Gittin 54b — Talmud auf Deutsch

א. איסור שנתערב בהתר, מן התורה בטל הוא ברוב שנאמר [שמות כג ב]: "אחרי רבים להטות".

ב. מדרבנן, אין ערלה, ולא כלאי הכרם, בטלים, אלא במאתים.

ג. דברים חשובים, אינם בטלים, מדרבנן, אפילו באלף.

ד. "אגוזי פרך" [אגוזים של מקום ששמו פרך] הם מן הדברים החשובים שאינם בטלים כלל. ודוקא כשהם שלימים אבל אם "נתפצעו" [נשברו] בטלה חשיבותם.

ה. "אין מבטלין איסור לכתחילה" כלומר, אסור לערב איסור בהיתר, כדי לבטלו, ואף אם נתערב באופן שאינו בטל ברוב, אסור לעשות מעשה שיגרום לביטולו ברוב.

אגוזי פרך של היתר, ו

נפלו

לתוכן אגוזים של ערלה, שחשובים הם, אינם בטלים, אפילו באלף, וכל התערובת אסורה.

חזרו

ונתפצעו

[נשברו], אחרי שנפלו ונתערבו.

אחד

שפצען

שוגג

שלא נתכוין לבטל חשיבותן,

ואחד

שפצען

מזיד

, [כדי לבטלן בכך]

לא יעלו

[לא בטלו]. כי "אין מבטלים איסור לכתחילה". וכיון שעבר על דברי חכמים קנסו רבנן, במזיד, ואף בשוגג, אטו מזיד.

ואלו הם:

דברי רבי מאיר ורבי יהודה

.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: בשוגג, יעלו,

[בטלים הם],

במזיד, לא יעלו

. שקנסוהו חכמים במזיד, ולא קנסוהו בשוגג, אטו מזיד.

והא הכא, דמדאורייתא

אפילו

חד בתרי

[אחד של איסור בשנים של היתר]

בטל

ברוב ונמצא, שכבר בטלו האגוזים, מדין תורה, משעת נפילתם.

ו

רק מד

רבנן הוא דגזור

, שלא יתבטלו אגוזי פרך שלימים, ונמצא, שעל ידי פציעתן, עבר איסור דרבנן, ולא איסור תורה.

ו

אף על פי כן,

קא קניס רבי יהודה

, אם פצען בשוגג, אטו מזיד, אף על פי שאינו אלא איסור דרבנן.

ולעיל אמרנו, שרבי יהודה אינו קונס, בדרבנן, שוגג אטו מזיד!?

ומשנינן:

התם

[בביטול האגוזים],

היינו טעמא דרבי יהודה

שקנס,

משום ד

חיישינן דילמא

אתי לאיערומי

, ולבטלן במזיד ובמתכוין, ויאמר: שוגג הייתי, ולא נתכוונתי לבטלן.

ועל כן, בענין ביטול ברוב, קנס רבי יהודה, את השוגג, שמא מזיד היה.

בבריתא לעיל למדנו שרבי יוסי קונס את המבטל איסור במזיד.

ו

לפיכך מקשינן:

רמי דרבי יוסי אדרבי יוסי

:

דתנן

:

אף על פי, שערלה [פירות אילן בשלש שנותיו הראשונות] וכלאי הכרם, [גפן שזרעו עמה זרעים, וגדלה עמהם] בטלים במאתים, מכל מקום, דווקא, כשהם תלושים, אם במחובר, חשובים הם ואינם בטלים.

נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות אחרות

בשדה, ואינו מכירם.

הרי זה לא ילקט

, כי כל עוד הם מחוברים, אינם בטלים, ועל ידי לקיטתו הוא מבטל את האיסור.

ואם

עבר ו

ליקט, יעלו באחד ומאתים

.

ובלבד, שלא יתכוין ללקט

על מנת לבטלן, וכגון שסבור הוא שכבר בטלו במחובר.

אבל אם ליקט על מנת לבטל, אינן בטלים, כי קנסוהו חכמים היות ועבר על דבריהם במזיד.

רבי יוסי אומר: אף ה

מזיד ו

מתכוין ללקט

על מנת לבטל, לא קנסוהו חכמים ו

יעלו באחד ומאתים.

הרי, שאין רבי יוסי קונס אפילו את המזיד, ולעיל בברייתא דאגוזי פרך שנפלו ונתפצעו אמר רבי יוסי: "במזיד לא יעלו"!?

ומשנינן:

הא אתמר עלה

[הרי כבר נאמר על אותה ברייתא]:

אמר רבא

: מילתא דלא שכיחא היא, כי

אין

לך

אדם

נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן

ואוסר את כרמו ב

שביל

נטיעה אחת

.

והיות דלא שכיחא, לא החמירו חכמים.

אבל נפילת איסור בהיתר שכיחא, וקנסו חכמים את המזיד.

וכן, כי אתא רבין

[כשבא רבין מארץ ישראל לבבל]

אמר

בשם

רבי יוחנן: חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת.

מתניתין:

ארבע "עבודות דם" יש בקרבן: שחיטה, קבלת הדם, הולכתו וזריקתו.

זמן יש להקטרת הקרבן - עד עמוד השחר, וכן לאכילתו יש זמן קצוב לכל קרבן, ואם חשב בשעת אחת מעבודות הדם להקטיר את אימוריו, או לאכול את בשרו, לאחר זמנם, נתפגל הקרבן ונפסל.

הכהנים שפיגלו

קרבן

במקדש

, ופסלוהו אם היו

מזידין חייבין

לשלם לבעלים את דמי הקרבן, ואף על פי ש"היזק שאינו ניכר" הוא, ולאו שמיה היזק, מכל מקום, חייבום חכמים לשלם, מפני "תיקון העולם" שלא יהיה כל אחד הולך ומזיק את חבירו ב"היזק שאינו ניכר" [וכפי שנתבאר בגמרא לעיל נג א]

ואם היו שוגגים, אינם חייבין לשלם, ולא קונסים שוגג אטו מזיד, כי אם נקנוס ימנעו הכהנים מלעבוד.

גמרא:

תנו רבנן

:

מי ש

היה

חבירו

עושה עמו בטהרות, ואמר לו: "טהרות שעשיתי עמך

-

נטמאו".

וכן מי ש

היה

חבירו

עושה עמו בזבחים

[עובד עבודה בקרבן שלו]

ואמר לו: "זבחים שעשיתי עמך

-

נתפגלו".

כלומר, אני פיגלתי את הקרבן.

בשנים אלו:

נאמן.

אבל, אמר לו: "טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני

-

נטמאו",

אינו נאמן.

וכן אם אמר לו: "

זבחים שעשיתי עמך ביום פלוני

-

נתפגלו", אינו נאמן.

ומקשינן:

מאי שנא רישא

, דלא אמר ליה "ביום פלוני" ונאמן הוא,

ומאי שנא סיפא

, דאמר ליה "ביום פלוני" ואינו נאמן!?

אמר

[תירץ]

אביי: כל שבידו

לעשות, בשעה שמודיעו,

נאמן

הוא.

וברישא מיירי, כגון, שעדיין בידו לטמא את הטהרות, וכן בזבחים, כגון שהודיעו כהן בין שחיטה לזריקה, ואמר לו פיגלתי בשחיטה, ועדיין בידו לפגל בזריקה.

ו"ביום פלוני" דסיפא, היינו, שכבר יצאו מידו, ולפיכך - אינו נאמן לפוסלו.

רבא אמר

: אף על פי שעכשיו אינו בידו, נאמן הוא. וסיפא, דקתני "ביום פלוני אינו נאמן",

כגון דאשכחיה

[שמצאו], אחרי שיצאו הטהרות והזבחים מתחת ידו,

ולא אמר ליה, ולא מידי

[מאומה].

ולבתר הכי

[אחר כך]

אשכחיה ואמר ליה

שנטמאו ונתפגלו, ועל כן אינו נאמן.

כי, אם היה דובר אמת, היה אומר לו כשפגשו בפעם הראשונה, והיות ולא אמר לו דבר זה מתחילה, אנו אומרים שמא כדי לצערו הוא אומר כך, ובאמת לא נטמאו הטהרות ולא נתפגלו הזבחים.

ההוא

גברא,

דאמר ליה לחבריה

: "

טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו"

,

אתא

בעלים,

לקמיה דרבי אמי

, לשאול אותו אם עליו להאמין לדברי חבירו, היות שעכשיו אין בידו לטמאן.

אמר ליה

רבי אמי: מצד

שורת הדין, אינו נאמן

, ואינך צריך לחשוש לדבריו, כדעת אביי.

אמר לפניו

[לפני רבי אמי]

רבי אסי: רבי, אתה

הוא

שאומר כן!

אבל רבי יוחנן חולק עליך וסובר כרבא, כי,

הכי

[כך]

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מה אעשה

להקל, אף לאחר זמן, היות

שהתורה האמינתו

.

ומפרשינן:

והיכן האמינתו

תורה.

אמר רבי יצחק בר ביסנא: כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח!

דכי אמר

[כאשר יאמר]:

פיגול הוא

פר ושעיר של יום הכיפורים,

מהימן

[נאמן הוא].

כי, הרי פיגול שייך בכל קרבן, ואף בפר ושעיר של יום הכיפורים.

א. פר ושעיר של יום הכיפורים, מזה הכהן הגדול מדמן, בקודש הקדשים כנגד הכפורת שעל הארון, ובקודש [בהיכל] - כנגד הפרוכת, ונותן מדמם על מזבח הזהב.

ב. בזמן שמזה הכהן הגדול את דם הפר והשעיר, אסור לכל אדם להיות עמו, שנאמר [ויקרא טז יז]: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו".

וקיבלו חכמים [יומא מד] שבין בשעה שמזה את הדם בקדש הקדשים, ובין בשעה שמזה את הדם בהיכל אסור לכל אדם להיות עמו.

ומנא ידעינן

[מנין לנו], שאכן נתפגל הקרבן, אם אינו נאמן בעדותו.

שמא תאמר, עדים היו עמו וראוהו מפגל,

והכתיב: "

וכל אדם לא יהיה באהל מועד

" בשעת עבודת הדם.

אלא לאו,

על כרחינו

משום דמהימן

, הכהן גדול עצמו, בעדותו, כאשר יצא מאהל מועד ויאמר "פיגלתי", ואף על פי שכבר אין בידו לפגל, ושמע מינה דלא כרבי אמי ואביי.

ודחינן:

ו

ממאי,

דלמא

כגון

דשמעניה

[שמענו אותו], מבחוץ,

דפגיל

בפיו, ואמר : "הריני מזה מן הדם, על מנת להקטיר אימורין לאחר זמנם".

ואם כן, אין כאן "נאמנות" של הכהן הגדול, אלא ידיעה ברורה בעדים.

ומפרשינן: על כרחך נאמן הוא, ד

אי לאו דמהימן

לנו, הכהן הגדול,

אף על גב דשמעניה

כשהיה בפנים,

נמי לא מהימן, דדילמא לבתר הכי קאמר

.

כלומר, אף אם שמענו אותו אומר, שמפגל הוא בשעת הזאה, הרי מנין לנו, שאכן בשעת עבודה, ממש, אמר את דבריו, ושמא, אחרי העבודה אמר כן, ואינו פיגול.

אם כן, על כרחך, נאמן, הכהן הגדול, לומר לנו, אחרי יציאתו, שהוא פיגל בשעת עבודה.

שני פשפשין [פתחים קטנים] היו פתוחים להיכל אחד בצפון ואחד בדרום, ומהם היה אפשר לראות את מה שנעשה בהיכל.

ו

דחינן: אכתי ליכא ראייה, כי יש לומר:

דילמא דחזיניה

[ראינוהו] בשעת הזאת דם בהיכל

בפישפש

, [דרך הפישפש], ושמענו אותו מפגל באותו שעה!? ומסקינן: אכן,

קשיא

לן, כיצד הוכיח רבי יוסי את דינו.

ספר תורה צריך לעבד את הגוילים, עליהם הוא נכתב, לשמו, וכמו כן צריך לכותבו, ובפרט את אזכרותיו [שמות הקודש שבו], לשם ספר תורה.

ההוא

גברא

דאתא לקמיה דרבי אמי

.

אמר ליה: ספר תורה שכתבתי לפלוני

[עבור פלוני] את האזכרות

שלו, לא כתבתים לשמן

ופסול הוא.

אמר ליה

[שאלו] רבי אמי:

ספר תורה ביד מי

הוא נמצא?

אמר ליה: ביד לוקח

הוא.

אמר ליה

: אם כן,

נאמן אתה להפסיד

את

שכרך

, כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

ואין אתה נאמן להפסיד

את

ספר

ה

תורה

ולפוסלו, הואיל ואינו בידך.

לשונו של רבי אמי: "נאמן אתה להפסיד את שכרך", משמע, שכר כתיבת כל ספר התורה.

ועל כן,

אמר ליה

[שאל]

רבי ירמיה

את רבי אמי:

נהי

[אף אם נאמר] דהפסיד

שכר

ם של

אזכרות

שלא כתבן לשמן.

שכר דספר תורה כוליה, מי

[האם]

הפסיד

, הלא כתב את כולו, חוץ מאזכרות שבו, לשמו!?

אמר ליה

רבי אמי:

אין

[כן הדבר], את כל שכרו הפסיד!

ש

הרי

כל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן,

אין תקנה להכשירו ו

אינו שוה כלום

.

ושאלינן:

ו

אמאי אין לו תקנה,

ליעבר עלייהו קולמוס, וליקדשיה

, כלומר, למה לא יעבור שוב על האזכרות, ויכתוב, על גבי כתב הראשון, לשמו!?

כמאן

, אמרת, דאין לו תקנה!

נימא

, [האם נלמד מכאן] דרבי אמי סבירא ליה,

דלא כרבי יהודה

, המכשיר בהעברת קולמוס לשמו!?

דתנן: הרי שהיה צריך לכתוב את

שם

השם

בספר תורה,

ו

בטעות

נתכוון לכתוב יהודה

.

וטעה ולא הטיל בו דלת

[לא כתב אות דלת] כפי שהיה סבור שיהודה הוא צריך לכתוב, ונמצא, שכתב את השם במקומו הראוי, ושלא לשמו.

כיצד יעשה, לתקן את הדבר,

מעביר עליו קולמוס

, לשמו,

ומקדשו, דברי רבי יהודה

.

וחכמים אומרים: אין

כתיבת שם

השם

הזו

מן המובחר

וספר תורה זה, פסול הוא.

ומסקינן:

אפילו תימא

כ

רבי יהודה

אתי שפיר דברי רבי אמי.

כי,

עד כאן לא קאמר רבי יהודה

, שמעביר עליו קולמוס ומקדשו,

אלא בחדא אזכרה

.

אבל

באזכרות

דכולי ספר תורה

, לא הכשיר רבי יהודה,

משום דמיחזי

הספר תורה

כמנומר

[בגוונים גוונים] שהרי כולו כתוב בכתיבה אחת, והשמות - בכתיבה על גבי כתיבה.

ההוא

גברא

דאתא לקמיה דרבי אבהו

.

אמר לו: ספר תורה שכתבתי לפלוני, גוילים

שלו

[שעליהם נכתב הספר],

לא עיבדתים לשמן

, ופסול הוא.

אמר לו: ספר תורה

זה

ביד מי

הוא נמצא?

אמר לו: ביד לוקח

אמר לו: מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך

, כי הודאת בעל דין כמאה עדים היא.

אתה נאמן

גם כן,

להפסיד

ולפסול את

ספר

ה

תורה

בעדותך, כי חזקה עליך, שלא תאמר שקר, ותפסיד את שכרך חינם.