Gittin 38a — Talmud auf Deutsch

אתם

[ישראל]

קונים מהם

[מבני התושבים הגויים] עבדים לקנין הגוף,

ולא הם

[הגויים]

קונים

[את אחד]

מכם

קנין הגוף!

ו

כן

לא הם קונים זה מזה

, אין גוי קונה גוי אחר קנין הגוף.

יכול לא יקנו

הגויים

זה את זה?

ומפסיקה הגמרא באמצע דברי ריש לקיש ומקשה עליו: האיך אמרת "

יכול לא יקנו זה את זה

"?! והלא כן היא האמת, ד

האמרת

בפיסקה הקודמת: "

לא הם

[הגויים]

קונים זה מזה

עבדים".

ומפרשינן:

הכי קאמר

ריש לקיש:

ולא הם

קונים זה מזה

עבד

לגופו; יכול לא יקנו

הגויים כלל

זה את זה

לעבד, ואף לא קנין

למעשה ידיו?

לא כן הוא, אלא ודאי שאף גוי קונה את הגוי למעשה ידיו, ומשום ד

אמרת קל וחומר

:

הרי ה

גוי

את ה

ישראל קונה

הוא למעשה ידיו - שנאמר: "וכי תשיג יד גר ותושב עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב עמך, או לעקר משפחת גר [משפחתו של הגר גויים הם] " -

ואם כן - שקונה הוא לו עבד ישראל למעשה ידיו -

גוי

את ה

גוי, לא כל שכן

שיקנה למעשה ידיו?!

ולפיכך, קונה השבאי את העבד למעשה ידיו לאחר שנתייאש רבו ממנו, ושוב מקנה הוא אותו למעשה ידיו למי שפדאו ממנו, וכשטבל העבד לשם עבדות, הרי הפודה קונה אותו אף לגופו.

ואכתי מקשינן:

ואימא, הני מילי

שהגוי קונה גוי למעשה ידיו, דוקא

בכספא

, וכמו שהוא קונה את הישראל, שהרי משם אתה למד!

אבל בחזקה

אימא דגוי

לא

קונה כלל עבד!? כלומר: הרי השבאי לא קנה בכסף את העבד מן הישראל, אלא שאדון העבד התייאש ממנו והפקירו, ואם כן עדיין צריך הגוי לעשות בו מעשה קנין כדי לקנותו, ואינו יכול לקנותו אלא בקנין חזקה, וכגון שהלבישו העבד או הנעילו, שבחזקה זו נקנה עבד כנעני לישראל, ומנין לנו שאף גוי קונה בחזקה, שהרי בקרקעות לא מצאנו שגוי קונה קרקע בחזקה!?

אמר רב פפא

: אף גוי קונה קרקע בחזקה, שהרי ארץ

עמון ומואב טהרו בסיחון!

כלומר: אף שנאמר לישראל שלא לצור את עמון ומואב ואסורים הם לכבוש את ארצם, מכל מקום כבשו ישראל את ארצות עמון ומואב שכבשם תחילה סיחון, ונמצא שסיחון טיהר את הארצות האלו לישראל.

הרי שזכה סיחון בארצות הללו, ואף שלא קנה אותם בכסף; ובהכרח שבקנין חזקה קנה הוא אותם, ואם כן למדנו שגוי קונה קרקע של גוי בחזקה; וכשם שקונה הוא קרקע מגוי בחזקה, כך קונה הוא גם עבד גוי שנתייאש רבו הימנו על ידי קנין חזקה.

ואכתי מקשינן: אכן

אשכחן

[מצינו]

גוי

שקונה

גוי

בחזקה, כדילפינן מסיחון - אבל הרי משנתנו עוסקת אף בעבד שמל וטבל אצל רבו ראשון, וכבר אינו גוי, ו

גוי

שקונה

ישראל

לעבד בחזקה,

מנלן?!

ומשנינן: למדנו זאת, מ

דכתיב

במלחמת הכנעני [במדבר כא א]: "וילחם בישראל,

וישב ממנו שבי

"! ומדקרי ליה "שבי" שלו, שמע מינה: קנה הכנעני את שביו בחזקה.

אמר רב שמן בר אבא, אמר רבי יוחנן

:

עבד

כנעני של ישראל [שנשבה על ידי גויים]

ש

נתייאש רבו הימנו, ו

ברח מבית האסורים

של השובים,

יצא לחירות!

ושוב אין יכול רבו הראשון להשתעבד בו.

ולא עוד, אלא שכופין את רבו

הראשון לשחררו מקנין האיסור שיש לו בו,

וכותב לו גט שחרור

להתירו בבת ישראל!

כי אף שקנין העבדות הממוני פקע מאליו, עדיין יש בו קנין איסור של עבדות, ואסור הוא בבת ישראל, עד שיכתוב לו רבו גט, ויתירו.

ומקשינן עלה מהא ד

תנן

במשנתנו:

עבד שנשבה ופדאוהו,

רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך

בין אם פדאוהו לשם עבד, ובין לשם בן חורין -

ישתעבד!

ואמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל

הלכה

במשנתנו, הלכה כמותו!

חוץ מ

שלשה מקומות, ואלו הן:

ערב, וצידן

ו

ראיה אחרונה!

ומלבד שלשה מקומות אלו, פסק רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, בכל מקום שהובא במשנה.

ואם כן, קשיא: איך אמר רבי יוחנן: "עבד שברח מבית האסורין, יצא לחירות"!? והלא במשנתנו קאמר רבן שמעון בן גמליאל: "ישתעבד" לראשון, והוא הדין לברח, [וכדמפרש ואזיל]!?

ומבארת הגמרא את קושייתה:

בשלמא לאביי

לא קשיא, שהרי

מוקי לה להאי

מתניתין שישתעבד לרבו ראשון

לפני יאוש, והאי

מימרא דרבי יוחנן

לאחר יאוש

, ובזה אף רבן שמעון בן גמליאל מודה שיצא לחירות, היות ונתייאשו הבעלים הראשונים ממנו.

אלא לרבא דאמר

: אף

לאחר יאוש

קאמר רבן שמעון בן גמליאל "ישתעבד לרבו ראשון":

הרי

קשיא

מימרא

דרבי יוחנן

בבורח שיצא לחירות,

א

אידך מימרא

דרבי יוחנן

שפסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל!?

ומשנינן:

אמר לך רבא

:

הרי

טעמא מאי

קאמר רבן שמעון בן גמליאל "ישתעבד", הלוא הוא

משום

מה דאמר

חזקיה

: "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל את עצמו לגייסות, ומפקיע עצמו מיד רבו"! ואין טעם זה שייך אלא בעבד שנפדה מיד השבאי.

אבל

בורח שאני

, שהרי עסקינן בעבד שכל כך קשה עליו השבי, עד שמוכן לסכן את נפשו כדי לברוח ממנו, ו

השתא, לקטלא מסר נפשיה

[מוסר את עצמו להריגה אם יתפסוהו] כדי להימלט מן הגייסות - וכי ניתן לומר עליו ד

אפולי אפיל נפשיה

[יפיל את עצמו]

לגייסות?!

וכיון שאין לחוש עליו שיפיל עצמו לשבי כדי להשתחרר מרבו, אין סיבה להשאירו תחת שעבוד רבו, מאחר שכבר נתייאש ממנו, ולפיכך יוצא לחירות.

מעשה ב

אמתיה דמר שמואל

ד

אשתבאי

[שפחתו של שמואל נשבתה בשבי], ו

פרקוה

ישראל

לשום אמהתא

[פדאוה לשם שפחות],

ושדרוה ליה

[והחזירוה לשמואל].

שלחו ליה

הפודים לשמואל: יכול אתה להמשיך ולשעבדה, היות ו

אנן, כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן

[דעתנו כרשב"ג]! ובכל מקרה ממשיך העבד להשתעבד לאחר פדיונו.

ואת

ה,

אי נמי

[גם אם]

כרבנן סבירא לך

שאם פדאוהו לשם חירות, הרי הוא יוצא לחירות - מכל מקום עדיין שפחתך היא, משום ש

אנן, לשום

שתהיה

אמהתא פרקינן לה ניהלה

[לשום שפחות שלך פדאנוה]! והיכא שפדאוהו לשום עבד, הרי אף לחכמים הוא ממשיך להשתעבד לרבו הראשון.

ו

שלחו לו כן, משום ד

אינהו סבור

בטעות, ד

לפני יאוש הוה

, ועדיין לא נתייאש שמואל משפחתו.

ולא

כן

היא

, אלא

לאחר יאוש הוה!

וכיון שכבר נתייאש ממנה, הרי יצאה לחירות, ושוב לא היה יכול שמואל לשעבדה.

מהות העבדות נחלקת לשני עניינים:

א. קנין הממון, שגוף העבד נעשה ממונו של רבו, לענין מעשה ידיו, ולענין "מה שקנה עבד קנה רבו".

ב. קנין האיסור, שאף אחר שמל וטבל, מכל מקום אין בו קדושת ישראל גמורה. והרי הוא אסור בבת ישראל, ומותר בשפחה כנענית. וכן שפחה, הרי היא אסורה בבן ישראל, ומותרת בעבד כנעני.

וכשנותן אדם שטר שחרור לעבדו, הרי הוא מפקיע את שני הקנינים; ואולם כשמפקיר אדם את עבדו, בזה נחלקו אמוראים, אם צריך עדיין גט שחרור כדי להפקיע את קנין האיסור, או שמא מתוך שפקע קנין הממון על ידי ההפקר, ממילא פקע גם קנין האיסור, וכפי שיתבאר.

ושמואל, לא מיבעיא דאשתעבודי לא משתעבד בה

, ומשום שלאחר יאוש היה, כאמור,

אלא

אף

גיטא דחירותא נמי לא אצרכה

[אף לא הצריכה שמואל שטר שחרור ממנו] כדי להתירה בבן חורין; ואף שעיקר היאוש אינו מועיל אלא להפקיע את קנין הממון בלבד, מכל מקום פוקע קנין האיסור מאליו!

ומשום ד

שמואל לטעמיה

[לשיטתו],

דאמר שמואל

:

המפקיר עבדו יצא

לגמרי

לחירות, ואינו צריך גט שחרור

להפקיע מעליו את קנין האיסור ולהתירו בבת ישראל, והוא הדין לשפחה, ומשום

שנאמר

:

"

וכל עבד איש מקנת כסף

[ומלתה אותו אז יאכל בו] ", וכי אטו בא הכתוב - באומרו "עבד איש" ולא אמר: "וכל עבד מקנת כסף" - לומר: "

עבד איש

"

ולא עבד אשה!?

אלא

בא הכתוב ללמדנו: דוקא

עבד שיש לו רשות

ממונית

לרבו עליו

[עבד של איש], הרי הוא

קרוי

"

עבד

", ונאסר בבת ישראל; אבל

עבד שאין לו רשות לרבו עליו, אין

הוא

קרוי

"

עבד

", והרי הוא כישראל בן חורין לכל דבר, והוא מותר בבת ישראל, ואסור בשפחה.

מעשה ב

אמתיה דרבי אבא בר זוטרא

, ד

אישתבאי

[שפחתו של רבי אבא נשבתה], ו

פרקה ההוא תרמודאה לשום איתתא

[פדאה גוי מהעיר תרמוד, על מנת לישאנה לאשה].

שלחו ליה

בני המקום לשם הביאו את השפחה -

לדידיה

[לרבי אבא בר זוטרא]:

אי יאות עבדת, שדר לה גיטא דחירותא!

אם ברצונך לנהוג כיאות, שלח לה גט שחרור.

ותמהינן:

היכי דמי?

אי דמצו פרקי לה

[אם יכולים אנשי המקום לפדותה] מאותו גוי, ומסכים הוא שיפדוה,

למה לי

שישלח לה רב אבא

גיטא דחירותא?!

יפדוה לו לשם עבדות ותשאר שפחתו.

ו

אי דלא מצו פרקי לה

שאין מתרצה השבאי לכך -

כי שדר לה

רבי אבא

גיטא דחירותא, מאי הוי?!

ומה יועיל לה גט זה, כל זמן שנמצאת אצל השבאי?

ומשנינן:

לעולם

איירי ב

דמצו פרקי לה

שלא היה עיכוב מצד השבאי, אלא שכל זמן ששפחה היא, לא יטרחו לפדותה.

וכיון דמשדר לה גיטא דחירותא

, ונעשית בת ישראל גמורה,

חבורי מחברי אהדדי, ופרקי לה

[יתחברו כולן כאחד ויתאמצו לפדותה]!

ואי בעית אימא

:

לעולם

איירי

דלא מצו פרקי לה

משום עיכוב השבאי שהיה רוצה בה לזנות,

וכיון דמשדר לה גיטא דחירותא

, שוב יוכלו לפדותה. משום שבכך יוודע לשבאי ששפחת ישראל היתה, ו

מיתזלא באפיה, ומפריק לה

, [לא יכולים היו לפדותה, כי אותו גוי לא היה מעונין לתיתה בדמים, אלא שעל ידי שטר השחרור יוודע לגוי ששפחת ישראל היא, ותהיה מזולזלת בפניו, ויסכים למוכרה].

ומקשינן: למה תזדלזל בעינו כשיגלה ששפחת ישראל היא!?

ו

הרי - אדרבה -

האמר מר: חביבה להן

[לגויים]

בהמתן של ישראל

לזנות,

יותר מנשותיהן

שלהם! וכל שכן שחביבות להם שפחות ישראל.

ומשנינן:

הני מילי

דחביבים של ישראל עליהם -

בצינעא

.

אבל בפרהסיא

אינם מראים חביבות זו, משום ד

זילא בהו מילתא

, [בושים הם בכך]. מעשה ב

ההיא אמתא דהות בפומבדיתא, דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא

[שפחה היתה בפומבדיתא, שהיו נוהגים עמה בזנות].

אמר אביי: אי לאו

הא

דאמר רב יהודה, אמר שמואל

"

כל המשחרר עבדו עובר בעשה

" של "לעולם בהם תעבודו",

הוה כייפנא ליה למרה, ו

הוה

כתיב לה גיטא דחירותא

[כופה הייתי את אדונה לכתוב לה שטר שחרור], כדי שתוכל להנשא לישראל, ותימנע מדבר עבירה.

אבל מאחר ואמר רבי יהודה "המשחרר עבדו עובר בעשה", שוב אין בידי לכופו שיש חררה.

רבינא אמר

: כל

כי הא

גוונא,

מודה רב יהודה

, שמותר לשחררה.

משום

שהשחרור נועד למנוע

מילתא דאיסורא

, שלא תזנה עם בני אדם! וכל שהוא לצורך מניעת עבירה, לא נאסר לשחרר עבד.

ומקשינן:

ו

כי

אביי

לית ליה הכי, וסבר דאף

משום

מניעת

איסורא לא

ישחררנה!?