,

ששנינו:

אמר לשנים תנו גט לאשתי, או

שאמר

לשלשה "כתבו" גט ותנו לאשתי

-

הרי אלו

שצווה אותם הבעל

יכתבו

בעצמם

ויתנו

בעצמם.

משמע מהמשנה שכשמצווה אותם הבעל בלשון "כתבו", הם בעצמם צריכים לכתוב את הגט! ומדוע לא פשט שמואל מהמשנה, שאם אמר הבעל לעדים "כתובו" ונתנו לאחר לכתוב את הגט, פסול אפילו אם הם בעצמם חתמו עליו.

ומתרצינן:

היא גופא

[דבר זה בעצמו]

קא מיבעיא ליה

לשמואל בדברי המשנה:

האם

כתובו

שבמשנה, הכוונה לחתימת

כתב ידן הוא,

ומה שכתוב במשנה: "הרי אלו יכתבו" הכוונה לחתימת כתב ידם בגט הוא,

או

שמא "כתובו"

כתב הגט הוא

וצריכים הם בעצמם גם לכתוב את כתב הגט עצמו.

ומקשינן: כיצד אפשר לומר שבזה נתספק שמואל, והרי

פשיטא ד

"כתובו" שבמשנה,

כתב הגט הוא.

דקתני סיפא: אמר רבי יוסי, נומינו לשליח: אף אנו מקובלין, שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי

-

שילמדו

לכתוב,

ויכתבו

בעצמם

ויתנו לה.

ומעתה

אי אמרת בשלמא

ש"כתובו" שבמשנה

כתב הגט הוא

אם כן

שפיר

מובן ששייך בית דין שצריך ללמוד כיצד צריך לכתוב את הגט.

אלא אי אמרת

ש"כתובו" שבמשנה הכוונה לחתימת

כתב ידן הוא,

קשה,

מי איכא בי דינא דלא ידעי מחתם חתימת ידייהו

[וכי יש בית דין שאינם יודעים לחתום את חתימת ידם]? והרי בכל פסק בית דין צריכים הם לחתום.

ומתרצינן:

אין, איכא בי דינא חדתא

[יש בית דין חדש] שעדיין לא פסקו דין, ולא למדו עדיין לחתום על שטרות.

ואם כן אין לפשוט מהמשנה שהכתיבה שמדובר בו היינו כתיבת הגט עצמו, ואפשר להסתפק, האם "כתובו" שבמשנה הכוונה לחתימת הגט, או לכתב הגט.

ומקשינן: לפי דברינו עתה, ששמואל הסתפק האם "כתובו" שאמר הבעל לעדים, כוונתו לכתיבת הגט עצמו, או לחתימת כתב ידם בלבד,

ואי סבירא לן

[וכי אם נסבור] כמו הצד

דהאי "כתובו"

שבמשנה - חתימת

כתב ידן הוא,

וכי יכול שמואל לדייק מכך ש

הא כתב הגט

עצמו, אם אמרו לסופר וכתב

כשר

,

והאמר שמואל, אמר רבי: הלכה כרבי יוסי, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח!

ואינם נעשים שלוחים לענין למסור לאחר את דברי הבעל לכתוב את הגט. וגם אם אין הבעל מקפיד שיכתבו הם בעצמם, אם יכתוב הסופר בשליחותם, חסר בצווי הבעל, והגט פסול.

ואם כן, גם אם שמואל הסתפק האם כוונת הבעל ב"כתובו" שיכתבו הם בעצמם את הגט או לא. מכל מקום היה צריך לפשוט שאם אמרו השליחים לסופר לכתוב את הגט, פסול. משום שלא נכתב בצווי הבעל.

ומתרצינן:

אמרי,

תירצו בבית המדרש, שיש לומר:

אי סבירי לן

כמו הצד

ד"כתובו"

שבמשנה - הכוונה לחתימת

כתב ידן הוא,

סובר שמואל שהגט כשר כשמצווים השלוחים לסופר שיכתוב את הגט, משום שסובר שמואל שלגבי

כתב הגט,

כיון שהבעל אינו מקפיד שדווקא העדים שמינה יכתבו אותו,

נעשה

[נחשב]

כ

אילו

אומר

הבעל לשלוחים

"אמרו

לאחרים לכתוב את הגט".

ומודה רבי יוסי ב

אופן זה ש

אומר

הבעל

"אמרו

לאחר שיכתוב

"

שעל הוראה זו יכולים להעשות שלוחים, למסור לאחר את הציווי שהבעל צווה אותו , והוינן בה:

ומי מודה רבי יוסי

ששייך שליחות על אמירת דברים בלבד,

באומר

להם הבעל בלשון

"אמרו"?

והתנן: כתב סופר

את הגט

ו

חתם

עד

אחר -

כשר

הגט, לפי שיש בו עדות של שנים - כתב ידי הסופר וחתימת האחר.

ואמר רבי ירמיה: "חתם סופר" שנינו

במשנה, ומה שכתוב "כתב סופר" הכוונה לחתימת כתב ידו, שאם חתם הסופר יחד עם העד האחר, אז כשר הגט.

ואמר רב חסדא: מתניתין

המכשירה חתימת סופר בגט

מני

[כשיטת מי היא]? כשיטת

רבי יוסי היא, דאמר: מילי לא מימסרן לשליח.

שלשיטתו אין לחשוש שמא הבעל לא צוה לסופר לחתום, אלא צוה לשלוחו שיאמר לסופר זה לכתוב את הגט, ולאחרים לחתום, והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלים אותו בעד ומחמת חשש זה צוה השליח לסופר לחתום.

כיון שלשיטתו אין אדם חותם על הגט אלא אם כן שמע צווי מפי הבעל בעצמו, ולא מפי השליח, לפי שאין השליח רשאי לומר לעדים חתמו בגט של פלוני, וכיון שהמשנה סוברת כרבי יוסי שלשיטתו אין חשש זה, לכן היא מכשירה את הגט שהסופר חתום בו כעד.

ומכאן לומדים שרבי יוסי חולק גם כן באומר להם הבעל בלשון "אמרו" שאינם יכולים להעשות שלוחים למסור את צוויו לאחר.

כי,

ואי סלקא דעתך

ש

מודה רבי יוסי באומר "אמרו"

שנעשים שלוחים למסור את צווי הבעל לאחר, אם כן כיצד התירו לשיטת רבי יוסי גט שיש בו חתם הסופר וחתימת עד אחד נוסף, והרי

נפיק מינה חורבה

[יצא מכך חורבן] אם יתירו גט זה, משום

דזימנין

[שפעמים]

דאמר להו

הבעל

לשנים

: