Chullin 78b — Talmud auf Deutsch

ואמר רבא:

זה בנה אב

מהכתוב [בדברים יד] "שה כשבים ושה עיזים" למדים בבנין אב ש

כל מקום שנאמר "שה"

\-

אינו אלא להוציא את הכלאים!

ומתרצינן: באיסור "אותו ואת בנו"

אמר קרא

"ושור

או

שה", ודרשינן מיתור תיבת "או" -

לרבות את הכלאים!

ומקשינן: והרי

האי "או"

אינו מיותר? כי

מיבעי ליה לחלק,

שחייב על שחיטת שור ובנו לבד ועל שחיטת שה ובנו לבד.

דסלקא דעתך אמינא

אילו לא היה כתוב "או"

\- כי

עד דשחיט שור ובנו

וגם שחיט

שה ובנו לא מיחייב, קמשמע לן

יתור "או" שחייב גם על כל אחד מהם, לחוד.

ומתרצינן:

לחלק

-

מ"בנו" נפקא!

שכתוב בלשון יחיד, ומשמע שחייב על שחיטת כל אחד מהם עם בנו, וה"או" מיותר לרבות את הכלאים.

ומקשינן:

ואכתי מיבעי ליה לכדתניא

: דתניא:

אילו

היה

נאמר "שור ושה ובנו" הייתי אומר

שאינו חייב

עד שישחוט

גם

שור ו

גם

שה, ובנו

של אחד מהם,

תלמוד לומר "שור או שה, אותו ואת בנו".

דמשמע שחייב על כל אחד מהם כששחטו עם בנו.

מאי לאו, מ"או" נפקא ליה

שהחיוב הוא אפילו על שחיטת אחד מהם עם בנו [אך אילו דרשינן מ"בנו" גרידא עדיין הייתי אומר שאמנם על שחיטת בן אחד חייבים, אבל ביחס ל"אותו" - דהיינו השור והשה - דוקא על שחיטת שניהם יחד חייבים], ואם כן ה"או" אינו מיותר לרבות ממנו כלאים?

ומתרצינן:

לא

מ"או" ילפינן לה, אלא

מ"אותו",

שהוא לשון יחיד, אנו למדים זאת. שאפילו אם לא היה כתוב "או" אלא "ושור ושה אותו ואת בנו" גם היינו יודעים ששור לבד או שה לבד אסור לשחוט עם בנו ביום אחד. ונמצא שיתור ה"או" נכתב לרבות כלאים.

ועדיין מקשינן:

הניחא לרבנן, דמייתר להו

האי

"אותו"

ללמדנו שחייבים על שור לבד ועל שה לבד .

אלא לחנניה, דלא מייתר ליה "אותו",

שהוא דורש ממנו דרשא אחרת וכמבואר לקמן, ונמצא שיתור ה"או" בא לרבות כלאים, אם כן

לחלק

שחייב גם על שחיטת אחד מהם עם בנו

מנא ליה?

ומתרצינן:

לחלק

-

לא צריך קרא!

כיון

דסבר לה

חנניה

כרבי יונתן.

דתניא

: כתיב

"איש אשר יקלל את אביו ואת אמו

מות יומת"

אין לי אלא

אם קלל גם את

אביו ו

גם את

אמו.

אבל אם קלל את

אביו בלא

שקילל אמו,

ו

כן אם קילל את

אמו בלא אביו,

דהיינו אחד משניהם,

מנין

שהוא חייב מיתה?

תלמוד לומר

בסיפא דקרא

"אביו ואמו קלל

דמיו בו!", ומכיון שבתחילת המקרא נסמכה הקללה ל"אביו" ובסוף המקרא נסמכה ל"אמו", דרשינן:

אביו קלל

-

אמו קלל!

שעל כל אחד משניהם חייב אם קללו,

דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר

: אין צריך קרא לחייב על קללת אחד מהם. שהרי "אביו ואמו"

משמע שניהם כאחד, ומשמע

נמי כל

אחד בפני עצמו.

וכל מקום שאפשר לפרש את הכתוב בשני האופנים, נוקטים שכוונתו לומר - או זה או זה,

עד שיפרוט לך הכתוב "יחדו",

שהרי מצינו שהוצרכה התורה לכתוב "לא תחרש בשור ובחמר יחדו". ומשמע שלולא נאמר "יחדו" היינו מפרשים שאסור לחרוש בשור לבד ובחמור לבד. ואם כן, גם ב"אביו ואמו" שלא כתוב "יחדו", הכונה היא שאסור לקלל כל אחד לבד.

וכיון שחנניה סובר כרבי יונתן. נמצא שאינו צריך קרא לחלק ב"אותו ואת בנו", כי גם אם היה כתוב "שור ושה ובנו" היינו יודעים שכונת הכתוב היא שכל אחד מהם אסור לשוחטו ביום אחד עם בנו.

והוינן בה:

מאי חנניה ומאי רבנן?

היכן מצינו שנחלקו בדרשא ד"אותו"?

ומבארינן:

דתניא: "אותו ואת בנו" נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים!

שרק את האם אסור לשחוט עם בנה [או בתה] אבל אם שחט את האב מותר לשחוט אחריו את בנו.

חנניה אומר

: "אותו ואת בנו"

נוהג בין בזכרים ובין בנקבות!

והוינן בה:

מאי טעמא דרבנן?

ומשנינן: דתניא:

יכול יהא "אותו ואת בנו" נוהג בין בזכרים ובין בנקבות.

ו

הלא

דין הוא

שלא יהא נוהג אלא בנקבות. שהרי

חייב כאן

על שחיטת אותו ואת בנו,

וחייב באם על הבנים,

במצות שלוח הקן, שאסור לקחת את האם על הבנים .

ומעתה, נלמוד בבנין אב:

מה כשחייב ב"אם על הבנים"

-

בנקבות

דוקא הוא דחייב,

ולא בזכרים,

שמותר ליקח האב על הבנים, שהרי נאמר "והאם רובצת על הבנים", ולא האב

אף כשחייב כאן

באותו ואת בנו,

בנקבות

דוקא

ולא בזכרים.

לא!

אין לך ללמוד זה מזה. כי

אם אמרת ב"אם על הבנים"

שיש בה קולא,

שכן לא עשה בה מזומן כשאינו מזומן.

שדוקא אם נקרה לפניו קן צפור בדרך יש בו איסור לקיחת האם על הבנים. אבל עוף שמזומן לו בביתו אין בו מצות שילוח הקן.

תאמר "ב"אותו ואת בנו"

שהוא חמור בכך

שעשה בו מזומן כשאינו מזומן,

שאפילו בהמה שבביתו אסור לשוחטה עם בנה!? והואיל וחמור היא, ינהג איסורו גם בזכרים!

תלמוד לומר "אותו",

דמשמע

אחד ולא שנים

שאינו נוהג אלא או בזכרים או בנקבות .

ו

מאחר שחלק הכתוב

שאינו נוהג אלא באחד מהם, מעתה

זכיתי לדין,

נתבררה ההלכה שאכן אינו נוהג אלא בנקבות. לפי שעתה יכולים אנו ללמוד את בנין האב דלעיל כך:

חייב כאן

ב"אותו ואת בנו"

וחייב ב"אם על הבנים". מה כשחייב ב"אם על הבנים"

-

בנקבות ולא בזכרים, אף כשחייב כאן

-

בנקבות ולא בזכרים.

וכיון שכבר למדנו מ"אותו" ש"אותו ואת בנו" אינו נוהג בזכרים ובנקבות אלא באחד מהם, נמצא שכל הלימוד מ"אם על הבנים" הוא רק שאותו "אחד" הוא נקבות ולא זכרים, ולפיכך אין לשאול שהואיל ו"אותו ואת בנו" חמור מ"אם על הבנים" דין הוא שינהג איסורו בזכרים דוקא ולא בנקבות, שהרי אין בזה צד של חומרא. כי אין עדיפות שינהג זכרים יותר מאשר בנקבות -

ואם נפשך לומר,

להשיב תשובה על הבנין אב - יש דרשא אחרת ללמוד ממנה ש"אותו ואת בנו" אינו נוהג אלא בנקבות.

שהרי נאמר

"בנו",

ומשמע שנראה כבן שלו, ללמד שהאיסור לשחוט רק עם

מי שבנו כרוך אחריו!

שהיא האם, שהולד כרוך אחריה תמיד לילך אחריה, ונראה כבנה.

יצא זכר,

האב,

שאין בנו כרוך אחריו,

ולכן הוא אינו בכלל "אותו ואת בנו".

והוינן בה:

מה "אם נפשך לומר"?

מה יש להשיב על הלימוד בבנין אב מ"אם על הבנים"?

ומבארינן:

וכי תימא

שאין ללמוד מ"אם על הבנים" לפי ש

"אותו"

האמור ב"אותו ואת בנו"

זכר משמע

לכן אני מביא דרשא אחרת, מהכתוב בפרשת "אותו ואת בנו". ש

הרי הוא אומר "בנו",

דמשמע

מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר, שאין בנו כרוך אחריו!