Gittin 61b — Talmud auf Deutsch

טוחנין

תבואה מתוקנת [שאין בה איסורי שביעית וטבל],

ו

כן

מפקידין

אותה:

הן

אצל אוכלי שביעית

[החשודים לעבור על איסור פירות שביעית לאחר זמן ביעורם]! לפי שאינם חשודים להחליף תבואה זו בתבואת שביעית שאסורה באכילה.

ו

הן

אצל אוכלי פירותיהן בטומאה!

כלומר אצל עמי הארץ שאינם נזהרים לאכול את חוליהם בטהרה, לפי שאינם חשודים ליגע בתבואה ולטמאותה.

אבל לא

טוחנים

לאוכלי שביעית, ולא לאוכלי פירותיהן בטומאה

, את תבואתם שלהם! משום שתבואתם עומדת בחשש איסור שביעית, או באיסור טומאה, ואסור לסייע בידם לעבור ולאוכלה באיסור.

הרי דאף באיסור אכילת חולין בטומאה, שאינו אלא מדרבנן, אסור לסייעם. וקשיא ממתניתין, דקתני באשת עם הארץ, "בוררת טוחנת ומרקדת עמה", אף דאית בה חשש סיוע לאיסור אכילת חולין בטומאה!?

אמר

תירץ

אביי

:

התם

בברייתא דקתני: אוכלי פירותיהן בטומאה -

בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה עסקינן, דהוה ליה טומאה דאורייתא

, כלומר: שאיסור דאורייתא היא לאוכלה בטומאה!

ואילו משנתנו לא התירה מפני דרכי שלום, אלא סיוע לחשש איסור דרבנן, כגון אכילת חולין בטומאה.

ותמהינן:

אי הכי

שהברייתא עוסקת בתרומה - אף מה דקתני: "

מפקידין

[תבואה] אצל אוכלי פירותיהם בטומאה", איירי בתרומה, ושמע מינה שמותר להפקידה אף אצל כהן החשוד לאכול פירותיו בטומאה -

ורמינהו: מפקידין תרומה אצל ישראל עם

הארץ!

שמכיון שאינו רגיל בתרומה, שהרי אסורה היא לזרים, אין לחשוש שיגע בה ויטמאנה.

ולא

מפקידין תרומה

אצל כהן עם הארץ, מפני שליבו גס בה!

כי מאחר שהוא רגיל באכילת תרומה, חיישינן, שמא יגע אף בתרומת החבר המופקדת אצלו, ויטמאנה. שהרי גזרו על עמי הארץ להיות כזבים, והרי הם מטמאים במגעם.

וקשיא אברייתא דלעיל, דקתני בה: מפקידים תרומה אצל כהן החשוד באכילת תרומה טמאה!?

אמר

תירץ

רבי אילעא: הכא

בברייתא דקתני "מפקידין" -

במאי עסקינן: ב

תרומה הנמצאת בתוך

כלי חרש המוקף צמיד פתיל

[שמכסהו מחובר אליו]! וכיון שהכלי סגור, אין התרומה שבתוכו יכולה לקבל טומאה, ואף לא על ידי הכלי. שהרי גם הכלי לא יכול להטמאות כשהוא סגור. לפי שאין כלי חרס מקבל טומאה, אלא כשהטומאה נוגעת בתוכו, ולא כשנוגעת בו מגבו.

ואכתי מקשינן:

וליחוש שמא תסיטנו

[את הכלי]

אשתו

של החשוד על הטומאה, כשהיא

נדה!

ואף שאינה נוגעת בתרומה, הרי היא מטמאתה בכך שהיא מסיטה אותה, שהרי הנדה מטמאה בהיסט.

אלא אמר רבי ירמיה

לתרץ סתירת הברייתות:

לא קשיא

הני ברייתות אהדדי; כי:

כאן

בברייתא דקתני: "ולא מפקידין תרומה אצל כהן עם הארץ" - איירי

ב

תרומה של

פירות שהוכשרו

על ידי משקים לקבלת טומאה, ובהם יש לחשוש שמא יטמאנה אותו כהן.

ו

כאן

בברייתא דקתני: "מפקידין אצל אוכלי פירותיהם בטומאה" - איירי

בפירות שלא הוכשרו

במים לקבל טומאה, הלכך אין לחשוש בהם שמא יטמאם,

מיהו לסייע עמם בטחינת החיטים שלהם, אסור. שהרי אין החבר יודע אם הוכשרו הפירות או לא.

ו

אכתי

רמינהו

סתירה לכך מהא דתנן:

המוליך חטין לטוחן כותי או לטוחן עם

הארץ

-

הרי אלו בחזקתן, ל

ענין

מעשר ולשביעית!

שאין חשוד הטוחן להחליף חטים אלו בחיטים של טבל, או בחיטים האסורות באיסור שביעית.

אבל לא

סומכים על הטוחן

ל

ענין

טומאה!

וחיישינן שמא נגע בהן וטימאן.

וקשיא לדברי הברייתא לעיל, ששנינו בה: "מפקידין אצל אוכלי פירותיהם בטומאה", ולא חיישינן שיגע בפירות ויטמאם.

האי מאי רומיא

[וכי מה קושיא היא זו]!?

