Gittin 21b — Talmud auf Deutsch

לא אפשר למקצייה,

אי אפשר לחתוך את היד מהעבד, שהרי אסור לחבול בעבד, כי הוא שייך במצוות, ולכן הוא חייב ליתן לה את כל העבד עבור הגט.

אלא קרן של פרה, ליקצייה, וליתביה לה!

יחתוך את הקרן שכתוב עליו הגט, ויתן לה. ומדוע הוא חייב לתת לה את כל הפרה!?

ומתרצינן:

אמר קרא

"

וכתב

" - "

ונתן

לה

". ודרשינן, רק

מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה,

שמיד אחר הכתיבה עומד הגט לנתינה, הוא גט כשר.

יצא זה, שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה,

שעדיין צריך לקוצצו מהפרה לפני הנתינה, ולכן אינו כשר. שנינו במשנה:

רבי יוסי הגלילי אומר

: אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים.

והוינן בה:

מאי טעמיה דרבי יוסי הגלילי?

ומשנינן:

דתניא

: נאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" ומדכתיב "

ספר

" -

אין לי

שאפשר לכתוב גט

אלא

על

ספר

קלף בלבד.

מנין לרבות

שאפשר לכתוב

על כל דבר?

תלמוד לומר

"

וכתב לה

". שהוא קרא מיותר, לפי שהיה יכול לכתוב "ונתן ספר כריתות בידה", ודרשינן: וכתב לה

מכל מקום!

מלמד הכתוב שאפשר לכתוב גם על כל דבר.

אם כן, מה תלמוד לומר

"

ספר

"?

לומר לך,

מה ספר

הוא

דבר שאין בו רוח חיים, ואינו אוכל, אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל

הוא כשר לכתיבת גט עליו, למעט דבר שיש בו רוח חיים ואוכל.

ורבנן

דמתניתין, שמכשירים גם כשכתוב על פרה ועבד שיש בהם רוח חיים, משיבים לרבי יוסי הגלילי:

אי

הוי כתיב "וכתב לה בספר", אכן היה משמע

כדקאמרת,

שיכתוב על הקלף, ומריבוי ד"וכתב לה" יש להוסיף גם כל הדומה לקלף.

אבל

השתא דכתיב

"

ספר

", משמע שבא הכתוב לומר את תוכן כתיבתו, שיכתוב לה ספר, ו

לספירת

סיפור

דברים הוא דאתא,

שיכתוב לה דברי כריתות. ולעולם יכול לכתוב על מה שרוצה.

והוינן בה:

ורבנן,

שלשיטתם "ספר" לא משמע קלף, הרי שלא קבע לנו הכתוב במה יכתוב הגט, אם כן, ממילא משמע שיכתבנו על כל דבר שירצה.

ואם כן,

האי

"

וכתב

" -

מאי עבדי ליה?

הרי היה די בכך שיאמר הכתוב "ונתן ספר כריתות בידה"!

ומתרצינן:

מיבעי להו

לדרוש, שדוקא

בכתיבה

היא

מתגרשת, ואינה מתגרשת בכסף.

שאם אמר לה הבעל "קחי פרוטה, והתגרשי ממני בה", היא אינה מגורשת.

כי לולי מיעוט הכתוב, הוה

סלקא דעתך אמינא, אקיש

"

יציאה

" [גט]

ל

"

הוייה

" [קידושין], כדכתיב "ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר". ונדרוש:

מה הוייה,

כשהיא מהווה עצמה לבעל, דהיינו קידושין, אפשר שתהיה

בכסף, אף יציאה,

כשיוצאת מבעלה,

נמי

אפשר שתהיה היציאה

בכסף

.

קמשמע לן

"וכתב", שרק בכתיבה מתגרשת, ולא בכסף.

ואידך,

רבי יוסי הגלילי, הדורש מ"וכתב" לרבות כל דבר שיש בו רוח חיים ואינו אוכל,

נפקא

ליה שאי אפשר לגרש בכסף,

מ

"

ספר כריתות

".

נכתב "כריתות" בסמוך ל"ספר", ללמד, רק "

ספר

"

כורתה, ואין דבר אחר כורתה!

ואידך,

רבנן,

מיבעי ליה

לדרשה של "ספר כריתות", ללמד שיהא הגט

דבר הכורת בינו לבינה,

שלא יהא בו שום תנאי המקשרם יחד, אלא יהיה הגט כורת ומבדיל ביניהם לגמרי.

כדתניא

: אמר לה:

הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין,

או

על מנת שלא תלכי לבית אביך

, אם התנה שלא תעשה אלו

לעולם,

הרי כיון שכל ימיה תהא קשורה בו, שמחמתו היא נמנעת מלשתות יין לעולם,

אין זה כריתות

.

אבל אם התנה שלא תעשה את אלו רק

שלשים יום, הרי זה כריתות,

ומותרת מיד להינשא לאדם אחר, אלא שצריכה לקיים את התנאי, וגט שכזה מועיל, כיון שבסוף יבואו לידי הבדלה וכריתות.

ואידך,

רבי יוסי הגלילי, הדורש מ"ספר כריתות" שספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, ידרוש את הדין של דבר הכורת בינו לבינה

מ

"

כרת

" "

כריתות

". שהואיל והיה הכתוב יכול לומר "ספר כרת" ואמר "כריתות", בא ריבוי זה ללמד שיהא הגט דבר הכורת בינו לבינה.

ואידך,

רבנן, שאינם לומדים דין זה מריבוי ד"כרת" "כריתות", טעמייהו הוא משום

ד

"

כרת

" "

כריתות

",

לא דרשי

.

מתניתין:

אין כותבין

את הגט

ב

דבר ה

מחובר לקרקע,

כיון שצריך לתולשו אחר הכתיבה, וליתנו לה, והרי זה פסול, כדדרשינן לעיל מ"וכתב" "ונתן", שלא יהא הגט מחוסר כתיבה וקציצה ונתינה. ואם

כתבו במחובר, תלשו

, ואז

חתמו, ונתנו לה, כשר

. כי בדיעבד די בחתימת הגט שיהא בתלוש.

רבי יהודה פוסל, עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש

.

רבי יהודה בן בתירא אומר: אין כותבין

את הגט,

לא על הנייר המחוק, ולא על הדיפתרא,

קלף שאינו מעובד כל צרכו,

מפני שהוא יכול להזדייף.

לפי שאם נכתב הגט על נייר מחוק, אפשר לחזור ולמחקו עד מקום העדים, ולכתוב שנית, ואם היה בו כתוב בו בתחילה תנאי, יכולה האשה להשמיטו, ולא יהא ניכר הדבר, שהרי העדים גם הם חתומים על הנייר המחוק. וכן בדיפתרא ובדיפתרא אין ניכר בו המחק.

וחכמים מכשירין

לכתוב על דבר שיכול להזדייף, מפני שהם סוברים כרבי אלעזר, שעדי מסירה כרתי, ולכן אין לחשוש לזיוף הגט, שהרי עדי המסירה קוראים את הגט, ויודעים את תוכנו.

גמרא:

שנינו במשנה:

כתבו על המחובר,

תלשו, וחתמו, ונתנו לה, כשר.

והוינן בה:

והאמרת רישא

ש

אין כותבין

במחובר לקרקע!

ומשנינן:

אמר רב יהודה אמר שמואל

: סיפא, דקתני שהוא כשר, מדובר בה שכתבו על המחובר,

והוא ששייר מקום התורף

["גילוי השטר"], שהשאיר ריק את מקום כתיבת שם האיש והאשה, והזמן, שהוא עיקר הגט, ולא כתבו אלא לאחר שנתלש, ולכן הוא כשר.

וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: והוא ששייר מקום התורף

.

וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא ששייר מקום התורף

.

ומה שאמרנו שצריך לכתוב לפחות את תורף הגט בתלוש -

ורבי אלעזר היא, דאמר: עדי מסירה כרתי,

העדים שבפניהם נמסר הגט לאשה הם עיקר עדי הגט, והם העושים אותו בעדותם לספר כריתות, ומן התורה אין צורך כלל בעדי חתימה, ולכן מה שכתוב בתורה "וכתב", הכוונה היא לכתיבת הגט, והוא צריך להיות בתלוש.

והכי קאמר

התנא במשנה:

אין כותבין

לכתחילה את

טופס

הגט, הנוסח הכללי שבכל גט, במחובר,

שמא יכתוב

גם את

תורף

הגט במחובר, ויפסלנו.

אבל אם בדיעבד

כתבו לטופס

במחובר,

ותלשו,

ואחר כך

כתבו לתורף,

ונתנו לה,

כשר

.

וריש לקיש אמר

: "

חתמו

"

שנינו

בסיפא דמתניתין, והכוונה כפשוטו, שדי אם חתימת העדים בלבד היתה בתלוש, אף אם כל הגט נכתב במחובר.

ורבי מאיר היא, דאמר עדי חתימה כרתי,

שהם עיקר הגט. ועיקר כתיבת הגט שאמרה תורה, היינו חתימת העדים, וחתימתם בלבד צריך שתהא בתלוש.

והכי קאמר

התנא במשנה:

אין כותבין

לכתחילה את

תורף

הגט במחובר,

גזירה שמא יחתום

גם את העדים במחובר.

אבל אם בדיעבד

כתבו לתורף

במחובר,

תלשו,

ואחר כך

חתמו, ונתנו לה, כשר

.

כתבו

לגט

על חרס של עציץ נקוב, כשר,

משום

דשקיל, ויהיב ליה ניהלה.

הוא נותן לה את כל העציץ בשלימותו עבור הגט, ואין כאן "מחוסר קציצה" בין כתיבה לנתינה. וגם לא חיישינן שמא ישבור את העציץ ויתן לה את החתיכה של החרס שעליה נכתב הגט, ונמצא "מחוסר קציצה", מפני שאינו מקלקל את העציץ.

כתבו

על עלה של עציץ נקוב

.

אביי אמר: כשר

.

ורבא אמר: פסול

.

ומבארינן פלוגתייהו: