Chullin 7b — Talmud auf Deutsch

חבטינהו

את השעורים בנפה לנקותם, ולא הועיל. ועדיין

לא אכל.

נקרינהו

לשעורים בידיים לנקותן מאבנים ומפסולת, ועדיין

לא אכל.

אמר להו

רבי פנחס בן יאיר:

דלמא

השעורים,

לא מעשרן?

עשרינהו

לשעורים,

ואכל

מהם החמור.

אמר

רבי פנחס: בהמה

ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה

במצות פדיון שבויים,

ואתם מאכילין אותה טבלים?!

והיינו הא דאמרינן "בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן".

ומקשינן:

ומי מיחייבא

מאכל בהמה הנלקח מעם הארץ לעשרו משום דמאי?

והתנן: הלוקח

פירות מן עם הארץ שלא לצורך אכילה אלא

לזרע

, ולהאכיל

לבהמה, וקמח ל

עבד בו

עורות, ושמן לנר, ושמן לסוך בו את הכלים

-

פטור

מהדמאי, שהרי מן הדין יש לסמוך על כך שרוב עמי הארץ מעשרים הם, ורק רבנן הוא דגזור, ודוקא לאכילת אדם גזרו. וכיון שפירות דמאי שנלקחו לצורך אכילת בהמה פטורים מן המעשר, תקשי אמאי לא אכל החמור?

ומשנינן:

התם, הא אתמר עלה

דההיא מתניתין:

אמר רבי יוחנן: לא שנו

דפטור מדמאי,

אלא שלקחן

מעם הארץ

מתחלה ל

שם אכילת

בהמה.

אבל, אם

לקחן מתחלה ל

שם אכילת

אדם, ו

אחר כך

נמלך עליהם

להאכילם

לבהמה, חייב לעשר

.

וראיה לרבי יוחנן:

והתניא, הלוקח

פירות

דמאי מן השוק לאכילה, ונמלך עליהם

לשנותם

ל

מאכל

בהמה, הרי זה לא יתן לא לפני בהמתו, ולא לפני בהמת חברו, אלא אם כן עישר.

והנך שעורים שנתנום לפני החמור, לקחום מתחלה לאדם, ומשום הכי לא אכל.

שמע רבי

שבא רבי פנחס,

נפק לאפיה. אמר ליה

: אם

רצונך

הוא,

סעוד אצלי

.

אמר לו

רבי פנחס:

הן!

צהבו פניו

של רבי מתוך שמחה, מפני שלא היה רגיל רבי פנחס ליהנות משל אחרים.

אמר לו

רבי פנחס לרבי:

כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני?

לא כן הוא. שהרי

ישראל קדושים הן.

וודאי ראויים הם ליהנות מהם. אבל, זה שאין דרכי ליהנות מהם, הוא משום ש

יש

מי ש

רוצה

להנות אחרים משלו,

ואין לו

יכולת לכך, ואיני רוצה להכביד עליו.

ויש

מי

שיש לו

יכולת בידו,

ואינו רוצה

בכך, ואף על פי שקורא לי לסעוד אצלו, בלבו אינו חפץ. וממנו איני רוצה להנות משום

דכתיב

[משלי כג]

"אל תלחם את לחם רע עין, ואל תתאו למטעמותיו. כי כמו שער בנפשו, כן הוא. אכול ושתה יאמר לך, ולבו בל עמך".

ואסיק רבי פנחס לדבריו: אבל

אתה, רוצה

אתה באמת להנות אותי.

ו

גם

יש לך

יכולת בידך! שהרי רבי עשיר מופלג היה.

והמשיך רבי פנחס בן יאיר, ואמר:

מיהא השתא, מסרהיבנא

[ממהר אני],

דבמלתא דמצוה

של פדיון שבויים

קא טרחנא,

ואין לי פנאי לסעוד.

אבל,

כי הדרנא

לשוב מהמצוה,

אתינא,

ו

עיילנא לגבך.

כי אתא

רבי פנחס בחזרתו מפדיון השבויים למקומו של רבי,

איתרמי

ד

על בההוא פיתחא

של בית רבי,

דהוו קיימין ביה

באותו פתח

כודנייתא חוורתא

[פרדות לבנות] של רבי.

אמר

רבי פנחס:

מלאך המות בביתו של זה, ואני אסעוד אצלו?!

שפרדות אלו כשהן בועטות באדם מכתן קשה ואינה מתרפאת, כמבואר להלן.

שמע רבי

דברי רבי פנחס,

נפק לאפיה. אמר ליה: מזבנינא להו

לפרדות.

אמר ליה

רבי פנחס: כי היכי דאסור לך להחזיקן, כן אסור לאחרים, דכתיב "

ולפני עור לא תתן מכשול"

הלכך, אסור לך למוכרם.

אמר ליה:

מפקרנא להו!

ואשלחן ליערות דעלמא להפקר.

אמר ליה רבי פנחס: כל שכן שאסור לעשות כן. דהא

מפשת היזקא

דידהו. כי מתוך שאינן נשמרות הרי הן מזיקות יותר.

אמר ליה:

עקרנא להו

שלא יוכלו לבעוט. אמר ליה רבי פנחס: גם זה אסור, משום ד

איכא

איסור

צער בעלי חיים.

אמר ליה:

קטילנא להו!

אמר ליה:

איכא

איסור משום "

בל תשחית!"

הוה

רבי

קא מבתש ביה

[הפציר בו]

טובא

, שבכל זאת יסעוד אצלו, ולא נענה לו.

גבה טורא בינייהו,

כאילו התרומם הר גבוה ביניהם, והבדילן. כלומר, גרם הדבר שנתרחקו זה מזה.

בכה רבי, ואמר: מה בחייהן

של צדיקים

כך

עוזר הקדוש ברוך הוא בידם שלא יעברו על דעתם, כמו כאן, שסובב הקב"ה שיכנס רבי פנחס דוקא בפתח זה ויראה את הפרדות ויפרוש ממני, כדי שלא יעבור על דעתו הראשונה שלא ליהנות מאחרים,

במיתתן,

שאז הם יותר גדולים,

על אחת כמה וכמה

שמתמלא כל רצונם.

דאמר רבי חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. שנאמר "ויהי הם קוברים איש, והנה ראו את הגדוד, וישליכו את האיש בקבר אלישע, וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי, ויקם על רגליו".

שאלישע בחייו כשרצה להחיות את בן השונמית, הוצרך לשים פיו על פיו ועיניו על עיניו ולבקש רחמים, ואילו לאחר מותו, בנגיעה בעלמא החיה את המת.

אמר ליה רב פפא לאביי

: ומאי ראיה?

ודלמא

לאו מכוחו של אלישע הוי, אלא זכה לכך בשביל

לקיומי ביה ברכתא דאליהו

. כ

דכתיב

שביקש אלישע ממנו: "

ויהי נא פי שנים ברוחך אלי"

, והשיבו: "אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך כן". ואליהו החיה מת אחד, והוא בן הצרפית. ואלישע החיה בחייו את בן השונמית. ובשביל שתתקיים בו הברכה של "פי שניים" היה צריך להחיות עוד מת אחד. וזכותא דאליהו היא, כי אי אפשר שלא תתקיים ברכתו שהרי כתיב בצדיקים "ותגזור אומר ויקם לך". ואכתי מנלן ד"גדולים צדיקים במיתתן?"

אמר ליה

אביי:

אי הכי

, דמשום ברכתו של אליהו היה, תקשה

היינו דתניא

: הא דכתיב "ויקם על רגליו",

על רגליו עמד,

אבל

לביתו לא הלך.

אלא מיד לכשיצא מקבר אלישע, מת שוב. וכל מה שהחייהו אלישע היה רק בשביל לסלקו מאצלו. ואי כדבריך, שהוא משום ברכת אליהו, הרי היה צריך להחיותו ממש, כמו שהחיה אליהו את בן הצרפית. דבלא זה לא מיקיים "פי שניים".

אלא, בהכרח, דבזכות אלישע היה. ושפיר מוכח ד"גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן".

ומקשינן: מאחר דאמרת דבהך עובדא לא איקיים ברכת אליהו,

אלא במה איקיים?

ומשנינן:

כדאמר רבי יוחנן, שריפא

אלישע את

צרעת נעמן. ש

הצרעת

היא שקולה כמת. שנאמר

אצל אהרן כאשר ביקש למשה שיתפלל על מרים שתרפא מצרעתה, ואמר: "

אל נא תהי כמת"

. ובהכי איקיים "פי שניים", שהחיה את בן השונמית, וריפא את נעמן מצרעתו.

אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן

של כודנייתא חיוורתא "

ימים"?

מפני

שאימתם מוטלת על הבריות.

דאמר רבי חנינא [שהיה רופא]:

מימי לא שאלני אדם

רפואה

על מכת פרידה לבנה

שהיתה בו,

וחיה.

והניחה הגמרא עתה ש"חיה" הכונה היא שלא חי האדם המוכה.

ותמהינן:

והא קחזינא

דאף מי שיש לו מכה זו,

דחיי?

ומשנינן: לא אאדם קאי. אלא

אימא "

מעולם לא שאלני אדם על מכת פרידה לבנה

וחיית

[ונרפאת] המכה".

ושוב מקשינן:

והא קחזינא דמיתסי

מכה של פרדות לבנות?

ומשנינן: פרדות

דחיוורן ריש כרעייהו,

עליהן

קא אמרינן

דלא נרפאת מכתן.

הא דכתיב "

אין עוד מלבדו", אמר רבי חנינא: ואפילו כשפים.

שאף הם אינם מלבדו. כלומר, שלא מדעתו. שאם אין גזירה מלפניו, אין מרעים הכשפים לאדם.

ההיא איתתא, דהות קא מהדרא למישקל עפרא מתותיה כרעיה דרבי חנינא,

וטרחה לעשות זאת באופן שלא יבין מעשיה. וכוונתה היתה להמיתו בכשפים.

אמר לה: שקולי

עפר כאוות נפשך, כי בין כך

לא מסתייעא מילתיך

לכשף אותי, שהרי "

אין עוד מלבדו" כתיב,

וכדדריש לעיל.

ומקשינן:

והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן "כשפים"?

משום

ש

כאילו

"מכחישין" פמליא של מעלה.

שאף על פי שלא גזרו על אדם שימות, הכשפים ממיתין אותו. ואיך הקל בזה רבי חנינא?

ומשנינן:

שאני רבי חנינא דנפישא

שרבים

זכותיה

, ולכך אין הכשפים מזיקים לו.

ואמר רבי חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין

[גוזרים]

עליו מלמעלה. שנאמר "מה' מצעדי גבר כוננו".

וכן כתיב "

אדם מה יבין דרכו"

. שכל מה שעושה האדם לא מבינתו הוא, אלא משמים מכוונים דרכו.

אמר רבי אלעזר: דם ניקוף

[שנוקף אדם רגלו באבן ונפצע ומוציא דם],

מרצה

עליו לכפר בו

כדם עולה.

אמר רבא

: הא דרבי אלעזר מיירי שנוקף

ב

אצבע

גודל

של רגל

ימין,

שבה הוא נוקף ביתר כח וצערו מרובה.

ו

מיירי

בניקוף שני,

קודם שנתרפאה מכתו מהניקוף הראשון, שגם זה מוסיף לכאבו.

והוא

מרצה דוקא כשאירע לו כן בזמן

דקאזיל לדבר מצוה

.

אמרו עליו על רבי פנחס בן יאיר: מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו.