Gittin 60b — Talmud auf Deutsch

ו.

ופרשת שתויי יין

שבפרשת "שמיני" [ויקרא ה ב]: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד".

ז.

ופרשת נרות

שבפרשת "בהעלותך" [במדבר ח ב]: "בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

ח.

ופרשת פרה אדומה

שבפרשת "חוקת" [במדבר יט ב]: "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום".

אמר רבי אלעזר

:

ה

תורה רוב בכתב

, כלומר: רוב "תורה שבעל פה" תלויה במדרש הכתובים: ב"כלל ופרט וכלל" ו"גזירה שוה", ושאר מידות שהתורה נדרשת בהן.

ומיעוט

ניתנה למשה

על פה

, שאין להם רמז בתורה.

שנאמר

: "

אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו

", הרי שרוב התורה כתובה היא.

ורבי יוחנן אמר: רוב

התורה שבעל פה נמסרה למשה

על פה

, ואין לה רמז בתורה,

ומיעוט

ממנה יש לה רמז

בכתב

.

שנאמר

: "

כי על פי הדברים האלה

כרתי אתך ברית", ומאחר שעל דברים שבעל פה נכרתה הברית, בהכרח שהם הרוב.

ומקשינן:

ואידך

רבי יוחנן -

נמי, הכתיב

: "

אכתוב לו רובי תורתי

כמו זר נחשבו", הרי שרוב התורה תלויה בכתב.

ומשנינן:

ההוא אתמוהי קא מתמה

[בלשון תמיהה הוא נקרא]: וכי

אכתוב לו רובי תורתי

, כלומר: וכי רובי תורתי היה לי לכתוב להם!?

הלא כמו זר נחשבו

, והלוא באותה שכתבתי להם כמו זר נחשבו.

ואידך

ריש לקיש -

נמי, הכתיב

: "

כי על פי הדברים האלה

כרתי אתך ברית", ומשמע שעיקר התורה בעל פה ניתנה!?

ומשנינן:

ההוא

, כלומר: לכך נכרת ברית על אלה שבעל פה, לא משום שרבים הם, אלא

משום דתקיפי למיגמרינהו

[יש קושי בלימודם].

דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש

: [האמורא שהיה עומד ליד ריש לקיש בדרשתו, ומתרגמה לרבים]:

כתיב

[שמות לד כז]: "

כתב לך את הדברים האלה

", הרי משמע שהתורה כתובה.

וכתיב

מיד: "

כי על פי הדברים האלה

", הרי שלא נכתבה.

הא כיצד

מתיישבים שני מקראות הללו:

דברים שבכתב, אי אתה רשאי לאומרן

[למוסרן לישראל]

על פה

.

דברים שבעל פה, אי אתה רשאי לאומרן בכתב

, כלומר: לכותבן.

דבי רבי ישמעאל תנא

מקור אחר לדין זה:

דכתיב: "כתב לך את הדברים ה

אלה

", כדי ללמד:

אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות

[תורה שבעל פה].

אמר רבי יוחנן

:

לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל, אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר

: "

כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל

".

שנינו במשנה:

מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום

:

ומפרשינן:

מאי טעמא?

אילימא משום כבוד

של בעל הבית, והיינו "מפני דרכי שלום"?

כך הרי אי אפשר לומר,

והא ההוא שיפורא

[שופר שהיו תוקעים בו בערב שבת להזהיר את העם],

דהוה מעיקרא בי רב יהודה

[היה בתחילה בביתו של רב יהודה] שהיה ראש ישיבה בפומבדיתא,

ולבסוף

כשמת רב יהודה, ונעשה רבה לראש ישיבה - נתנוהו

בי רבה, ולבסוף

נתנוהו

בי רבא

, כשנעשה ראש ישיבה אחר רב יוסף ואביי שמלכו אחר רבה.

הרי שאין לחוש משום כבוד בני הבית שנוטלים מהם.

אלא

לכך לא יעבירו את העירוב ממקומו הרגיל,

משום חשדא

, שלא יחשדו את בני החצר שאינם עושים עירובי חצירות, ומטלטלים, כי הנכנס לאותו בית שהיו רגילים לתת שם את העירוב, ואינו רואהו, חושב בלבו שלא עשו עירוב.

שנינו במשנה:

בור שהוא קרוב לאמה

מתמלא ראשון מפני דרכי שלום:

איתמר

:

בני נהרא

[אנשים שיש להם שדות על גדות הנהר, מי משקה תחילה]:

רב אמר: תתאי שתו מיא ברישא

[התחתונים הרחוקים ממוצא הנהר, הם משקים תחילה].

ושמואל אמר: עילאי שתו מיא ברישא

, [העליונים הקרובים יותר למוצא הנהר הם משקים תחילה].

ומבארת הגמרא באיזה אופן נחלקו:

בדמיזל

הנהר [כשהנהר הולך כדרכו, שאין צריך לסוכרו בשביל להשקות ממנו, אלא דולים ממנו ומשקים],

כולי עלמא

בין רב ובין שמואל -

לא פליגי

, שכל הרוצה לדלות מן הנהר יבא וידלה.

כי פליגי

רב ושמואל:

במיסכר ואשקויי

[כשיש צורך לסכור את הנהר כדי להשקות].

וטעמו של

שמואל

ד

אמר: עילאי שתו מיא ברישא

, הוא משום

דאמרי

העליונים:

אנן מקרבינן טפי

[אנחנו קרובים יותר].

ו

טעמו של

רב

ד

אמר: תתאי שתו מיא

ברישא

, הוא משום

דאמרי

התחתונים:

נהרא כפשטיה ליזיל

[נהר כדרכו, ילך], כלומר: אין לכם לעצור את הנהר מהילוכו, ומהגיע אלינו.

מקשה הגמרא קושיא ממשנתנו על רב, שהרי

תנן

במשנתנו:

בור הקרוב לאמה

, הוא

מתמלא ראשון מפני דרכי שלום

, והוא הדין שהם משקים תחילה, ותיקשי לרב!?

תרגמה שמואל אליבא דרב

[פירש שמואל את משנתנו לשיטתו של רב בר פלוגתיה בזה]:

משנתנו עוסקת

באמה המתהלכת על פי בורו

, כלומר: הבור מתמלא מאליו, ואין צריך לסכור את האמה כדי למלאותו.

ותמהינן עלה:

אי הכי מאי למימרא

, מה חידוש יש בדבר, והרי אינו עושה שום פעולה המזקת לחבירו!?

ומשנינן:

מהו דתימא: מצי אמרי ליה

[כסבור הייתי לומר: יכולים התחתונים לומר לבעל הבור העליון]:

סכר מיסכר

[סתום את פי בורך, כדי שלא ייכנסו המים שם, ותיפסק זרימתם],

ואשקי בהינדזא

[ותשקה את שדותיך כפי מה שיעלה לך לדלות מן משיכת הנהר כמונו].

קא משמע לן

משנתנו שאינם יכולים לומר לו כן.

אמר רב הונא בר תחליפא: השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר

[לא נפסקה הלכה לא כרב ולא כשמואל] -

אם כן "

כל דאלים

-

גבר

", [מי שחזק יותר הוא גובר].

רב שימי בר אשי אתא לקמיה דאביי

[בא לפני אביי] ו

אמר ליה

לאביי:

לותבן מר בעידנא

[יושיבני אדוני ללמוד עמו בעת קבוע ביום]!

אמר ליה

אביי לרב שימי:

אית לי עידנא לדידי

[כלומר: אין זמני פנוי, כי אני עוסק בו בתורה לעצמי].

אמר ליה רב שימי:

ו

אם כן,

לותבן מר בליליא

[קבע עמי זמן ללמוד בלילה]!

אמר ליה

אביי לרב שימי:

אית לי מיא לאשקויי

, [בלילה אני עסוק להשקות את שדותי].

אמר ליה

רב שימי לאביי:

אנא משקינא ליה למר מיא ביממא, ולותבן מר בליליא

, [אני אשקה לאדוני ביום את שדותיו, וקבע עמי זמן ללמוד בלילה].

אמר ליה

אביי לרב שימי:

לחיי

, כלומר: מסכים אני!

התחכם רב שימי ו

אזל לעילאי

[הלך אל העליונים] ו

אמר להו

: כך הוא הדין:

תתאי שתו מיא ברישא

[התחתונים הם משקים תחילה], ואתם אל תסכרו את הנהר.

ושוב

אזל

רב שימי

לתתאי

[לתחתונים], ו

אמר להו

בהיפוך:

עילאי שתו מיא ברישא

[העליונים הם משקים תחילה], ואתם אל תסכרו את הנהר.

אדהכי

[ביני לביני]

סכר

רב שימי

מיסכר ואשקי

[סכר רב שימי את הנהר, והשקה את שדותיו של אביי].

כי אתא לקמיה דאביי

, כאשר בא רב שימי לפני אביי:

אמר ליה

אביי לרב שימי:

כבי תרי עבדת לי!?

עשית לי כדעת שנים, הן כדעת רב והן כדעת שמואל!?

ו

עקב כך

לא טעמינהו אביי לפירי דההוא שתא

[ולא היה רוצה אביי לטעום כל השנה מפירות של שדותיו, שהושקו שלא כדין], וכדי שלא יאמרו שעל פיו עשה רב שימי.

הנהו בני בי חרמך

[תושבי אותו מקום שנקרא כך],

דאזול כרו ברישא דשנוותא

[שם הנהר]

ואהדרוה ושדיוה בשילהי

[בסוף]

נהרא

, [כרו תעלה במוצא הנהר, והקיפו בתעלה את שדותיהם, ושוב החזירו את התעלה אל המשך הנהר].

אתו עילאי

[באו העליונים הסמוכים למוצא הנהר]

לקמיה דאביי

, ו

אמרו ליה

לאביי:

קא מתקיל לנהרין

[אלה שכרו את התעלה, מכשילים הם את מרוצת המים של הנהר, והמים של הנהר צפים ושוטפים את שדותינו], כי כן דרך הנהר שאין מימיו קלין לרוץ כשיש לו עקמומית בדרכו.

אמר להו

אביי לאותם שכרו את התעלה:

כרו בהדייהו טפי פורתא

[העמיקו את התעלה כדי שירוצו המים].

אמרו ליה

כורי התעלה לאביי: אם נעשה כן

קא יבשי פירין

[יתייבשו הפירות שבשדותינו], כי המים יעמיקו, ולא יזרמו בחריצים שעשינו כדי שיימשכו המים דרך שם לשדותינו.

אמר להו

אביי לכורי התעלה:

זילו סליקו נפשייכו מהתם

, כלומר: לכו וסיתמו את תעלתכם.

שנינו במשנה:

מצודות חיה ועופות ודגים

יש בהן משום גזל, מפני דרכי שלום; רבי יוסי אומר גזל גמור: