Gittin 20b — Talmud auf Deutsch

ואי סלקא דעתך

שעשיית החותמת על הדינר נעשית באופן של

מיחרץ חריץ,

וגם כתיבת הציץ נעשית כך, תקשי,

הא בעינא

שהציץ יהא נעשה בצורת כתיבה, כמו שנאמר "

מכתב

פתוחי חותם",

ו

אילו לדבריך, שהכתב הזה הוא מיחרץ חריץ,

ליכא,

אין כאן כתיבה!? ומתרצינן: הכתב בציץ היה

כדינרי זהב ולא כדינרי זהב

.

כדינרי זהב

-

דבולט.

ולא כדינרי זהב

לגמרי.

דאילו התם,

בדינרי זהב היה מכה על הדינר

מגואי,

על הצד של הצורה, מסביבות לצורה, והיא היתה מתקבלת מאליה.

ואילו

הכא,

בציץ, היה דוחק אותיות עצמן

מאבראי,

מצדו השני של הציץ, עד שבלטו האותיות מצדו האחר.

בעא מיניה רבא מרב נחמן: כתב לה גט על טס של זהב, ואמר לה: התקבלי גיטך, והתקבלי כתובתך!

שהטס של זהב שנכתב עליו הגט, ישמש גם כפרעון על הכתובה,

מהו?

האם כשר הגט הזה? והספק הוא האם יתכן לתת גט שניתנו תחשב גם כנתינת פרעון חוב.

אמר ליה

רב נחמן:

נתקבלה גיטה, ונתקבלה כתובתה!

כלומר, הגט כשר, וגם הכתובה נפרעה בכך.

איתיביה

רבא לרב נחמן מהא דתניא: אמר לה

התקבלי גיטך. והשאר,

יתר הגט, שמחוץ למקום האותיות, יהא

ל

תשלום

כתובתך, נתקבלה גיטה, והשאר לכתובתה

.

ודייקינן:

טעמא דאיכא "שאר",

שרק השאר מיועד לפרעון הכתובה.

הא ליכא "שאר",

והתכוון לתת את הגט עצמו עבור הכתובה,

לא

!

הגט אינו כשר משום שמקום הגט צריך להינתן לאשה לשם גירושין בלבד, ולא לשם פרעון, כמו שנאמר "ונתן".

וקשה לרב נחמן, שמכשיר גם באופן שנתן את כל הגט לשם פרעון הכתובה!

ומתרצינן:

הוא הדין אף על גב דליכא שאר,

כשר הגט.

והא קמשמע לן

הברייתא,

דאף על

גב דאיכא שאר

שיכול לשמש לפרעון הכתובה,

אי אמר לה

במפורש שיהא לפרעון הכתובה,

אין, אי לא, לא

.

מאי טעמא?

אוירא דמגילתא הוא.

הרי זה גליון של הגט, ונטפל אליו, ואינו משמש לפרעון הכתובה, כל עוד לא התנה הבעל על כך במפורש.

תנו רבנן

: אמר לה:

הרי זה גיטך והנייר

כולו ישאר

שלי, אינה מגורשת,

שהרי לא נתן לה כלום, והאותיות פורחות באויר.

אבל, אם אמר לה: הרי זה גיטך

על מנת שתחזירי לי את הנייר

לאחר מכן,

הרי זו

מגורשת,

ומחזירה לו אחר כך את הנייר. ונחשב כאילו קיבלה את הגט, שהרי "מתנה על מנת להחזיר", שמה מתנה.

בעי רב פפא

: השאיר הבעל לעצמו את הבעלות על הנייר שבין

שיטה לשיטה,

בין שורה לשורה, או

בין תיבה לתיבה, מאי?

ומסקינן:

תיקו!

ומקשינן:

ותיפוק ליה

שהוא פסול משום

ד"ספר" אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה ספרים!?

והרי חלקה של האשה בגט אינו מחובר יחד, אלא הוא נפרד לשורות שורות, והוי כשנים ושלשה ספרים?

ומתרצינן:

לא צריכא, דמעורה.

שיש קצת חיבור בין כל חלקי הגט השייכים לאשה, כגון שהאותיות שבראש כל תיבה היו ארוכות משורה לשורה.

בעי רמי בר חמא: היו מוחזקים בעבד שהוא שלו,

שהיה ידוע שהעבד שייך לבעל,

וגט כתוב על ידו, והרי הוא יוצא מתחת ידה,

שהאשה מביאה לפנינו את העבד, ואומרת, בעלי נתן לי את העבד, וגירשני בו, והרי גט כזה כשר, כמו ששנינו במשנתנו,

מהו?

