Gittin 56b — Talmud auf Deutsch

תשובתך:

איברא מלכא את, דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך

.

[אכן מלך אתה, שאם לא כן לא היתה נמסרת ירושלים בידך].

דכתיב

: "

והלבנון באדיר יפול

",

ואין

"

אדיר

"

אלא מלך, דכתיב

[ירמיה לא כא]: "

והיה אדירו ממנו

, ומושלו מקרבו יצא",

ואין

"

לבנון

"

אלא בית המקדש, שנאמר

: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן,

ההר הטוב הזה והלבנון

".

ב.

ודקאמרת: אי מלכא אנא, אמאי לא קאתית לגבאי!?

[ואשר אמרת עוד: אם מלך אני למה לא באת אלי עד הלום!?]

תשובתך:

בריוני דאית בן, לא שבקינן

.

[הבריונים שבינינו, לא הניחוני לבוא אליך].

אמר ליה

אספסיינוס לרבן יוחנן על דבריו האחרונים: והרי

אילו

היתה

חבית של דבש ודרקון כרוך עליה

, [נחש דבוק ולהוט אחריה], וכי אטו

לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון

שילך לו!?

כלומר: היה לכם להשחית חומת העיר ולשורפה באש, כדי להשליך אותם בריונים מתוכה.

אישתיק

רבי יוחנן, ולא היה בידו מענה.

קרי עליה

דרבי יוחנן -

רב יוסף, ואיתימא

[ויש אומרים]

רבי עקיבא

את הפסוק:

"

משיב חכמים אחור, ודעתם יסכל

".

כי:

איבעי ליה

לרבי יוחנן

למימר ליה

לאספסיינוס:

אנו לא היינו עושים כן לחבית, אלא:

שקלינן צבתא, ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה

.

[נוטלים היינו צבת, ותופסים בו את הדרקון והורגים אותו, ואילו את החבית היינו משאירים בשלמותה].

כלומר: היינו מצפים, אולי נוכל להם להוציאם מן העיר בלי שנחריב את העיר, ואז נבוא להשלים עמך.

אדהכי, אתי פריסתקא עליה מרומי

.

[ביני לביני, הגיע שליח אל אספסיינוס מרומי].

אמר ליה

השליח לאספסיינוס:

קום! דמית ליה קיסר, ואמרי הנהו חשיבי דרומי, לאותיבך ברישא

.

[עמוד, לכבד את דבר מועצת גדולי רומי, כי מת הקיסר, והחליטו חשובי רומי למנות אותך בראשם למלך].

הוה

אספסיינוס -

סיים חד מסאני, בעא למסיימא לאחרינא, לא עייל

.

[היה אספסיינוס - כששמע את השמועה - נעול נעלו האחת, ורצה לנעול את האחרת, ולא עלתה בידו, כי עצמותיו נתרחבו מחמת שמחת השמועה].

ומאידך גיסא, כי

בעא

אספסיינוס

למשלפא

אף

לאידך, לא נפק

.

[ומאידך, כאשר ביקש אספסיינוס לחלוץ אף את זו שנעל, אף זו לא עלתה בידו].

אמר

אספסיינוס:

מאי האי

[מה זה]!?

אמר ליה

רבן יוחנן לאספסיינוס:

לא תצטער

כי לא קרה לך מאומה, אלא

שמועה טובה אתיא לך

[באה לך],

דכתיב

: "

שמועה טובה תדשן עצם

", והיא הגורמת שלא תוכל לנעול ולא לחלוץ את נעליך.

שאל אספסיינוס את רבי יוחנן:

אלא מאי תקנתיה

[מה תקנתי]?

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי:

ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה, ולחליף קמך

.

[יבוא אדם שאינך סובלו, ויעבור לפניך, ומחמת כן תצטמק הרגל].

דכתיב

: "

ורוח נכאה תיבש גרם

".

עבד הכי

אספסיינוס, ו

עייל

במסאנא.

[עשה כן אספסיינוס, ואכן נכנסה רגלו בנעל].

אמר ליה

אספסיינוס לרבן יוחנן:

ומאחר דחכמיתו כולי האי, עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי

.

[הואיל והנכם חכמים גדולים כל כך, אם כן עד עכשיו למה לא באתם אלי].

אמר ליה

רבן יוחנן:

ו

כי אטו

לא אמרי לך

[וכי לא השבתיך על כך]!?

אמר ליה

אספסיינוס:

אנא נמי אמרי לך

[אף אני השבתיך תשובה על תשובתך]!

אמר ליה

אספסיינוס:

מיזל אזילנא, ואיניש אחרינא משדרנא, אלא בעי מינאי מידי דאתן לך

.

[הריני הולך מכאן, ואשלח אחר תחתי; ואולם בקש ממני איזה דבר ואתן לך].

אמר ליה

רבן יוחנן:

תן לי: יבנה וחכמיה, ושושילתא

[משפחת]

דרבן גמליאל

הנשיא שלא יהרגום כדי שלא תכלה שולטנות בית דוד,

ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק

[רופאים שירפאו את רבי צדוק].

קרי עליה

דרבן יוחנן -

רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא

את הפסוק:

משיב חכמים אחור ודעתם יסכל

.

ד

איבעי ליה

לרבן יוחנן

למימר ליה

לאספסיינוס:

לשבקינהו הדא זימנא, והוא

רבן יוחנן

סבר: דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי

.

[עזוב את ישראל בזאת הפעם; ואילו רבן יוחנן שלא ביקש כן, משום שסבר: שמא בקשה כה גדולה לא יסכים לעשות, וממילא לא יעשה כלום, ואפילו הצלה מעטה לא תהיה].

מפרשת הגמרא:

אסוותא דמסיין לרבי צדוק מאי היא?

כלומר: כיצד ריפאו הרופאים את רבי צדוק, שהיו מיעיו מצומקות מן התעניות הרבות עד שלא היה יכול לבלוע אוכל?

כך עשו הרופאים להרויח את מיעיו:

יומא קמא: אשקיוה מיא דפארי, למחר: מיא דסיפוקא, למחר: מיא דקימחא, עד דרווח מיעיה פורתא פורתא.

[ביום הראשון השקוהו מים שנישורו בהם סובין; ולמחרת השקוהו במים עם מעט סובין וקמח, ולמחרת השקוהו מים עם קמח, עד שנתרווחו מיעיו המצומקים מעט מעט].

אזל

אספסיינוס לרומי, ו

שדריה לטיטוס

על ירושלים.

[הלך אספסיינוס לרומי, ושלח במקומו את טיטוס].

כתיב

[דברים לב לז]: "

ואמר אי אלהימו צור חסיו בו

":

ומי הוא האומר כן?

זה טיטוס הרשע, שחירף וגידף כלפי מעלה

.

מה עשה?

תפש זונה בידו, ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע

[פרס]

ספר תורה

על רצפת הקודש,

ועבר עליה עבירה

.

ונטל סייף וגידר

[חתך]

את הפרוכת, ונעשה

נס, והיה דם מבצבץ ויוצא

ממנה,

וכסבור

היה טיטוס ש

הרג את עצמו

[לשון נקיה היא כלפי מעלה] -

שנאמר

: "

שאגו צורריך בקרב מועדיך

[בבית שאתה מתוועד בו],

שמו אותותם אותות

" שהיו אומרים: סימן דם זה של מי הוא, אם לא שהרגנו את עצמו.

אבא חנן אומר

:

"

מי כמוך חסין יה

",

מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע, ושותק!

דבי רבי ישמעאל תנא

: "

מי כמכה באלים ה

'",

מי כמכה באלמים

ה'!

מה עשה

טיטוס?

נטל את הפרוכת

ועשאו כמין גרגותני

[סל גדול],

והביא כל כלים שבמקדש, והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח

[להתפאר]

בעירו

.

שנאמר

: "

ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, ממקום קדוש יהלכו, וישתכחו בעיר אשר כן עשו

"; וכך נדרש הפסוק:

אל תקרי

: "

קבורים

",

אלא

"

קבוצים

".

ו

אל תיקרי

: "

וישתכחו

"

אלא

"

וישתבחו

" לפני עמם במעשיהם הרעים.

איכא דאמרי

: "

קבורים

"

ממש, דאפילו מילי דמטמרן איגלייא להון

[אפילו דברים קבורים וטמונים - מטמונות של ממון - נגלה להם].

עמד עליו

[על טיטוס]

נחשול שבים לטובעו

.

אמר

טיטוס:

כמדומה אני שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים!

שהרי

בא פרעה טבעו במים, בא סיסרא טבעו במים

[נחל קישון גרף את סיסרא ואת חילו],

אף הוא עומד עלי לטובעני במים

-

ו

אם גבור הוא, יעלה ליבשה, ויעשה עמי מלחמה!

