Chullin 80a — Talmud auf Deutsch

ומתרצינן: נחלקו

ב

דרשת

"שה ואפילו מקצת שה"

, ד

רבנן סברי "שה"

האמור ב"אותו ואת בנו" ובמתנות, משמעותו

ואפילו מקצת שה! ורבי אליעזר סבר: "שה" ולא מקצת "שה",

וכדלהלן:

אמר רב פפא: הלכך,

מה ששנינו

לענין כסוי הדם,

שאין שוחטין כוי ביום טוב, לפי שחיוב הכיסוי בו אינו אלא מספק,

ומתנות,

שנחלקו בהן רבנן ורבי אליעזר,

לא משכחת לה, אלא

-

בצבי הבא על התיישה

.

והיינו, שהמשנה בביצה לגבי כיסוי הדם היא כדעת רבנן, ולפיכך קבעה שאין שוחטין כוי ביום טוב שמא חוששין לזרע האב, והרי הוא חייב בכסוי משום שיש בו מקצת צבי מצד האב. ואין מכסין אותו שמא אין חוששין, והרי הוא כולו בהמה כאמו. [אבל לרבי אליעזר מותר לשוחטו ביום טוב. שהרי הוא פטור בודאי מכסוי. שאפילו אם נחשוש לזרע האב הרי אין בו אלא מקצת צבי ורבי אליעזר סבר "צבי ולא מקצת צבי"].

ומה ששנינו שנחלקו לענין מתנות, היינו משום

דבין לרבנן ובין לרבי אליעזר מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא, וקא מיפלגי ב"שה ואפילו מקצת שה".

לרבנן חייב ליתן חצי מתנות, כי אפילו אם נחשוש לזרע האב, שהוא צבי, הפטור ממתנות, מכל מקום הוא חייב בחצי, מצד האם התיישה. שהרי רבנן סברי "שה ואפילו מקצת שה". אבל יותר מחצי אינו חייב שמא חוששין לזרע האב ויש בו חצי הפטור ממתנות. ולרבי אליעזר פטור לגמרי ממתנות שמא חוששין לזרע האב, וכיון שיש בו חלק מהאב הפטור ממתנות הרי הוא פטור לגמרי, כי "שה" אמר רחמנא ולא מקצת שה. והואיל והדבר בספק, אין לחייבו במתנות, שהמוציא מחבירו עליו הראיה .

לענין "אותו ואת בנו" משכחת לה

למחלוקת רבנן ורבי אליעזר

בין בתייש הבא על הצבייה בין בצבי הבא על התיישה.

א.

בתייש הבא על הצבייה. ו

לא נחלקו אלא לענין

איסורא

אם הדבר אסור או לאו, אבל מלקות לכולי עלמא אין בו.

דרבנן סברי

: אסור לשחוט את הבת שנולדה מהתייש והצבייה עם בנה ביום אחד,

דלמא חוששין לזרע האב

ויש בבת הזאת מקצת מאביה התייש, ומכיון ש

"שה ואפילו מקצת שה" אמרינן,

אם כן, אפילו אם הוא רק מקצת שה

אסור

לשוחטו עם בנו ביום אחד. [אבל אין לוקין, לפי שהאיסור אינו ודאי. שהרי שמא אין חוששין לזרע האב ונמצא שהבת כולה חיה היא כאמה, ומותר לשחטה עם בנה] .

ורבי אליעזר סבר

: מותר לשחוט בת התייש והצבייה עם בנה. כי

נהי נמי

שיש צד

דחוששין לזרע האב,

מכל מקום, אין כאן אלא מקצת בהמה מצד האב. שאילו מצד האם היא חיה, שאין בה איסור "אותו ואת בנו". ו

"שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן!

ונמצא שרק אם כולו שה אסור הוא ב"אותו ואת בנו". אבל אם רק מקצתו שה אינו בכלל האיסור .

ב.

בצבי הבא על התיישה

נחלקו אם חייבין עליו

מלקות,

או לא, אבל לענין איסור כולי עלמא מודים שאסור.

דרבנן סברי

: השוחט את בת הצבי והתיישה עם בנה ביום אחד לוקה. כי

נהי נמי דחוששין לזרע האב

ויש בבת הזאת מקצת מאביה הצבי שאין בו איסור "אותו ואת בנו", מכל מקום יש בה גם מקצת מאמה הבהמה. ו

"שה ואפילו מקצת שה" אמרינן! ו

הלכך

מלקינן ליה.

ורבי אליעזר סבר: איסורא איכא, מלקות ליכא.

איסורא איכא: דלמא אין חוששין לזרע האב, והאי

בת של הצבי והתיישה

שה מעלייא הוא

כאמה, הלכך אסור לשוחטה עם בנה.

מלקות ליכא: דלמא חוששין לזרע האב

ונמצא שהבת הזאת יש בה מקצת מאביה הצבי,

ו"שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן!

ואם כן מותר לשוחטה עם בנה. וכיון שהדבר בספק אם עבר על הלאו ד"אותו ואת בנו" הלכך אין בו מלקות .

עד כאן נקטה הגמרא שכוי שנחלקו בו רבי אליעזר ורבנן הוא הבא מכלאי צבי ועז, אך מצינו דעות נוספות מהו "כוי":

אמר רב יהודה: כוי

אינו נולד מבהמה וחיה, אלא

בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים

אם מין בהמה היא אם מין חיה היא

44 .

רב נחמן אמר: כוי זה איל הבר

הגדל ביער ואין בו ספק אלא הוא חיה גמורה .

כתנאי

: דתניא:

כוי זה איל הבר,

[וכרב נחמן].

ויש אומרים: כוי זה הבא מן התייש ומן הצבייה.

רבי יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה

היא

אם מין בהמה

היא, [וכרב יהודה] .

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: כוי

מין בהמה היא,

ושל

בית

משפחת

דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים.

אמר רבי זירא אמר רבי ספרא אמר רב המנונא: הני עיזי דבאלא,

עזי היער,

כשרות לגבי מזבח,

לפי שאינן מין חיה [שאינה קריבה למזבח] אלא מין בהמה.

סבר לה

רב המנונא,

כי הא דאמר רבי יצחק: עשר

מיני

בהמות

[ונכללו בהן גם חיות]

מנה הכתוב!

שהן מותרות באכילה,

ותו לא!

שמלבדם אין שום בהמה או חיה הכשרה באכילה.

והני

עיזי דבאלא, שהן בודאי כשרות לאכילה,

מדלא קחשיב להו הכתוב

[בתור מין בפני עצמו]

בהדי חיות, שמע מינה

שבכלל מין עז

נינהו,

ונמצא שהעיזים הללו אינם בגדר "חיה" אלא בגדר "בהמה" ממין העזים, והן בכלל אותן בהמות שמנה הכתוב.

מתקיף לה רב אחא רב יעקב,

על דברי רב המנונא שרק עשר בהמות המנויות בכתוב כשרות:

ואימא "איל וצבי"

הכתוב בתורה -

פרט,

ואילו

"כל בהמה"

שכתוב לאחר מכן -

כלל!

וכיון שכל מקום שכתוב פרט ואחר כך כלל

נעשה כלל מוסיף על הפרט,

אם כן

איכא טובא,

ונלמד מכאן הרבה מינים [שיש בהם סימני טהרה], שאף הם נתרבו להיות כשרים באכילה? ומתרצינן:

אם כן,

שתדרוש מפרט וכלל לרבות בהמות רבות נוספות,

כל הני פרטי,

כל הבהמות וחיות שמנה הכתוב,

למה לי?!

והרי בכדי לדרוש "פרט וכלל" היה די בכך שהתורה תכתוב מין אחד שהוא יהיה "פרט"! אלא, ודאי, לכך נמנו כולם כדי לומר שרק אלו כשרות ותו לא.

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא

[על ההוכחה לעיל שעיזי דבאלא הן בהמות ולא חיות]:

ודלמא

עיזי דבאלא

מינא ד"אקו" נינהו,

שהאקו היא חיה שנמנתה בין עשר הבהמות, וכיון שאין אנו בקיאים מהו מין עיזי דבאלא יתכן שבאמת מנה אותם הכתוב כשהזכיר את מין האקו?

וכן

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, ואמרי לה

: אמר

רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: דלמא

עיזי דבאלא

מינא דתאו או מינא דזמר, נינהו?

שהתאו והזמר אף הן חיות שנמנו בין עשר הבהמות, ושמא עיזי דבאלא נכללים באחת מהן?

אמר ליה רב חנן לרב אשי: אמימר

-

שרי תרבייהו!

אמימר התיר את חלב עיזי דבאלא באכילה. ומוכח שהוא סובר שהן חיות, וחלב חיה מותר באכילה.

בעא מיניה אבא בריה דרב מנימין בר חייא מרב הונא בר חייא: הני עיזי דבאלא

-

מהו

שיקרבו

לגבי מזבח?

וספק זה תלוי אם הן חיות או בהמות?

אמר ליה

רב הונא בר חייא:

עד כאן לא פליגי רבי יוסי ורבנן אלא בשור הבר

שגדל ביער אם הוא בהמה או חיה.

דתנן: שור הבר

-

מין בהמה הוא. רבי יוסי אומר: מין חיה

הוא!

וטעם מחלוקתן:

דרבנן סברי: מדמתרגמינן

[דברים יד ה] "תאו" -

תורבלא

, שמשמעו שור היער [תור - בלא], ומכיון שהוא נקרא "שור" שמע מינה ששור הבר

מינא דבהמה הוא!

ורבי יוסי סבר: מדקא חשיב ליה

הכתוב ל"תאו", שהוא שור הבר,

בהדי חיות

, שהרי כתוב "אקו ודישן ותאו וזמר", שכולן חיות, שמע מינה ששור הבר

מינא דחיה הוא!

אבל הני

עיזי דבאלא, שלא נמנו בין החיות -

דברי הכל מינא דעז נינהו!

שהרי הם קריין "עז", ורבי יוסי אף הוא יודה כאן שהולכין אחר השם.

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: ודלמא

באמת עיזי דבאלא -

מינא דאקו נינהו,

וחיות הן?

אמר ליה רבינא לרב אשי: ודלמא

עיזי דבאלא

מינא דתאו או מינא דזמר נינהו

שהן חיות?

אמר ליה רב נחמן לרב אשי: אמימר

-

שרי תרבייהו!

לפי שהן חיות .

שנינו במשנה:

כיצד? השוחט

אותו ואת בנו:

. קדשים בחוץ.

אמר רבי אושעיא: כולה מתניתין דלא כרבי שמעון!

ממאי? מדקא תני

במתניתין שאם שתי הבהמות שהן "אותו ואת בנו" היו

קדשים,

ושחטן

בחוץ

לעזרה, הרי השוחט

הראשון חייב כרת

משום שחוטי חוץ והשני פטור מכרת. לפי שהבהמה השניה היתה פסולה באותו היום להקרבה, שהרי אסור לשוחטה משום "אותו ואת בנו". ואין חייבין על שחוטי חוץ אלא בקרבן הראוי להיקרב בפנים.

ושניהם

קרבנות

פסולים, ושניהם

שני השוחטים

סופגים את הארבעים.