Gittin 19a — Talmud auf Deutsch

אמר ליה

: גט מוקדם הוא זה, לפי שיש הבדל בין זמן הכתיבה לזמן החתימה של כל העדים. ואפילו הכי, הגט כשר, כי

כדאי,

ראוי

הוא רבי שמעון

שהכשיר במשנה גט מוקדם,

לסמוך עליו בשעת הדחק.

וכאן מדובר שהלך המגרש לדרכו, או שהאשה נישאת, ובדיעבד נתיר גט מוקדם, כדעת רבי שמעון ומקשינן:

והאמר ריש לקיש: לא הכשיר רבי שמעון

גט מוקדם,

אלא

אם הוא ניתן לאשה

לא לתר.

אבל

אם הוא ניתן לה

מכאן, ועד עשרה ימים,

מזמן כתיבתו,

לא

הכשיר רבי שמעון, משום שחוששים שמא התפייס, ונתייחד עמה.

וכאן החתימות היו מכאן ועד עשרה ימים, ומדוע הכשיר רבי יהושע בן לוי כרבי שמעון? הרי גם לרבי שמעון הגט פסול, לדעת ריש לקיש!

ומתרצינן:

בההיא

מחלוקת, האם הכשיר רבי שמעון גם כשיש הפסק בין הכתיבה לחתימה עשרה ימים, רבי יהושע בן לוי

כרבי יוחנן סבירא ליה,

שלא חוששים שמא פייס. ואפילו אם יש הבדל בין הכתיבה לחתימה של עשרה ימים גם מכשיר רבי שמעון.

אך עדיין קשה לרבי יהושע בן לוי:

והאמר רבי יוחנן,

רק

שנים משום עדים,

וכולן - הנשארים, חותמים על הגט משום תנאי. ולדעה זו נתבאר בגמרא לעיל, שאם שנים חותמים באותו יום, והנשארים מכאן ועד עשרה ימים, הגט אינו גט מוקדם, כי שני העדים חתמו ביום הכתיבה, והנשארים אינם עדים. ואם כן קשה, מדוע רבי יהושע בן לוי הכשיר את הגט משום שטען כי בשעת הדחק אפשר לסמוך על רבי שמעון, והרי אפילו לרבנן הגט כשר, כי אינו גט מוקדם!

ומתרצינן:

בההיא

מחלוקת, האם כולם משום עדים, או השאר משום תנאי, רבי יהושע בן לוי

כריש לקיש סבירא ליה,

שכולם משום עדים, ואם כן הגט הוא גט מוקדם, כי חלק מעדיו חתמו בריחוק זמן מיום הכתיבה. ולכן, הוצרך רבי יהושע בן לוי להכשיר את הגט, כי בשעת הדחק אפשר לפסוק כרבי שמעון, שמכשיר בגט מוקדם.

מתניתין:

במשנה זאת מבוארים דיני כתיבת הגט:

בכל כותבים

את הגט:

בדיו, בסם,

הוא חומר נוזלי המורכב מעפרות מתכת,

בסיקרא,

צבע אדום המשמש כצבע מגן לעץ ולמתכות,

ובקומוס,

חומר המופק משרף האילן,

ובקנקתום.

והוא סוגי דיו שיבואר בגמרא.

ובכל דבר

בכל כתב

שהוא של קימא

.

אין כותבין את הגט: לא במשקין, ולא במי פירות, ולא בכל דבר שאינו מתקיים.

עד כאן מונה המשנה את סוגי הדיו, ומכאן ואילך עוסקת המשנה על מה כותבים את הגט:

על הכל כותבין: על העלה

התלוש

של

עץ

זית.

ועל הקרן של פרה,

ואפילו הקרן מחוברת לגוף הפרה

,

אך דוקא אם

נותן לה את הפרה

עצמה. אולם אינו יכול לתלוש את הקרן, וליתן לה את הקרן בלבד, וכפי שיתבאר.

על יד של עבד, ו

דוקא אם

נותן לה את

כל

העבד.

רבי יוסי הגלילי אומר: אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים

כגון עבד ובהמה.

ולא על האוכלים,

כגון עלה זית, שהוא מאכל בהמות.

גמרא:

עתה מבארת הגמרא את סוגי הדיו המוזכרים במשנה.

דיו,

זה הנקרא "

דיותא".

סם

זה הנקרא "

סמא".

סיקרא

-

אמר רבה בר בר חנה: "סקרתא" שמה.

קומוס

זה הנקרא "

קומא".

קנקנתום

-

אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל

: זה "

חרתא דאושפכי",

הצבע השחור, שמשתמשים בו הסנדלרים ["אושפכי" הם סנדלרים].

שנינו במשנה:

ובכל דבר שהוא מתקיים.

והוינן בה: "כל", שהוא לשון ריבוי,

לאתויי מאי?

מה הוא בא לרבות?

ומשנינן:

לאתויי הא דתני רב חנינא: כתבו

את הגט

במי טריא

, מים ששורים בהם פרי, ומקבלים המים צבע מהפרי, צבע

ואפצא

מי גשמים עם עפצים, הגט

כשר.

תני רבי חייא: כתבו

את הגט

באבר

אבק עופרת במים,

בשחור

פחמין,

ובשיחור

הוא חרתא דאושפכי המוזכר לעיל. הגט

כשר

.

איתמר: המעביר דיו

שחור

על גבי סיקרא,

שהוא דיו אדום,

בשבת

-

רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרווייהו: חייב שתים

חטאות:

אחת משום כותב

את הכתב החדש - השחור.

ואחת משום מוחק

את הכתב הישן - האדום.

אבל אם כתב בשבת ב

דיו

שחור

על גבי דיו

שחור, או אם כתב בשבת ב

סיקרא

דיו אדום

על גבי סיקרא

דיו אדום,

פטור

. כי לכתיבה החדשה אין שום משמעות.

ואם כתב בשבת ב

סיקרא

דיו אדום

על גבי דיו

שחור -

בזה נחלקו אמוראים:

אמרי לה חייב, ואמרי לה פטור.

אמרי לה חייב

, משום ש

מוחק הוא

את הכתב התחתון השחור על ידי שמעביר עליו את הסיקרא.

ו

אמרי לה פטור,

משום שהוא מקלקל את הכתב התחתון השחור.

בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: עדים שאין יודעים לחתום, מהו שיכתבו להם

אנשים אחרים את שמותיהם של העדים

בסיקרא,

בדיו אדום,

ו

העדים

יחתמו

על הסיקרא בדיו שחור?

האם

כתב עליון

על כתב תחתון נחשב

כתב,

ויש כאן חתימות עדים.

או

כתב עליון על כתב תחתון

אינו

נחשב

כתב,

ואין כאן חתימת עדים.

אמר לו

רבי יוחנן: כתב עליון על גבי תחתון,

אינו כתב.

אמר לו

ריש לקיש:

והלא לימדתנו, רבינו,

ש

כתב עליון, כתב

הוא נחשב

לענין שבת,

שהרי אמרת הכותב בדיו שחור על גבי סיקרא חייב בשבת שתים, והנך סובר שכתב שחור על כתב אדום נחשב כתב, ומדוע זה לא נחשב כתב לגבי חתימות עדים?

אמר לו

רבי יוחנן:

וכי מפני שאנו מדמין

שאנו סבורים שזהו כתב, אך איננו בטוחים בכך,

נעשה מעשה

להקל להתיר ולומר שעדים יכולים כך לחתום? ולכן אמרתי שאין העדים יכולים לחתום כך, כי אינני בטוח שזהו כתב, וגם לענין שבת, איננו חייב להביא בפועל חטאת על כך, כי יש צד שאיננו חייב חטאת, ואם יביאנה, נמצא שעובר על הבאת חולין בעזרה, כי מי שאינו חייב קרבן חטאת אינו יכול להקדישו ולהביאו בנדבה.

איתמר: עדים שאין יודעים לחתום

את שמם, כיצד יעשו?

רב אמר: מקרעין להם נייר חלק

חורטים להם בנייר את שמם,

ו

הם

ממלאים את הקרעים,

דהיינו, את מקום החריטה, ב

דיו

.

ושמואל אמר

: יכתבו להם את שמם

באבר

ישפשפו חתיכת עופרת בקלף הגט, ושיפשוף חתיכת עופרת בקלף משאיר עליו רישום שחור, ויעשו באמצעות השיפשוף את רישום שמות העדים, ועל רישום העופרת, יחתמו העדים עצמם, בדיו.

ומקשינן: וכי

באבר סלקא דעתך

שאפשר לכתוב להם? הרי רישום העופרת זה כתב גמור, והכתיבה של העדים עליו בדיו לא תחשב כתב, כי היא כתב על גבי כתב גמור.

וה

ראיה שרישום בעופרת נחשב לכתב גמור: ד

תני רבי חייא: כתבו

את הגט

באבר,

או

בשחור

פחמין, או

בשיחור

"חרתא דאושפכי" [וכפי שמבואר לעיל], הגט

כשר

. ומוכח שזה כתב, ואם כן, כיצד אמר שמואל שאפשר לכתוב לעדים באבר.

ומתרצינן:

לא קשיא.

הא

דאמר שמואל כותבים לעדים באבר, מדובר ברישום הנעשה

באברא,

בחתיכת עופרת ממש, ללא תערובת של מים. ורישום זה הוא כתב חלש, ואיננו נחשב לכתב, ולכן העדים שחותמים עליו, נחשבת כתיבתם לכתב.

ואילו

הא

דאמר רבי חייא, שאפשר לכתוב גט באברא, כוונתו

במיא דאברא,

מים ששרו בהם עופרת, ובהם כותבים הכתב חזק, שהוא כתב גמור. ועל זה ודאי אי אפשר להחתים עדים.

רבי אבהו אמר

: יש עצה לעדים שאין יודעים לחתום, שיכתבו להם את שמם

במי מלין,

מי עפצים, שאינם נחשבים לכתב.

ומקשינן:

והתני רבי חנינא: כתבו

לגט

במי טריא ואפצא

במי גשם או בעפצים, הגט

כשר!

ומוכח שמי עפצים נחשבים כתב גמור, ואיך אמר רבי אבהו שנכתוב לעדים את שמם במי עפצים? הרי זה יהיה כתב גמור ומה שיכתבו על זה אינו כלום!

ומתרצינן:

הא

דאמר רבי אבהו, שנכתוב לעדים במי מילין, מדובר

דאפיץ

הקלף, וכפי שיבואר.

ו

הא

דאמר רבי חנינא שאפשר לכתוב גט עם מי מילין, מדובר בקלף

דלא אפיץ,

שאינו מעובד בעפצים, ולכן כתב של מי עפצים ניכר עליו.

וטעם החילוק הוא: קלף המעובד בעפצים, אין כתב של מי עפצים ניכר עליו, משום

שאין מי מילין

ניכרים

על גבי מי מילין

אחרים.

רב פפא אמר

עצה אחרת לעדים שאין יודעים לחתום, שיכתבו להם את שמם

ברוק

.

וכן אורי ליה רב פפא לפפא תוראה

כך הורה רב פפא לסוחר שוורים בשם "פפא", שיכתבו לעדים את שמם ברוק, ועל זה העדים יחתמו.

ואמרינן:

והני מילי

שעושים את העצות האלו, זה דוקא

בגיטין,

ומשום עיגונא מקילים לקבל עדים בצורה כזו.

אבל בשטרות

ממון,

לא.

כי בעל השטר יכול לחזר אחר עדים אחרים, ולא צריך להקל ולחתום בעדים כאלו.

דההוא

גברא

דעבד עובדא

בעדים שלא ידעו לחתום

בשאר שטרות

באחת מהצורות הנזכרות,

ונגדיה

הענישו

רב כהנא

.