יצתה בת קול

מן השמים

ואמרה לו

:

"

רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע

,

בריה קלה

יש לי בעולמי ויתוש שמה

ומפרשת הגמרא:

אמאי קרי לה בריה קלה

[למה היתוש נקרא כן], כיון

דמעלנא אית לה

[פה להכניס מזון יש לבריה זו]

ומפקנא לית לה

[מקום להוציא פסולת אין לו] -

עלה

אתה

ליבשה, ותעשה עמה מלחמה!

עלה

טיטוס

ליבשה, בא יתוש

ו

נכנס בחוטמו, וניקר במוחו שבע שנים

.

יומא חד הוה קא חליף

טיטוס

אבבא דבי נפחא, שמע

היתוש

קל ארזפתא

, ו

אישתיק

.

[ביום מן הימים, כשחלף טיטוס על פתחו של נפח, ושמע היתוש את קול הקורנס - השתתק היתוש ולא ניקר].

אמר

טיטוס: אם כן

איכא תקנתא! כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה

-

[אם כן יש לי תקנה, והיו מביאים אליו כל יום נפח, והיה מכה בקורנס לפניו].

וכך היה נוהג טיטוס עם הנפחים:

ל

נפח

נכרי יהיב ליה

טיטוס

ארבע זוזי, ל

נפח

ישראל אמר ליה: מיסתייך דקא חזית בסנאך

.

[לנפח נכרי היה משלם ארבע זוזים ליום, ואילו לנפח ישראל לא היה משלם מאומה, והיה אומר לו: דייך שאתה רואה בצרתו של שונאך].

עד תלתין יומין עבד

טיטוס

הכי, מכאן ואילך, כיון דדש

-

דש

.

[שלשים יום היה עושה טיטוס כן והיה מועיל לו, אך לאחר מכן כבר התרגל היתוש לקול הקורנס, והיה ממשיך בניקורו].

תניא: אמר רבי פנחס בן ערובא

:

אני הייתי

באותה תקופה

בין גדולי רומי, ו

זכורני ש

כשמת

טיטוס

פצעו את מוחו, ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים

.

במתניתא

[בברייתא]

תנא

: מצאו בו

כגוזל בן שנה, משקל שני ליטרין

.

אמר אביי: נקטינן

[כך מקובלנו]:

פיו

של היתוש היה

של נחושת, וצפורניו של ברזל

.

כי הוה קא מיית, אמר

טיטוס:

ליקליוה לההוא גברא ולבדרי לקטמיה אשב ימי דלא לשכחיה אלהא דיהודאי ולוקמיה בדינא

.

[כאשר נטתה נפשו של טיטוס למות, ציוה טיטוס שישרפוהו לאחר מותו, ויפזרו את אפרו על פני שבע ימים, כדי שלא ימצאנו אלקי היהודים כדי להעמידו בדין].

ומספרת הגמרא את רשעתו של טיטוס אף לאחר מותו:

כי

אונקלוס בר קלוניקוס, בר אחתיה דטיטוס הוה, בעי לאיגיורי, אזל אסקיה

לטיטוס

בנגידא

-

[אונקלוס שהיה בן אחותו של טיטוס, היה רוצה להתגייר, והעלה את טיטוס באוב ] -

אמר ליה

אונקלוס לטיטוס:

מהו לאידבוקי בהו

בישראל, כלומר: להתגייר?

אמר ליה

טיטוס לאונקלוס

מילייהו

דישראל

נפישין ולא מצית לקיומינהו!

[שאל אונקלוס את טיטוס: האם כדאי להידבק בישראל, כלומר: להתגייר? ענה לו טיטוס: מצוותיהם רבות, ולא תוכל לעמוד בכך]!

והוסיף טיטוס לומר:

זיל איגרי בהו בההוא עלמא, והוית רישא

.

[לך והתגרה בהם בישראל, ותהיה לראש].

דכתיב

: "

היו צריה לראש

",

כל המיצר לישראל נעשה ראש

בעולם הזה, וכדי שלא יאמרו, ביד אומה שפלה, מסר הקדוש ברוך הוא, את בניו.

הוסיף אונקלוס לשאול את טיטוס:

אמר ליה

אונקלוס לטיטוס:

דיניה דההוא גברא

[טיטוס]

במאי?

[במה דנים אותך בשמים]?

אמר ליה

טיטוס לאונקלוס: