Chullin 70a — Talmud auf Deutsch

וכן לגבי דינו של רבה, שלמפרע הוא קדוש, יש צורך להשמיענו את דינו בשני המקרים הללו:

כי,

ואי אתמר,

אם היה רבה אומר את דינו רק

בהא,

לגבי שליש שיצא דרך הדופן, היינו אומרים כי רק

בהא

, בדבר זה

קאמר רבה

את דינו שמכאן ולהבא הוא קדוש, משום שאם היינו אומרים שהוא קדוש למפרע, היינו באים לידי קולא. שהרי יציאת אותו השליש דרך הרחם, מבטלת ממנו קדושת בכור.

אבל בהא,

בדינו של המוכר עוברו לגוי,

אימא

, יתכן ש

מודי ליה

רבה

לרב הונא

שמחמירין, ואומרים שלמפרע הוא קדוש ומכירתו אינה חלה,

משום כך

צריכא,

צריך להשמיע את סברתו של רבה שמכאן ולמפרע הוא קדוש בשני המקרים הללו.

מקשה הגמרא:

תנן

, שנינו במשנתנו: בהמה

המבכרת

[יולדת ולד בכור]

המקשה לילד, מחתך

מן העובר

אבר אבר, ומשליך לכלבים.

לפי שלא חלה קדושת בכור על העובר, כל עוד לא יצא רובו. ולכן, כאשר יוצא אבר אבר ואין כאן יציאת רובו, אינו קדוש ומותר להשליכו לכלבים. ומוכיחה הגמרא:

מאי לאו

האם לא מדובר גם באופן ש

מחתך

את אברי העובר אחד אחד

ומניח

אותם עד שיצאו רובם, וגם באופן הזה אמרה משנתנו כי משליכם לכלבים?

הרי לפיכך קשה, שהרי דין זה מתאים רק לדברי רב הונא שמכאן ולהבא הוא קדוש. ומובן מדוע משליכן לכלבים. לפי שביציאת החתיכות הראשונות, קודם שהצטברו לרוב, לא חלה הקדושה.

ואי אמרת

כדעת רב הונא ש

למפרע הוא קדוש, "יקבר" מיבעי ליה!

שהרי אחר יציאת רוב אבריו שמונחים הם לפנינו ורובו ניכר, מתברר למפרע, שמתחילת יציאתו היה קדוש?!

ומתרצת הגמרא:

לא.

אין המשנה מדברת באופן שחותך את האברים ומניחם עד שמצטברים וניכרים כרוב, כי אז חלה בהם קדושת בכור.

אלא,

הכא במאי עסקינן, במחתך

אבר אבר,

ומשליך

ממנו אחד אחד. ולכן אין לפנינו רוב אברים כלל, ואין לקדושת הבכור [החלה למפרע] על מה לחול. אך טוענת הגמרא:

אבל

, לדבריך, אם היה

מחתך

את האברים

ומניח

אותם לפניו,

מאי

היה דינם?

יקבר!

כיון שבאופן זה הם מתאספים לרוב, וחלה בהם קדושת בכור.

אם כן, שואלת הגמרא:

אדתנא,

עד ששנה התנא ב

סיפא

של משנתנו,

"יצא רובו

של הבכור,

יקבר, ונפטרה

אמו

מן הבכורה",

ליפלוג וליתני בדידיה,

היה לו לתנא במשנתנו לחלק בדבר זה עצמו, ולומר כך:

במה דברים אמורים,

רק

במחתך ומשליך אבר אבר,

שרק אז לא חלה עליו הקדושה, ולכן משליכו לכלבים.

אבל

, אם

מחתך ומניח

-

יקבר,

לפי שאז הוא מצטבר לרוב, וקדוש!?

ומתרצת הגמרא: אכן,

הכי נמי קאמר

התנא במשנתנו:

במה דברים אמורים, במחתך ומשליך

אבר אבר, ורק אז מותר להשליכו לכלבים.

אבל,

אם

מחתך ומניח

החתיכות לפניו, הרי

נעשה כמי שיצא רובו

בבת אחת,

ויקבר!

בעי

נסתפק

רבא

: האם

הלכו באברין אחר הרוב, או לא הלכו באברין אחר הרוב

[ולהלן תפרש הגמרא ספק זה, ועל איזה רוב מדובר]? ודנה הגמרא באיזה ענין נאמר ספק זה:

היכי דמי? אילימא,

אם נאמר שמדובר ב

כגון שיצא רובו

של העובר

במיעוט אבר,

כלומר שהאבר שמשלים את רוב העובר שבחוץ, יצא רק במיעוטו. ואילו רובו של אותו אבר נשאר בפנים.