האם היא נאמנת לומר כך מבלי להביא עדי מסירה?

מי אמרינן: אקנויי אקני לה

את העבד כדבריה, שהרי הוא עתה ברשותה.

או דלמא, הוא מדנפשיה עייל.

מעצמו נכנס העבד לרשותה, ולא התגרשה בו מעולם.

אמר רבא: ותיפוק ליה

שגט שנכתב על ידו של עבד פסול כי

כתב שיכול להזדייף הוא,

ושמא היה כתוב בגט איזה שהוא תנאי, ומחקה אותו!?

ומקשינן:

ולרבא, קשיא מתניתין,

דקתני שאפשר לכתוב גט

על היד של עבד,

והרי יכול להזדייף!

ומתרצינן:

בשלמא מתניתין לרבא, לא קשיא.

כי מדובר בה שהעבד, עם הגט הכתוב על ידו של העבד, נמסר ליד האשה

בעדי מסירה,

והם קראו את הגט, ויודעים את תוכנו. והבעל אינו יכול לזייפו

ורבי אלעזר היא,

שסובר "עדי מסירה כרתי".

אלא לרבי בר חמא, קשיא.

שהבעיא שלו היא באופן שלא היו עדי מסירה, והרי יכול גט שכזה להזדייף!

ומתרצינן:

לרמי בר חמא, נמי לא קשיא.

לפי שהוא מדבר שהגט היה כתוב על יד העבד

בכתובת קעקע,

שאינו נמחק לעולם.

השתא דאתית להכי, מתניתין נמי לא קשיא.

ואין צורך להעמיד את המשנה בעדי מסירה דוקא, אלא אפשר להעמידה

בכתובת קעקע

.

ודנה הגמרא:

מאי הוי עלה,

על הבעיא של רמי בר חמא, אם האשה נאמנת כאשר עבד יוצא מתחת ידה?

תא שמע, דאמר ריש לקיש: ה"גודרות",

כינוי לבהמות [על שם "גדרות צאן"],

אין להן חזקה.

אדם שתפס בהמות הידועות כשייכות לאדם אחר, והלה טוען שהוא גזלן ממנו, חייב להחזירן, ואינו יכול לטעון שבעליהן מכרן לו. על אף שבשאר מטלטלין הוא יכול לטעון כן, והוא נאמן כיון שאיננו חושדים בו שהוא גזל אותם מרשות השני, אבל בבהמות, כיון שיתכן שהן נכנסו אליו מעצמן לרשותו, ולא גזלן בידים, אינו נאמן לטעון שקנאן.

והוא הדין עבד, אין האשה נאמנת לומר שקיבלה אותו מבעלה, שהרי יתכן שנכנס מעצמו לרשותה.

בעי רמי בר חמא: היו מוחזקין בטבלא

[דף]

שהיא שלה, וגט כתוב עליה, והרי היא יוצאה מתחת ידו

של בעלה, המגרשה בגט זה,

מהו?

מי אמרינן, אקנויי אקניתא ליה

האשה לבעלה את הטבלא לצורך הגירושין, והרי היא שלו, והוא יכול לגרש בה.

או דלמא, לא ידעה לאקנויי

בלב שלם דבר שאין בדעתה לתת במתנה גמורה, שהרי הוא עתיד להחזיר לה את הגט, והיא נותנת אותו לו רק בתורת השאלה, ונמצא שגירש אותה בגט שלה, שאינו כשר, שהרי נאמר "ונתן" [משלו]!

אמר אביי: תא שמע

מהא דתנן במסכת עדיות:

אף הוא,

רבי יהודה בן בבא,

העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד, והיה מלוה לכל בני הכפר, וכותב

את שטר החוב

בכתב ידו,

על שטר שלו,

ואחרים חותמים

.

ובא מעשה לפני חכמים, והכשירוהו,

את השטר!

ואמאי

הכשירוהו?

הא בעינא

"

ספר מקנה

", שהשטר יהא משל המקנה, ובשטר חוב צריך שיהא השטר משל הלוה, שהוא המקנה את שיעבודו למלוה,

וליכא,

שהרי השטר היה משל הזקן! ופשיטא לגמרא שהקלף היה של הזקן, שאם לא כן, מה העיד רבי יהודה בן בבא.

אלא לאו, משום דאמרינן: אקנויי מקנה להו

הזקן את השטר חוב לבני הכפר הלווים, לצורך ההלואה, בקנין גמור, למרות שהוא יודע שהשטר עתיד לחזור אליו. והוא הדין שהאשה מקנה לבעלה את הטבלא לכתוב עליה את הגט, בקנין גמור.