Gittin 45a — Talmud auf Deutsch

מפרשת הגמרא את טעמו של רב ענן שהיה מסתפק:

א.

ורב ענן ברייתא לא שמיע ליה

[לא היתה הברייתא ידועה לו].

ב.

ואי מדשמואל

, לא פשט רב ענן את ספיקו מדברי שמואל שאמר אינה מכורה כל עיקר, וכיון שלדבריו אינה מכורה המעות חוזרין, כי

ממאי

דלפי שמואל

אינה מכורה ומעות חוזרים?

דילמא אינה מכורה, ו

אילו ה

מעות מתנה נינהו

, משום שאדם יודע שאין מכר שדה ביובל, וגמר ונתן את מעותיו לשם מתנה,

מידי דהוה

[כי הרי זה דומה]

אמקדש את אחותו

שאין קדושין תופסין לו בה שהיא מחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין - ולדעת שמואל המעות הן מתנה.

דאיתמר: המקדש את אחותו

, ונתן לה מעות כסף בקידושיה:

רב אמר

: מתוך שיודע אדם שאין הקדושין תופסין,

מעות

הקדושין

חוזרים

למקדש, שודאי לשם פקדון נתנם לה.

ושמואל אמר: מעות מתנה

, ומשום שודאי לשם מתנה נתנם ולא לשם פקדון.

ואף גבי מכר ביובל נסתפק רב ענן לומר, שמא אף על גב שאין המכר חל, גמר ונתן לשם מתנה.

אמר

הקשה

ליה אביי לרב יוסף

:

מאי חזית דקנסינן ללוקח

[וכי למה קנסו את הלוקח] על שקנאו, ואנו אומרים שהמכר חל, והלוקח הוא זה שמוציאו לחירות בגט, ואין חוזרים מעות המקח ומפסיד הלוקח!?

אדרבה

נקנסיה למוכר

שמכרו, ונאמר: המכר אינו חל כלל, והמוכר הוא זה שמוציאו בגט, ויחזיר המוכר את המעות וייפסד המוכר.

אמר ליה

רב יוסף לאביי: הטעם שאנו קונסים את הלוקח ולא את המוכר, הוא משום ד"

לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב

", [לא העכבר הוא הגנב, אלא החור בו הוא מכניס את גניבתו הוא הגנב], ומשל הוא: שעכבר הגונב ומניח בחור, אם לא היה לו חור להניח בו גניבתו לא היה גונב, הילכך החור הוא הגנב.

ואף כאן, אם לא היה המוכר מוצא לוקח שיקננו לא היה מוכר, ומן הראוי לקנוס את הלוקח שיפסיד את מעותיו.

אמר ליה

אביי לרב יוסף: והרי אדרבה יש לנו לקנוס את המוכר, ומשום ד"

אי לאו עכברא, חורא מנא ליה

"!?

ואף כאן, אם לא שהיה מתרצה המוכר למכור, לא היה ללוקח מנין לקנות, ולכן נקנסנו למוכר!?

ומשנינן:

מסתברא

סברא היא:

היכא דאיכא איסורא התם קנסינן

, במקום שנמצא האיסור הוא העבד דהיינו אצל הלוקח, שם קונסים.

ההוא עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ

, [מעשה בעבד שברח מאדונו שבחוצה לארץ, לארץ ישראל].

אזל מריה אבתריה

, ו

אתא לקמיה דרבי אמי

, [רדף רבו אחריו לארץ ישראל, ובא לפני רבי אמי]:

אמר ליה

רבי אמי לאדון העבד:

נכתוב לך שטרא אדמיה

, [יכתוב לך העבד שטר על חוב על דמיו],

וכתוב ליה גיטא דחירותא

ותכתוב לו אתה שטר שחרור],

ואי לא

[ואם לא תכתוב אתה שטר שחרור],

מפקנא ליה מינך

, [אוציא אותו ממך ואף בלא שטר], וכל זה הוא משום מה

ד

אמר

רבי אחי ברבי יאשיה

.

דתניא

: כתיב [שמות כג לג]: "

לא ישבו

[שבעת האומות שהיו בארץ, בכניסת ישראל אליה]

בארצך, פן יחטיאו אותך לי

, כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש".

יכול בעובד כוכבים

משבעה אומות

שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים הכתוב

מדבר

, ואומר: "לא ישבו בארצך".

אי אפשר לומר כן; שהרי

תלמוד לומר

:

"

לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר ינצל אליך מעם אדוניו

", וכוונת הכתוב לאופן זה, ואמרה תורה:

מאי תקנתו?

"

עמך

[פסוק סמוך הוא]

ישב בקרבך

במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו".

וקשיא ליה לרבי יאשיה

על הפירוש ב"לא תסגיר עבד אל אדוניו":

אם כן שהכתוב מדבר שלא בעבד היוצא מאדונו,

האי

: "

מעם אדוניו

"!? והרי

מעם אלהיו מיבעיא ליה

לכתוב למימר, שהרי אין הפסוק מדבר על עבד הבורח מאדונו!?

אלא אמר רבי יאשיה: במוכר עבדו לחוצה לארץ, הכתוב

"לא תסגיר עבד אל אדוניו" -

מדבר

, ומלמד שהוא יוצא לחירות.

וקשיא ליה לרבי אחי ברבי יאשיה

:

אם כן שהכתוב מדבר במוכר עבדו,

האי

"

אשר ינצל אליך

"!? "

אשר ינצל מעמך

"

מיבעי ליה

לכתוב למימר, ויהיה פירושו מלשון "אשר הציל אלהים מאבינו"!?

אלא, אמר רבי אחי ברבי יאשיה: בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ

הכתוב - "לא תסגיר עבד אל אדוניו" - מדבר.

תניא אידך

: כתיב: "

לא תסגיר עבד אל אדוניו

".

רבי אומר: בלוקח עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר

, והזהיר הכתוב את בית הדין, שיכפוהו לא להשתעבד בו.

היכי דמי

לוקח עבד על מנת לשחררו?

אמר רב נחמן בר יצחק: דכתב ליה

האדון לעבד שהוא עומד לקחתו -

הכי

: "

לכשאקחך, הרי עצמך קנוי לך מעכשיו

".

רב חסדא ערק ליה עבדא לבי כותאי

[עבדו של רב חסדא ברח לכותא שבחוץ לארץ אל הכותים],

שלח להו

רב חסדא:

הדרוה ניהלי

[החזירו לי את עבדי]!

שלחו ליה

הכותים לרב חסדא: והרי כתיב "

לא תסגיר עבד אל אדוניו

"!

שלח להו

רב חסדא: והרי כתיב: " [והשבותו לו].

וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה

לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך

[ואף העבד בכלל] אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם".

חזרו ו

שלחו ליה

הכותים לרב חסדא:

וה

רי סוף סוף

כתיב

: "

לא תסגיר עבד אל אדוניו

".

שלח להו

רב חסדא:

ההוא בעבד שברח מחוצה לארץ, לארץ, וכדרבי אחי בר יאשיה

.

שואלת הגמרא:

ומאי שנא דשלח להו כדרבי אחי בר יאשיה

[למה שלח להם כפירושו של רבי אחי ברבי יאשיה] ולא כפירושו של רבי, שהפסוק מדבר בלוקח עבד על מנת לשחררו!?

ומשנינן:

משום דמשמע להו קראי

, כלומר: פשט הפסוק משמע יותר כפירושו של רבי אחי ברבי יאשיה, והכותים אינם מקבלים פירושי חכמים, אלא כפי הבנתם בפירושי הפסוקים, ופירושו של רבי אחי ברבי יאשיה יקבלו יותר.

עוד מביאה הגמרא מעשה ב

אביי

ד

אירכס ליה חמרא בי כותאי

[נאבד לו חמור בין הכותים],

שלח להו

אביי לכותים:

שדרוה לי

[שילחו את החמור אלי]!

שלחו ליה

הכותים לאביי:

שלח סימנא

[שלח סימן שיש לך בחמור]! ואכן

שלח להו

סימן

דחיוורא כריסיה

[כריסו של החמור לבן הוא].

שלחו ליה

הכותים:

אי לאו דנחמני

[שמו של אביי]

את

, כלומר: אם לא שידענו בך שחסיד אתה ואינך משקר,

לא הוה משדרנא ליה ניהלך

[לא היינו משלחים אליך את החמור], שהרי

אטו כולי חמרי לאו כריסייהו חיוורין נינהו

[כי מה סימן הוא זה, וכי אטו כריסיהם של כל החמורים לא לבנים הם]!?

מתניתין:

אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם

, ומפרש בגמרא מה תיקון העולם יש בזה.

ואין מבריחין את השבויין

מן השבי,

מפני תיקון העולם

, מפרש לה בגמרא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: אין מבריחין את השבויין

מפני תקנת השבויין

עצמן, ומפרש לה בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם:

איבעיא להו

: האם

האי

"

מפני תיקון העולם

" ששנינו במשנה -

משום דוחקא דציבורא הוא

[שלא לדחוק את הציבור יותר מדי], ואם כן אין דין זה אמור אלא כשפודין אותם מקופת הציבור, אבל אם יש לו אב עשיר או קרוב שהוא רוצה לפדותו ביותר מכדי דמיו, אין בכך כלום.

או דילמא

האי "מפני תיקון העולם",

משום דלא לגרבו

[ישבו]

ולייתו טפי

, [שלא לגרום לכך שישבו השבאים יותר שבויים, שהרי משלמים עליהם ביוקר]?

תא שמע

שהטעם הוא משום דוחקא דציבורא, מהא

דלוי בר דרגא

[שם אדם],

פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינר זהב

[פדה את בתו מן השבי בשלושה עשר אלף דינרי זהב] מכספו, ואף שהוא יותר מכדי דמיה.

הרי מוכח, שאם אין הפדיון מקופת הציבור, אין בכך כלום.

אמר

דחה

אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד

[וכי מנין לנו שהסכימו חכמים לדבר]!? והרי

דילמא, שלא ברצון חכמים עבד

לוי, ואכן אין לעשות כן.

שנינו במשנה:

ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני תקנת שבויין

:

ומפרשת הגמרא:

מאי בינייהו

, בין חכמים שהם אומרים לא לעשות כן מפני תיקון שאר העולם, דהיינו שבויים אחרים, שכדי שלא יברחו ישימום בשלשלאות, ובין רבן שמעון בן גמליאל האומר: מפני תקנת שאר השבויים שהיו עם הבורח, שלא ייסרום השבאים עקב בריחת חבירם?

איכא בינייהו

: כגון

דליכא אלא חד

שבוי ואין שבויים אחרים עמו, שלדעת רבן שמעון בן גמליאל אין מניעה מלהבריחו, ואילו לחכמים אין לעשות כן מפני תקנתם של שבויים אחרים.

ומספרת הגמרא ענין הנוגע לשבי:

בנתיה דרב נחמן בחשא קדירא בידיהו

[בנותיו של רב נחמן, היו בוחשות קדירה חמה שעל האש בידיהן], והיו סבורים העולם שצדקניות הן, ואין האור שולט בהן.

ולכן

קשיא ליה לרב עיליש

: והרי

כתיב

[קהלת ז]: "

אדם אחד מאלף מצאתי

[שהוא צדיק],

ואשה בכל אלה לא מצאתי

", ו

הא איכא בנתיה דרב נחמן

[הנה בנותיו של רב נחמן] שצדקניות הן!?

גרמא להו מילתא

[גרם דבר זה],

ואשתביין

[נשבו בנותיו של רב נחמן] שהיו נשואות לאנשי נהרדעא, עירו של רב נחמן,

ואישתבאי

אף

איהו נמי בהדייהו

[יחד עמן נשבה גם רב עיליש], וכדי שיווכח שאינן צדקניות ומזנות תחת בעליהן.

יומא חד הוה יתיב גביה

דרב עיליש בשבי,

ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי

, [יום אחד כשישב ליד רב עיליש אחד מן השבויים, שהיה יודע בשפת הציפורים] -

אתא עורבא וקא קרי ליה

[בא עורב והיה קורא לעברו של רב עיליש].

אמר

שאל

ליה

רב עיליש לאותו אדם,

מאי קאמר

העורב?

אמר ליה

אותו אדם, שכך הוא קורא בשפתו: "

עיליש ברח

לך,

עיליש ברח

לך!".

אמר

רב עיליש,

עורבא שיקרא הוא

[העורב שקרן הוא], שהרי כן דרכו, וכפי שראינוהו כשנשלח מן התיבה על ידי נח וכיחש בשליחותו.

ו

אם כן

לא סמיכנא עליה

[איני סומך עליו לברוח].

אדהכי אתא יונה וקא קריא

[בינתיים באה אף יונה והיתה הומה].

שוב

אמר

שאל

ליה

רב עיליש לאותו אדם:

מאי קאמרה

היונה?

אמר ליה

, אף היא קוראת: "

עיליש ברח, עיליש ברח!

"

אמר

רב עיליש:

כנסת ישראל כיונא מתילא

[כנסת ישראל ליונה היא משולה], שהרי הכתוב בשיר השירים [ה ב] מכנה אותה "יונתי תמתי", ואם כן

שמע מינה: מתרחיש לי ניסא

[משמע שיתרחש לי נס ואוכל לברוח].

קודם שברח,

אמר

רב עיליש:

איזיל אחזי בנתיה דרב נחמן

, ו

אי קיימן בהמנותייהו

[אלך ואראה אם בנות רב נחמן נאמנות הן לבעליהן, ואם כן]

אהדרינהו

עמי [אשיב אותן עמי לביתן].

אמר

רב עיליש:

נשי, כל מילי דאית להו, סדרן להדדי בבית הכסא

, [כל מה שיש להן לספר, בבית הכסא מספרות הן זו לזו].

הלך רב עיליש סמוך לבית הכסא, ו

שמעינהו דקאמרן

[והיה שומע את בנות רב נחמן אומרות זו לזו]:

עדי

[אלו]

גוברין, ו

אף

נהרדעי גוברין

, [אלו השבאים כבעלים הם לנו, ואלו שבנהרדעא בעלינו היו], כלומר: כשם שאותם שבנהרדעא היו בעלינו, אף השבאין בעלינו הם במקומם, ושוב אין אנו צריכות לראשונים.

לימא להו לשבוייהו

[הבה נאמר לשבאינו],

דלירחיקינהו מהכא

[שירחיקונו מן המקום הזה], כדי

דלא ליתו אינשין ולישמעי וליפרקינן

[שלא יבואו בעלינו ויפדונו].

ומאחר שלא עמדו בצדקתן,

קם

רב עיליש לבדו,

ערק אתא איהו וההוא גברא

[ברח הוא ואותו אדם המבין בלשון העופות].

לדידיה

[לרב עיליש]

איתרחיש ליה ניסא

, ו

עבר במברא

[התרחש לו נס ועבר את מעבר המים], ולא יכלו להשיגו עוד,

ו

אילו

ההוא גברא אשכחוה וקטלוה

[מצאו השבאים את אותו אדם, והרגוהו].

כי הדרן ואתן

[כאשר חזרו בנות רב נחמן מן השביה],

אמר

רב עיליש: בנתיה דרב נחמן לא צדקניות היו, אלא

הוו קא בחשן קידרא בכשפים

[על ידי כשפים היו בוחשים קדירה חמה בידיהן].

מתניתין:

ו

אף

אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הגויים

ששבו אותם מישראל,

יותר על כדי דמיהן

.