וקא מיבעיא ליה

לרבא האם

האי

אותו

מיעוט דבראי

, שיצא, ועל ידי יציאתו נחשב שרוב העובר יצא החוצה,

בתר

אחר

רוב ד

אותו אבר שנשאר בפנים

שדינן ליה,

מחשיבין את מיעוט האבר, ונחשב כאילו רוב האבר נשאר בפנים, ולכן עובר זה אכן לא יצא ברובו [ולא חלה עליו קדושת בכור, ואם רצה יכול לחתוך את גופו חתיכות חתיכות ולהשליכם לכלבים ].

או

שמא אבר זה שיצא החוצה רק במיעוטו,

בתר רובא

אחרי רובו

דעובר שדינן ליה,

מחשיבין אותו. וכיון שרוב העובר, יחד עם מיעוט אבר זה, בחוץ הוא, הרי שנידון העובר כולו כמי שיצא רובו החוצה, וחלה עליו קדושת בכור, ואם חתך ממנו חתיכות, יש לקובר ולנהוג בהן קדושה.

כך הניחה הגמרא את ספיקו של רבא, האם הולכים באברים אחר הרוב. כלומר, האם כדי להחשיב את העובר כמי שיצא רובו, מועילה השלמת מיעוט אבר.

אולם דוחה הגמרא ביאור זה בספיקו של רבא:

פשיטא!

אין בכך ספק כלל.

שהרי ודאי

דלא שבקינן,

לא מניחים את

רובא דעובר

שיצא,

ואזלינן

והולכים

בתר

אחר

רוב אבר

הנמצא בפנים, כדי להחשיב את העובר כאילו לא יצא כלל.

אלא באופן הזה, שרובו של העובר נמצא בחוץ, ודאי מחשיבין אותו כמי שיצא רובו, ואפילו על ידי יציאת מיעוט אבר, וקדוש עובר זה בקדושת בכור.

אלא

ספיקו של רבא האם הלכו באברים אחר הרוב, כך הוא:

כגון, שיצא

חציו של העובר,

ברוב אבר

. כלומר, שחצי זה שבחוץ, הוא על ידי יציאת רוב אבר, ואילו מיעוט מאותו אבר נשאר בפנים.

וקא מיבעיא ליה

האם

ההוא

אותו

מיעוט דבגואי

, שנשאר בתוך האם,

מהו למישדייה,

האם יש לייחס אותו

בתר

אחרי

רוב אבר

שבחוץ, ועל ידי כך נחשב כאילו כל האבר בחוץ, ונמצא שנידון כאילו רוב העובר בחוץ, וקדוש בקדושת בכור.

וזהו שנסתפק רבא "הלכו באברין אחר הרוב", כלומר, האם הולכים אחר רוב האבר ולכן נחשב כאילו רוב העובר בחוץ, או לא.

מוכיחה הגמרא:

תא שמע

ממה שנינו במשנתנו:

יצא רובו, הרי זה יקבר.

ודנה הגמרא:

מאי

מהו

"רובו"? אילימא,

אם נאמר שמדובר באופן שיצא

רובו

של העובר

ממש

בבת אחת, הרי קשה מאוד לפרש כך -

וכי

עד השתא לא אשמעינן

, לא ידענו את הדין

ד"רובו ככולו"?

ולשם מה צריכה המשנה להשמיענו שאם יצא רובו של עובר נחשב כאילו יצא כולו!?

אלא לאו,

ודאי מדובר, באופן המובא כאן,

כגון שיצא חציו

של העובר

ברוב אבר

שיצא, ובכך נחשב כאילו כל האבר יצא, ועל ידי כך דנים כאילו רוב העובר בחוץ. וזהו שחידשה משנתנו שאם יצא רובו, באופן זה, קדוש - ויקבר.

דוחה הגמרא:

לא!

יש להעמיד את דברי משנתנו כמו האופן הראשון שפירשנו בספיקו של רבא.

כגון, שיצא רובו

של העובר

ב

[על ידי]

מיעוט אבר.

כלומר, שרק על ידי כך שמיעוטו של אחד מאברי הבהמה יצא החוצה, נשלמה יציאה זו ליציאת רוב העובר.

וקא משמע לן

משנתנו,

דלא שבקינן

, לא מניחים את

רובו דעובר דבהמה, ואזלינן

והולכים ודנים את יציאת העובר

בתר

אחר אותו

אבר

שיצא במיעוטו, וכיון שמיעוט הוא, נחשב כאילו לא יצא ולכן לא תיחשב יציאת העובר כיציאת רוב. אלא ודאי מיעוט האבר שבחוץ מועיל להשלים את יציאת העובר ליציאת רובו, וכלידה הוי, וקדוש הוא.

בעי רבא

: הכניס אדם את ידו לתוך רחם הבהמה, ו

כרכו

את העובר הבכור

בסיב

של דקל, ויצא העובר כשהוא כרוך בסיב,

מהו?

והשאלה היא, האם כיון שהסיב הפסיק וחצץ בין העובר לרחם אמו, לא נתקדש בקדושת בכור, שהרי קדושת הבכור תלויה בהיותו וביציאתו מן הרחם, וכמו שנאמר "פטר רחם". ולכן חציצה הוא. או שמא דבר זה אינו נחשב חציצה? וכן, אם כרכו

בטליתו

בעודו במעי אמו,

מהו?

וכן כרכו

בשליתו, מהו?

ותמהה הגמרא על ספק זה האחרון: והרי כריכה

בשליתו

של העובר,

אורחיה הוא!

כך היא דרך כלל העוברין, שכרוכין בשלייתן במעי אמן!?

מבארת הגמרא:

אלא

הספק הוא באם כרכו

בשליא אחרת

של עובר אחר,

מהו?

וכן, אם האשה המיילדת את העובר

כרכתו ואחזתו

בידיה, כדי ליילד את אמו,

והוציאתו

כשהוא כרוך בידיה.

מהו?

האם כיון שדרך אשה ליילד את בהמתה באופן זה אין זה נחשב חציצה, או שמא אף בדרך זו נחשב הדבר כחציצה? ודנה הגמרא בכל ספיקותיו של רבא:

היכי דמי?

באיזה אופן הסתפק רבא?

אי,

אם הספק הוא בכגון

דנפק

שיצא העובר

דרך רישיה

[דרך ראשו], ורק אחר כך כרכו אדם, הרי כבר

פטרתיה,

כבר נפטרה רחם אמו ביציאת הראש, שחשובה היא כלידה, ובכור הוא אף ששאר גופו יצא כשהוא חצוץ?

אלא

ודאי, הספק הוא בכגון

דנפק

שיצא העובר

דרך מרגלותיו

רגליו, והראש נשאר עדיין בפנים. ובאופן זה עדיין אינו נחשב כילוד, והספק הוא, האם כריכת שאר גופו וראשו, מבטלת ממנו שם "פטר רחם" או לאו. וממשיך רבא ומסתפק:

בלעתהו

את העובר הבכור

חולדה

שהיתה עמו במעי אמו, ויצאה משם

והוציאתו

עמה.

מהו?

ותמהה הגמרא על ספק זה:

והרי אם

הוציאתו

החולדה עמה מרחם אמו,

הא אפיקתיה,

הרי כבר היא הוציאה אותו לחוץ, וספק זה אינו אלא כפי שכבר נסתפקנו לעיל במקרה שכרכתו אשה בידיה והוציאתו. ואף כאן הנידון הוא שיצא כאשר הוא כרוך בתוך החולדה. ומדוע חוזר רבא ומסתפק באותו הספק?

אלא

, מבארת הגמרא, הספק הוא באופן ש

בלעתו

החולדה,

והוציאתו

החולדה מחוץ לאמו הבהמה כשהוא בתוך מעיה, וחזרה שוב החולדה לתוך אמו כשהעובר בקרבה,

והכניסתו

כך לעובר

, והקיאתו

בתוך הבהמה, ומשם הוא נולד

ויצא מאליו, מהו?

האם היציאה האחרונה נחשבת כלידה, וקדוש הוא, או שמא כיון שכבר היה פעם אחת בחוץ, בהיותו במעי החולדה, הרי שיציאה זו השניה אינה נחשבת כלידה?

וכן, אם

הדביק

הצמיד

שני רחמים

של שתי בהמות זה לזה,

ויצא

העובר הבכור

מזה

מרחם אמו,

ונכנס לזה

, לרחם הבהמה השניה, ומשם יצא לאויר העולם, ואחר זמן ילדה הבהמה השניה את בנה הראשון -

מהו,

האם אותו עובר שיצא מרחם אמו ונכנס אליה, ויצא ממנה, פטר אותה בכך מן הבכורה, ובנה שילדה אחריו אינו בכור, או לאו?

וצדדי הספק הם:

האם רק עובר

דידיה

, דוקא עובר שנוצר ונתעבר בבהמה זו,

פטר

אותה מן הבכורה, אך עובר

דלאו דידיה

שלא נתעבר בתוכה, אלא נוצר בבהמה אחרת ורק נכנס לתוכה כשהוא שלם וחזר ויצא ממנה,

לא פטר,

ולכן בנה שיוולד אחר כך יהיה "פטר רחם", וקדוש כבכור,

או דלמא,

שמא אף עובר

דלאו דידיה

שלא נוצר בתוכה, אלא רק נכנס לשם אחר כך,

נמי

אף הוא

פטר

את רחמה בצאתו ממנה, ושוב אינה "מבכרת"?

ומסקנתם של כל ספיקות אלו -

תיקו!

בעי רב אחא: נפתחו

נתרחבו

כותלי בית הרחם

לפני שיצא הבכור, ויצא העובר בתוך חלל הפתח הרחב מבלי שנגע כלל בכתלים של פרוזדור בית הרחם,

מהו?

והשאלה היא, האם

אויר,

חלל ותוך ה

רחם

הוא ש

מקדיש

ומחיל את קדושת הבכור,

והאיכא,

שהרי יצא העובר ועבר בתוך חלל פרוזדור בית הרחם, וקדוש הוא,

או דלמא,

לא חלל הרחם בלבד מקדישו, אלא

נגיעת הרחם מקדשה.

וכיון שנתרחבו כתלי הרחם בשעת היציאה,

והא ליכא,

לא היה מגע בין העובר לכתלי הרחם, ואינו קדוש?

בעי מר בר רב אשי

: אם קודם שילדה הבהמה,

נעקרו כותלי בית הרחם

ממקומם ונפלו, ואם כן, כאשר יצא, לא היתה יציאתו דרך פרוזדור בית הרחם,

מהו?

ותמהה הגמרא: וכי יש ספק באם

נעקרו

כתלי בית הרחם אם העובר קדוש, והרי

ליתנהו

כתלי בית הרחם אינם, ומחמת מה יהיה קדוש, הרי אין כאן מגע של בית הרחם, ואף לא חלל בית הרחם?!

אלא

הספק הוא, באם

נעקרו

כתלי בית הרחם,

ותלו ליה בצואריה

בצווארו של העובר, ועדיין הם חופים ומקיפין אותו אף שנעקרו,

מאי?

האם רק כאשר כתלי הרחם

במקומן

, כלומר, כאשר הרחם בריאה ושלימה ועומדת במקומה, רק אז

מקדשי

את העובר בקדושת בכור, אך אם נעקרו ותלויין ועומדים הם

שלא במקומן

, אזי

לא מקדשי,

או דלמא,

אף כאשר הם

שלא במקומן, נמי מקדשי?

וכן,

בעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא

: אם

נגממו,

נחסר מעובי

כתלי בית הרחם

מבפנים, ונעשו דקות ביותר,

מהו?

האם עובר שיצא מכתלים כאלו קדוש בקדושת בכור או לא?

אמר ליה

רבי זירא:

קא נגעת בבעיא דאיבעיא לן,

נסתפקת בספק כעין מה שכבר נסתפקנו.

דבעי רבי זירא, ואמרי לה,

יש אומרים שספק זה

בעא מיניה רבי זירא מרבי אסי

:

אם נפרצו מעט כתלי הפרוזדור של בית הרחם, אך עדיין

"עומד מרובה על הפרוץ",

דהיינו, רוב כתלי הפרוזדור נשארו עומדים במקומם, ורק מיעוטם נפרץ ואיננו,

ויצא

העובר

דרך

המקום ה

פרוץ.

ולכאורה, הוא יצא ממקום שאינו פרוזדור בית הרחם, והספק הוא האם מחשיבין את המיעוט הפרוץ כדין הרוב, ונחשב שיצא מבית הרחם, או לא.

וכן יש להסתפק, באם נפרצו כתלי בית הרחם עד כדי שה

פרוץ מרובה על העומד, ויצא

העובר

דרך

כותל הפרוזדור של בית הרחם ה

עומד, מאי?

האם כיון שרוב כותלי בית הרחם פרוץ, הרי זה נידון כאילו אין כותלי בית הרחם כלל, ואינו קדוש. או שמא, כיון שעדיין ישנו מיעוט העומד, ודרכו יצא העובר, נחשב הדבר כאילו יש שם רחם, וקדוש העובר.

וספק זה הוא כעין הספק שנסתפק רבי ירמיה בענין נגממו כתלי בית הרחם.

דהיינו, שבשניהם נתמעטו כתלי בית הרחם [בין שנתמעטו בעביין, ובין שנפרצו], והשאלה היא האם יציאת העובר דרך מה שנשאר, נחשבת כיציאה מן הרחם וקדוש הוא או לא.

ודוחה הגמרא, ומחלקת בין שני הספיקות הללו:

עד כאן, לא איבעיא ליה

, לא נסתפק רבי זירא, אלא רק לגבי

פרוץ מרובה על העומד. ד

אף שרובו פרוץ הוא, מכל מקום,

איכא,

עדיין ישנו מיעוט מכתלי הרחם שעדיין

עומד בעולם

כצורתו, ושם רחם עליו. ולכן ניתן לומר שיציאת העובר מאותו "עומד", הרי היא לידה מן הרחם, ומקדשת אותו.

אבל,

היכן ש

נגממו,

נחסרו כתלי הרחם בעביין,

לא קא מיבעיא ליה.

לדעת רבי זירא אין בכך ספק כלל, כיון שכל שטח הרחם נחסר ונתמעט בעוביו, אין רחם כזו ראויה כלל לקדש את העובר בקדושת בכור.