וכי

לאו אוקימנא

לברייתא ד"מפקידין"

בפירות שלא הוכשרו

לקבל טומאה

אבל המשנה ד"מוליך חטין לטוחן עם הארץ", עוסקת בפירות שהוכשרו, ולפיכך אין הם בחזקת טהרה.

ותמהינן:

ודקארי לה, מאי קארי לה

המקשן שהקשה מהתם, איך עלה בדעתו להקשות כן? והרי בהכרח מיירי הברייתא בפירות שלא הוכשרו, כאמור.

ומשנינן:

משום דקא בעי

הגמרא

למירמי

[להקשות] ממשנה

אחריתי עלה

[על המשנה של "מוליך חיטין"], לכן הביאה הגמרא את המשנה ד"מוליך חיטין" בסוגייתנו. וכיון שכבר הבאנו אותה, טרחה הגמרא קודם לפרשה שלא תקשה מהברייתא דלעיל, אף שהתירוץ היה פשוט ומובן מאליו גם למקשן.

וזו היא הקושיה שבדברי המשנה, שבגינה הובאו בסוגיין:

שבמשנה זו שנינו: "

הרי אלו בחזקתן

למעשר ולשביעית

",

ולחלופי

שיחליפם הטוחן בחטים אסורות -

לא חיישינן

.

ורמינהו

, ועל כך יש להקשות, מהא דתנן:

חבר

הנותן לחמותו

שהיא אשת עם הארץ, לאפות לו עיסה, הרי הוא

מעשר

תחילה

את

העיסה

שהוא נותן לה, ו

גם צריך לעשר לאחר מכן,

את

הלחם

שהוא נוטל הימנה!

מפני ש

היא

חשודה

, להיות

מחלפת

את הלחם שלו

המתקלקל

בתנור, ולתת לו לחם אחר משלה! ושלה הרי אסור משום "דמאי", ולכן צריך לעשרו.

ומכל מקום צריך הוא לעשר תחילה את העיסה שהוא נותן לה, [ואף שבלאו הכי יעשר אחר כך את הפת], כדי שאם תטלנו לעצמה, לא תכשל באיסור טבל.

הרי מוכח דחיישינן לחלופין; וקשיא אמתניתין דטוחן, דקתני דלא חיישינן לחילופין!?

ומשנינן:

התם

בנותן לחמותו -

כדקתני

בה

טעמא

:

אמר רבי יהודה: רוצה היא בתקנת בתה

ובטובתה,

ו

כן

בושה

היא

מחתנה

לתת לו לחם מקולקל! ולכן חיישינן, שאם יתקלקל הלחם, היא תחליף אותו בלחם משלה שאסור באיסור דמאי.

אבל באדם זר, שאין בדעת עם הארץ להיטיב עמו, אין לחוש שיחליף עם הארץ את לחמו בלחם אחר.

ואכתי מקשינן:

ו

כי

לעלמא

[לסתם אדם]

לא חיישינן

לחילופין?

והתנן

: תלמיד ישיבה

הנותן לפונדקית

עם הארץ שהוא מתאכסן אצלה, את עיסתו וקדירתו כדי שתתקן לו אותם לאכילה:

הרי הוא

מעשר

תחילה

את

מה

שהוא נותן לה, ו

כן מעשר

את

מה

שהוא נוטל הימנה מפני ש

חשודה להיות

מחלפת

.

וקא סלקא דעתין, שמחליפה היא כאשר היא רואה שעיסתו יפה יותר מעיסתה; הרי למדנו שעם הארץ חשוד להחליף לכל אדם, ולאו דוקא חמות לחתנה!?

ומשנינן:

התם

בפונדקית -

נמי לטובה היא מתכוונת

, כי

מוריא

[מורה היא] הוראה לעצמה, שכאילו יש מצוה בהחלפה זו,

ואמרה

:

עדיף שה

בר בי רב

[תלמיד הישיבה]

ליכול חמימא

[חם, כלומר: טרי],

ו

אילו

אנא איכול קרירא

[קר, כלומר: ישן].

ואכתי

מקשינן: וכי אטו

לעלמא

, לסתם אדם וכשאין לה כונה להיטיב עמו,

לא חיישינן

לחילופין!?

והתניא: אשת חבר טוחנת

ומסייעת להנהיג את הריחיים, יחד

עם אשת עם הארץ

, בטחינת תבואתו של בעלה עם הארץ:

בזמן שהיא

[אשת החבר]

טמאה

. משום שבזמן טומאתה היא נזהרת שלא ליגע באוכלין טהורים שהיא עוסקת בהם, כדי שלא לטמאם, ולכן אין לחשוש שמא תשכח שחיטים אלו אסורים עליה באכילה משום דמאי, ותאכל מהם.

אבל לא

תטחן עמה,

בזמן שהיא טהורה

, משום דחיישינן, שמא תשכח שחיטי דמאי הן, ותתן לתוך פיה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בזמן ש

אשת החבר

היא טמאה

, ואכן אין לחוש שמא תיטול היא ותתן לתוך פיה, מכל מקום

לא תטחון

עם אשת הארץ,

מפני שחברתה

[אשת עם הארץ]

נותנת לה

לתוך פיה,

ו

היא

אוכלת

מהן.