Eruwin 4b — Talmud auf Deutsch

תאנה

ללמד שיעור

כגרוגרת

[תאנה יבישה] כדי

ל

חייב על

הוצאת

אוכלין בשיעור כזה ב

שבת

מרשות היחיד לרשות הרבים.

רמון

ל

כדתנן

: כלי שיש בו נקב המונע את השימוש בו אינו מקבל טומאה.

ולכן,

כל כלי בעלי בתים

[שאינם עומדין להמכר, אלא עומדים לשימוש על ידי בעליהם, ואין מקפידים כל כך על נקביהם],

שיעורן

של נקביהם, כדי לצאת מידי קבלת טומאה - בנקב שהוא

"כ

מוציא

רימונים

".

דהיינו, שמאותו הנקב יכול לצאת רימון או דבר אחר השוה לגודלו של רימון. תוספות.

אבל כלי האומנים העומדים למכירה, משניקבו נקב קטן נטהרו. שכיון שעומדים לימכר, הרי מאחר שניקבו, אינן נמכרין.

אבל בכלי בעלי בתים אף אם ניקבו עדיין הוא משתמש בהם, עד שיינקבו כמוציא רימון.

ארץ זית שמן

-

ארץ שכל שיעוריה כזיתים

.

ותמהינן עלה: וכי

כל שיעוריה

הם כזיתים

סלקא דעתך?!

והאיכא הני דאמרן

לעיל, שאין שיעורן בכזית?!

ומשנינן:

אלא אימא: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים

.

כגון: אכילת חלב, דם, נותר, פיגול, נבילה ובהמה טמאה, בשר המת לטמא באוהל, ומגע נבילות. שכל אלו שיעורן בכזית.

דבש

, שהוא דבש תמרים - ללמד שיעור

ככותבת

[תמרה]

הגסה ל

אוכל ב

יום הכפורים

, להתחייב עליה,

והשתא מקשינן: כיון שמן המקרא יש ללמוד שיעורין, אמאי אמרת ש"הלכה למשה מסיני הן"?

ומשנינן:

ותסברא

. וכי

שיעורין

שאמרנו

מיכתב כתיבי

במפורש בתורה?

וכי כתיב בתורה שעצם מטמאה בשיעור של שעורה, ובית המנוגע מטמא בשיעור אכילה של פת חיטין!? [רש"י סוכה דף ו.]

אלא

, לעולם שיעורין

הלכתא

למשה מסיני

נינהו

.

ו

רק

אסמכינהו רבנן אקראי

ד"ארץ חטה".

תו מקשינן אהא דאמרינן שדיני חציצה בטבילה הם הלכה למשה מסיני:

והא

חציצין

-

דאורייתא נינהו!

כלומר, מן הכתוב יש ללמוד זאת, ואינן נקראין הלכה למשה מסיני!?

דכתיב

"ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע

ורחץ במים את כל בשרו

".

ודרשינן להאי קרא הכי:

"במים - בשרו", מלמד

שלא יהא

בשעת טבילה

דבר חוצץ בין בשרו למים.

"במים

", מלמד שיש לטבול

במי מקוה

, שהם מים מכונסים, ואין צורך במעין מים חיים. והראיה היא מדלא כתיב "במים חיים".

"כל בשרו

", משמע שיש לטבול את כל בשרו כאחד. ללמד, שיטבול ב

מים שכל גופו עולה

[נכנס]

בהן

.

וכמה הן?

-

אמה על אמה

בריבוע,

ברום

[בגובה]

שלש אמות

.

ושיערו חכמים

ל

מי מקוה

לפי החשבון הזה, שהם

ארבעים סאה

.

הרי למדנו, שדין חציצה נלמד מדרשה מהכתוב, ואינו הלכה למשה מסיני?

ומשנינן:

כי איצטריך הלכתא

למשה מסיני

\-

לשערו

של טובל. ללמד שאף בשיער פוסלת החציצה.

וכדרבה בר רב הונא

שאמר חציצה פוסלת בשיער.

דאמר רבה בר רב הונא

:

נימא

[שערה]

אחת

ה

קשורה

בינה לבין עצמה -

חוצצת

. לפי שהקשר מהדק את השער היטב, ואין נכנסין שם המים.

אבל

שלש

שערות הקשורות ביחד

אינן חוצצות

, לפי שאין קשר שכזה מהודק, והמים נכנסים לתוך הקשר, וליכא חציצה.

ואילו

שתים

שערות הקשורות ביחד -

איני יודע

אם הקשר מהודק וחוצץ, או לא!

הרי למדנו שהחציצה פוסלת אף בשיער.

ומקשינן עלה: הרי חציצה ב

שערו נמי

מ

דאורייתא הוא!

כי מאותו פסוק עצמו שלומדים ממנו שלא תהא חציצה בבשרו, יש ללמוד שלא תהיה חציצה גם בשערו.

ד

הא

תניא: ורחץ

[במים]

את כל בשרו

. למדנו מהמילה "את" שירחץ במים גם

את הטפל

[הדבוק]

לבשרו, וזהו שער!

ואם כן ממילא איתרבי שערו אף לחציצה.

ומשנינן:

כי אתאי הילכתא

לשערו, לא ללמד את עיקר דין חציצה בשיער, אלא ללמד פרטי דיני חציצה בשיער:

לרובו

של שיער,

ולמיעוטו, ולמקפיד ולשאין מקפיד, וכדרבי יצחק

.

דאמר רבי יצחק: דבר תורה

[שבעל פה], מהלכה למשה מסיני:

א. חציצה הנמצאת ב

רובו

של שיער,

ומקפיד

[מצטער]

עליו, חוצץ

.

ב.

ושאינו מקפיד עליו

-

אינו חוצץ

.

ג.

וגזרו

חכמים

על רובו שאינו מקפיד

שיחצוץ, גזירה

משום רובו המקפיד

[שחוצץ מדאורייתא], כיון ששוה במקצת לדין תורה, בכך שהחציצה ברובו.

ד.

ו

גזרו גם

על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד

, כיון ששוה לדין תורה בהקפדה.

ומקשינן:

וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד

, גזירה

משום מיעוטו המקפיד

, ששוה לו בכך, דשניהם מיעוט?!

אי נמי

ליגזור על מיעוטו שאינו מקפיד

משום רובו שאינו מקפיד,

ששוה לו בכך, שאינו מקפיד?

ומשנינן:

היא גופה

מיעוט המקפיד, אי נמי רובו שאינו מקפיד - אינם חוצצין אלא משום

גזירה

.

ו

כי

אנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה?!

תו מקשינן, אהא דאמרן דמחיצות הלכה למשה מסיני הם:

והא

מחיצות

-

דאורייתא נינהו!

דאמר מר: ארון

שהיה בקודש הקדשים גובהו

תשעה

טפחים. כדכתיב: "ואמה [בת ששה] וחצי קומתו".

וכפורת

עוביה

טפח

[וכדילפינן לה בסוכה דף ה.]

הרי כאן עשרה

.

וכתיב: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת", הרי שירדה שכינה למעלה מגובה עשרה.

וכיון דקיימא לן שמעולם לא ירדה שכינה למטה לארץ, דכתיב: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ולא לשכינה, כביכול. ואילו הכא חזינן שירדה שכינה למעלה מעשרה טפחים.

על כרחנו, שבגובה עשרה "מיפסיק רשותא", שמגובה עשרה אין זה "רשות הארץ" אלא רשות אחרת.

ומכאן אנו למדים שכל שעשה מחיצה בגובה עשרה די בכך כדי לחלוק רשות בפני עצמה. שהרי חלק כל הרשות, ואין צריך ללומדו מהלכה למשה מסיני?!

ומשנינן:

לא צריכא

הלכה למשה מסיני

אלא לרבי יהודה

.

דאמר: אמת בנין

שהיתה במשכן, כגון למדידת אמות הקרשים והיריעות, היתה

באמה בת ששה

טפחים.

אבל

אמת

ה

כלים

שהיו במשכן, היתה

באמה בת חמשה

טפחים.

ונמצא גובה הארון שבעה וחצי טפחים ועם הכפורת שהיתה טפח אין לנו אלא שמונה וחצי טפחים, ולא הוה ידעינן מהכא דשיעור מחיצה עשרה טפחים, ולהכי איצטריך הלכה למשה מסיני.

ומקשינן:

ולרבי מאיר, דאמר: כל האמות

שהיו במשכן

היו ב

אמה

בינונית

, שהיא אמה בת ששה טפחים.

ולדידיה היה הארון עם הכפורת עשרה טפחים, אם כן:

מאי איכא למימר?

והיינו, למה לי הלכה למשה מסיני?

ומשנינן:

לרבי מאיר כי אתאי הלכתא

:

א.

ל"גוד

", דאמרינן "גוד אסיק מחיצתא" [משוך והעלה את המחיצה העומדת למטה, לכיוון מעלה], ו"גוד אחית מחיצתא" [משוך והורד את המחיצה העומדת למעלה בגובה, לכיוון מטה].

ב.

ול"לבוד

", כגון שעשה מחיצה מקנים ואין בין קנה לקנה שלשה טפחים, רואין את המחיצה כמחיצה שלימה, וכאילו נוסף על הקנים ביניהם, ונהיו סמוכים זה לזה [ולשון "לבוד" הוא כמו "סניף", דבר קצר, שהוסיפו עליו והאריכוהו].

ג.

ול"דופן עקומה

", שסכך פסול הנמצא בתקרת הסוכה, בסמוך לדופן הסוכה, עד ארבע אמות מהדופן [ולא עד בכלל] רואין אותו כאילו הוא חלק מן הדופן, ונמצאו הדפנות של הסוכה סמוכות לסכך הכשר שסיכך באמצע הסוכה [וכדלעיל דף ג ב].

איבעי להו:

היה גבוה

חלל המבוי שבין רצפת המבוי לקורה שמעליו יותר

מעשרים אמה

, שאז הקורה פסולה,

ובא למעטו

לחלל על ידי הגבהת קרקעית המבוי שמתחת לקורה -

כמה

הוא

ממעט?

וקא סלקא דעתין, שהספק היה ביחס לשיעור שצריך למעט מגובה חלל המבוי.

ולפיכך תמהינן: מה הוא הספק

כמה ממעט?!

והרי פשוט הדבר שימעט

כמה דצריך ליה

למעט כדי שלא יהא חלל המבוי גבוה מעשרים! ומה שאלה היא זו?!

ומפרשינן,

אלא

הכי איבעי להו:

רחבו

של המשטח התחתון, שמגביהו כדי לצמצם את החלל, -

בכמה

הוא?

רב יוסף אמר

: די בכך שיגביהו משטח ברוחב

טפח

כנגד רוחבה של קורה [שהיא טפח] מעליו [ראה ציור 1].

אביי אמר

: צריך להגביה משטח ברוחב

ארבעה

טפחים בתוך המבוי, כשיעור מקום חשוב [ראה ציור 2].

ודנה הגמרא במה נחלקו רב יוסף ואביי:

לימא בהא קא מיפלגי: דמאן דאמר

[רב יוסף] שדי ב

טפח

שתחת הקורה,

קסבר: מותר להשתמש

[לטלטל]

תחת הקורה

. וכיון דשיעור הגובה של עד עשרים אמה הוא משום היכר [וכדאמרינן לעיל ג א], הרי גם כאן יש היכר לאדם העומד על אותו טפח שמתחת הקורה, כי באותו מקום ניכרת לו הקורה, לפי שאין שם חלל יותר מעשרים אמה.