Eruwin 51a — Talmud auf Deutsch

אמר רבא

: הא דקתני במתניתין דהיכא שסיים מקום ואמר שביתתי בעיקרו של אילן קנה,

הוא

דוקא היכא

דכי הווה

שאם היה

רהיט

[רץ]

לעיקרו

של אילן מיד אחרי שאמר שקונה שביתה הווה

מטי

[מגיע] להתם קודם כניסת השבת, ולכן חשבינן ליה כאילו נמצא תחת האילן ומערב ברגליו, אבל אם היה רחוק כל כך שאף אם היה רץ לא היה מגיע קודם חשיכה לא קנה. [ראה ציור בעמוד הבא]

אמר ליה אביי: והא

, מי שבא בדרך

ו"חשכה לו"

קתני

במתניתין, דמשמע דהכי קאמר: כיון שחשכה לו ואינו יכול להגיע לעיקרו של אילן ולערב ברגליו, לכן מערב הוא בדיבור.

והרי קתני דקנה היכא שאמר בעיקרו של אילן?!

ומשנינן: הא דאמרה מתניתין "חשכה לו", אינו ליתן טעם למה אינו מערב ברגליו, אלא ליתן טעם למה צריך הוא לערב.

והכי קאמר: כיון ש

חשכה

לו שבת ואינו יכול להגיע

לביתו

קודם חשיכה, לפיכך צריך הוא לערב.

אבל לעיקרו של אילן מצי אזיל

, ולכן קנה שם שביתה.

איכא דאמרי: אמר רבא

: לעולם הא דקאמרה מתניתין "חשכה" היינו

"חשכה לו"

שאינו יכול להגיע אף לעיקרו של אילן. אך דוקא

כי מסגי קלי קלי

[הולך לאט].

אבל

אי הווה

רהיט

הווה

מטי

לעיקרו של אילן קודם שתחשך, ולכך קנה.

רבה ורב יוסף הוו קא אזלי

בערב שבת

באורחא, אמר ליה רבה לרב יוסף: תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה

[תחת הדקל הנושא את אחיו, כלומר: דקל אחר].

ואמרי לה

, אמר רבה הכי: תהא שביתתנו

תותי דיקלא דפריק מריה מכרגא

[תחת הדקל שמשחרר את בעליו מן המס, כלומר: עושה פירות רבים, ופורעין בעליו מדמיהם את המס].

אמר ליה רב יוסף

לרבה:

לא ידענא ליה

[איני מכיר אילן זה] ואיני יכול לקנות שם שביתה.

אמר ליה רבה

לרב יוסף:

סמוך עלי

ומסור לי את שביתתך כי אני מכירו ושביתתי תהני אף עבורך.

ד

הא

תניא

[היינו ברייתא דלעיל],

רבי יוסי אומר: אם היו שנים

בדרך ורוצים לקנות שביתה במקום פלוני באמירה, אם

אחד מכיר

את המקום

ואחד שאינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר את שביתתו למכיר

ואומר לו שביתתי עמך,

וזה שמכיר אומר: תהא שביתתנו במקום פלוני

ובכך נקנית השביתה עבור שניהם.

ואמרינן:

ו

הא דאמר ליה רבה לרב יוסף להך ברייתא משמיה דרבי יוסי

לא היא

, אלא בסתמא תניא; ו

לא תנא ליה כרבי יוסי, אלא כי היכי דליקבל לה מיניה

[כדי שיקבל ממנו],

משום דרבי יוסי נימוקו עמו

.

שנינו במשנה:

אם אינו מכיר או שאינו בקי

בהלכה ואמר שביתתי במקומי, זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח עגולות, דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס:

ומפרשינן:

הני אלפים אמה

לכל רוח שאתה מתיר לו ללכת ממקום שביתתו -

היכן כתיבן?

כלומר: היכא רמיזי בתורה, ואהיכא אסמכינהו רבנן, למאי דקיימא לן דתחומין דרבנן [ריטב"א]?!

דתניא

, כתיב:

"שבו איש תחתיו"

, ודרשינן:

אלו ארבע אמות

. כי "תחתיו" של אדם הוא ארבע אמות, כדילפינן לעיל דף מ"ח, ומכאן אנו למדים לכל אדם שיוצא חוץ לתחומו, שמותר לו להלך בתוך ארבע אמות [רש"י].

והוסיף והזהיר

"אל יצא איש ממקומו"

, ודרשינן:

אלו אלפים אמה

.

ומפרשינן:

מנא לן

לפרש את הכתוב "אל יצא איש ממקומו" להתיר הילוך של אלפים אמה?!

אמר רב חסדא: למדנו

בגזירה שוה

"מקום"

[אל יצא איש "ממקומו"]

מ"מקום"

דכתיב [לגבי רוצח בשוגג שגולה לערי מקלט]: ושמתי לך "מקום" אשר ינוס שמה.

ו

למדנו

"מקום"

מ"ניסה

". שמכח הגזירה שווה אנו דנים כאילו כתוב לשון "ניסה" ["ינוס"] גם בקרא ד"אל יצא איש ממקומו".

ו

הדר ילפינן

"ניסה"

[האמור כביכול - מכח גזירה שוה - בקרא דתחומין] בגזירה שוה

מ"ניסה"

, שהוזכרה במקרא אחר, דכתיב: "מגבול עיר מקלטו אשר ינוס".

ו"ניסה" מ"גבול"

, שמכח הגזירה שוה אנו דנין כאילו נכתב לשון "גבול" אף בקרא ד"אל יצא איש ממקומו". כי היכי דכתיב: "מגבול" עיר מקלטו אשר ינוס שמה.

ו

הדר ילפינן בגזירה שוה

גבול מגבול

. שנאמר: ומצא אותו גואל הדם מחוץ "לגבול" עיר מקלטו - לעשות לשון "חוץ" הנאמר במקרא ההוא, כאילו נכתב אף בקרא דתחומין.

ו

הדר ילפינן לשיעור אלפים אמה בגזירה שוה

"חוץ" מ"חוץ" דכתיב

בערי הלויים:

ומדותם מ"חוץ" לעיר את פאת קדמה אלפים באמה

. ללמד: אף בתחומין שנאמר בהם "חוץ" [מכח הלימודים שהוזכרו], שיעור "חוץ" זה הוא אלפיים אמה.

הרי למדנו שאסור לצאת חוץ לאלפיים אמה.

ומקשינן: אמאי אתה דן גזירה שווה ד"חוץ חוץ" מממקרא זה?

ונילף

ממקרא אחר [הנאמר במצוה להשאיר מגרש מסביב לערי הלויים], דכתיב: "ומדותם

מקיר העיר וחוצה

-

אלף אמה"

, ונימא שאף תחום שבת אינו אלא אלף אמה?!

ומשנינן: אין

דנין

בגזירה שוה אלא

"חוץ"

, וכפי שנאמר בגואל הדם: "מחוץ" לגבול,

מ"חוץ"

. וכפי שנאמר: מ"חוץ" לעיר את פאת קדמה אלפים באמה.

ואין דנין

בגזירה שוה

"חוץ"

שנאמר בגואל הדם,

מ"חוצה"

הנאמר במגרש ערי הלויים: "וחוצה" אלף אמה.

ותמהינן:

ומאי נפקא מינא

בין "חוץ" ל"חוצה"?

ו

הא

מצינו כי

תנא דבי רבי ישמעאל

יליף בגזירה שווה אפילו בענין שאין הלשונות שוים אלא רק דומים בענינם:

שדרש בגזירה שוה את

"ושב" הכהן, "ובא" הכהן

. כיון ששני הפסוקים משמעותם שווה, ד

זו היא שיבה זו היא ביאה

, ואף שלשונות הפסוקים אינו שווה.

ואף כאן יש ללמוד גזירה שוה "חוץ" מ"חוצה", שהרי משמעותם שווה .

ואם כן, תיקשי, דנילף "חוץ" מ"חוצה", ונאמר ששיעור תחום שבת הוא אלף אמה כמו במגרשי ערי הלויים, ומנין לנו למילף "חוץ" מ"חוץ" שתחום שבת הוא אלפים אמה?!

ומשנינן:

הני מילי

דלא משגיחינן אלא שהמשמעות תהיה שוה, הוא

היכא דליכא מידי דדמי ליה

גם בלישנא דקרא.

אבל היכא דאיכא מידי דדמי ליה

, [כשיש לשון הדומה לו], כמו הכא, דמצי למילף חוץ מחוץ ולא חוץ מחוצה,

מ

הכתוב אשר

דמי ליה

גם במשמעות וגם בלשון

ילפינן.

שנינו במשנה: זכה לו מקומו

אלפים אמה

לכל רוח

עגולות

, דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס; וחכמים אומרים: מרובעות כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות.

ותמהינן:

ורבי חנינא בן אנטיגנוס, מה נפשך

[מאי קסבר]?

אי אית ליה גזירה שוה

שלמדנו ממנה לעיל לשיעור אלפיים אמה לתחום שבת - מהא דכתיב בתחום ערי הלויים "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה", הא התם

"פיאות" כתיבן

["פאת קדמה"], ו"פאת" משמע מרובע.

ו

אי לית ליה

הך

גזירה שוה

-

אלפים אמה

של תחום שבת

מנא ליה?

ומשנינן:

לעולם אית ליה

האי

גזירה שוה

לאלפיים אמה.

ו

הא דלא יליף נמי שיהיו מרובעות, כי

שאני הכא

, בערי הלויים

דאמר קרא

לשון הממעטת:

"זה" יהיה לכם מגרשי הערים

. ודרשינן מהמיעוט "זה" - דוקא

ל"זה"

, לתחום ערי הלויים

אתה נותן פיאות

מרובעות,

ואי אתה נותן פיאות

מרובעות

לשובתי שבת

.

ומקשינן:

ורבנן

, דיהבי אלפים אמות מרובעות, הא בתחום ערי הלויים איכא מיעוטא ד"זה"?!

ומשנינן:

תני, רב חנניה אומר

: אין המילה "זה" באה למעט, אלא דרשינן ממנה:

כזה יהו כל שובתי שבת!

דהייינו, שאף אלפים אמה של תחום שבת, מרובעות יהיו.

אמר רבי אחא בר יעקב: המעביר ארבע אמות ברשות הרבים

-

אינו חייב עד שמעביר הן

[ארבע האמות]

ואלכסונן

.

כלומר: צריך שיעביר כשיעור אלכסון של טבלא מרובעת של ארבע על ארבע אמות, דהיינו, חמש אמות ועוד שלש חומשי האמה [כי באלכסון נוסף לכל אמה שני חומשי אמה, ובארבע אמות נוספים שמונה חומשי אמה].

ונלמד דין זה מהדרשה דלעיל מתחום ערי הלויים, "כזה יהו כל שובתי שבת", לתת להם פיאות.

וכיון שלא שייך "פיאות" בהעברת ארבע אמות, שהרי אינו שטח מסוים שנוכל לומר שאמרה תורה שיהיה השטח מרובע, לפיכך דרשינן לגזירה שוה, שבאה לומר שאינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן .

אמר רב פפא: בדיק לן רבא

[ניסה אותנו] ושאלנו:

האם

עמוד

הנמצא

ברשות הרבים, גבוה עשרה

טפחים

ורוחב ארבעה

טפחים [שהוא שיעור רשות היחיד], האם כדי שנדון אותו כרשות היחיד

צריך

שיהיו בו אותן ארבעה טפחים, גם

הן

[ארבעה טפחים]

ו

גם

אלכסונן

של הארבעה טפחים.

כלומר: האם צריך שיהיה העמוד מרובע בראשו, ויהיה בו שיעור האלכסון.

או

דלמא

לא

בעינן שיהיה בו אלכסון, ואפילו עמוד עגול שרחבו [קוטרו] ארבעה טפחים נמי הווה רשות היחיד .

ואמרינן ליה

לרבא: וכי

לאו היינו דרב חנניא

דלעיל?

דתניא: רב חנניא אומר: כזה

פיאות]

יהו כל שובתי שבת

. וכיון שכן, אף בעמוד צריך שיהיה מרובע כדי שיהא רשות היחיד.

שנינו במשנה:

וזה הוא שאמרו: העני מערב ברגליו.

אמר רבי מאיר: אנו, אין לנו אלא עני

רבי יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר, לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו:

אמר רב נחמן

:

מחלוקת

רבי מאיר ורבי יהודה היא במי שמערב ברגליו ממש, ואומר: שביתתי

במקומי

.

כלומר: רבי מאיר, שלא התיר לערב בלא פת אלא לעני [או למי שבא בדרך שאף הוא נחשב כעני], הוא אפילו במי שמערב ברגליו ממש, ואומר "שביתתי במקומי".

ואילו רבי יהודה, שהיקל לערב בלא פת אף לעשיר, אינו אלא במי שמערב ברגליו ממש [רש"י לקמן ד"ה תניא כוותיה דרב נחמן].

ובהכי פליגי:

דרבי מאיר סבר, עיקר עירוב

הוא

בפת

[פירוש, עיקר עירובי רבנן בפת הוה, משום דמחזי טפי כקונה שם שביתה, ריטב"א],

אבל לערב בלא פת, בין שמערב ברגליו ואומר שביתתי במקומי, וכל שכן אם אינו מערב ברגליו אלא היה מכיר אילן או גדר ואומר שביתתי תחתיו, הוא קולא.