Chullin 31a — Talmud auf Deutsch

חזינן

גידפי דמיפרמי

[רואים את הנוצות של הצואר שהם חתוכות], וזה מראה שהחץ חתך את העור ולא התכסה כשחתך את הסימנים.

והוינן:

והא

דם עוף

בעי כסוי,

ואין לשחוט אם לא יוכל אחר כך לכסות את הדם ?

וכי תימא, דמכסו ליה

[ואם תענה, שיכסו אותו] במקום שיפול שם הדם, עדיין אין זה מספיק לפי דברי רב.

והאמר רבי זירא אמר רב: השוחט

חיה או עוף -

צריך שיתן

לפני השחיטה

עפר

תיחוח

למטה

כדי שהדם ישפך עליו,

ו

אחר כך יתן

עפר למעלה,

ואין לשחוט על קרקע קשה שאינה נקראת בשם "עפר".

ודריש רב מקרא:

שנאמר: "וכסהו בעפר"

[ויקרא י"ז י"ג] וכסהו

עפר לא נאמר

שמשמעו הוא שיש ליתן עפר מלמעלה,

אלא

נאמר

בעפר, מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה

ועל ידי כך יהיה הדם טמון בעפר .

ומעתה נשאלת השאלה, כיצד שחט רבי יונה את העוף מבלי שיוכל לתת עפר למטה?

ומשנינן: אפשר

דמזמין ליה לעפר דכולה פקתא

[יכין את העפר של כל הבקעה] על ידי שיכתוש את האדמה לעפר .

שנינו במשנתנו:

היה שוחט והתיז

את הראש בבת אחת, אם יש בסכין מלוא צואר - כשרה.

אמר רבי זירא

: צריך שהסכין תהיה ארוכה

מלא צואר וחוץ לצואר.

איבעיא להו

: האם צריך שיהיה בסכין

מלא צואר

הנשחט,

ו

עוד יהיה

חוץ לצואר כמלא צואר,

ורבי זירא מפרש את הכתוב במשנה "מלא צואר" שהכוונה מחוץ לצואר, מלבד מה שמובן מאליו שמונח על הצואר כמלא צואר,

דהוו לה

בסכין בסך הכל

תרי צוארי.

או דלמא, מלא צואר

הכתוב במשנה הוא מה שמונח על הצואר,

ו

אמר רבי זירא שצריך שיהיה עוד

חוץ לצואר משהו

?

תא שמע

ראיה לצד הראשון: כתוב במשנה:

היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת, אם יש לסכין מלא צואר אחד

-

כשר.

ומבררינן:

מאי "מלא צואר אחד"

הכתוב בסיפא?

אילימא

שכל אורכה של הסכין הוא

מלא צואר אחד ותו לא,

בודאי שאין לומר כן,

השתא בבהמה אחת בעינן מלא צואר וחוץ לצואר,

היתכן ש

בשתי בהמות סגי להו

[מספיק להם] ב

כמלא צואר אחד

?!

ואמרינן:

אלא פשיטא

ש

"מלא צואר"

שכתוב בסיפא הוא

חוץ לשני צוארין,

ובסך הכל צריך שיהיה בסכין כדי שלשה צוארין.

ומסקינן:

שמע מינה

שאף כשכתוב ברישא

"מלא צואר"

הכוונה

חוץ לצואר, שמע מינה.

שנינו במשנתנו:

במה דברים אמורים, בזמן שהוליך ולא הביא ...

אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהוא, אפילו באיזמל - כשרה.

אמר רב מנשה

: לא הכשירו אלא

באיזמל שאין לו קרנים,

אבל אותם איזמלים שעושים בסופם כעין קרנים לנוי, והקרנים מתעגלות כלפי מטה - פסולים לשחיטה, מפני החשש שמא ישמט האיזמל מצואר הבהמה וינקבו הקרנים את הסימנים.

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב מנשה

שאלה זו: מכיון שאפשר לשחוט בסכין קטנה,

מחטא מאי?

האם אפשר להוליך ולהביא את חוד המחט על הצואר והשחיטה כשרה?

אמר ליה

רב מנשה:

מחטא מבזע בזע

[מחט קורעת] את הסימנים ואי אפשר לשחוט בה.

שאל רב אחא:

מחטא דאושכפי מאי?

יש לרצענים מחטים עבים קצת וסמוך לחוד יש למחט שיפוע חד העשוי לחתוך את התפירות, האם אפשר לשחוט בהם כמו בסכין קטנה?

אמר ליה

רב מנשה:

תנינא

[כתוב במשנה]:

אפילו כל שהוא

כשרה,

מאי לאו

[האם לא משמע] שאפשר לשחוט אפילו בפיו של

מחטא דאושכפי?

ודחינן:

לא,

כוונת המשנה כשאמרה "כל שהוא" ל

איזמל,

אבל פיו של מחט הרצענים הוא קטן מידי ואי אפשר לשחוט בו.

ומקשינן אהאי פירושא:

איזמל

-

בהדיא קתני לה

[איזמל - כתוב במפורש במשנה] ובודאי שכשאמרה המשנה "כל שהוא" כוונתה לדבר אחר!

ומתרצינן: באמת לא התירה המשנה אלא באיזמל ולא בדבר קטן ממנו, והתנא

פרושי קא מפרש

דברי עצמו,

מאי כל שהוא

שאמרתי?

איזמל

ולא דבר יותר קטן.

ומסייעינן להאי פירושא:

הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך

שכוונת המשנה ב"כל שהוא" ל

מחטא דאושכפי

כמו שפירש רב מנשה, אם כן מיותר להגיד שאפשר לשחוט באיזמל, שכן

השתא מחטא דאושפכי שריא, איזמל

שהוא ארוך יותר

מיבעיא!

ודחינן לסייעתא: לעולם "כל שהוא" פירושו אפילו מחט הרצענים כפירוש רב מנשה, ו

איזמל איצטריכא ליה

לתנא להשמיענו בו חידוש,

סלקא דעתך אמינא

כיון שקיימים איזמלים שיש להם קרנים והם פסולים,

ליגזר איזמל שאין לו קרנים אטו איזמל שיש לו קרנים

ונפסול את כל האיזמלים,

קא משמע לן

התנא שאיזמל שאין לו קרנים - כשר.

הגמרא נשארת בספק האם אפשר לשחוט במחט של רצענים .

מתניתין:

נפלה סכין

מעצמה על צואר הבהמה

ושחטה

אותה,

אף על פי ששחטה כדרכה

בלא דרסה או חלדה - השחיטה

פסולה, שנאמר "וזבחת ואכלת"

[דברים י"ב כ"א] אמרה תורה:

מה שאתה זובח

-

אתה אוכל,

למדנו שצריך שתהיה השחיטה מכח גברא .

גמרא:

מדייקת הגמרא מהמשנה:

טעמא

דפסלינן, הוא דוקא משום

דנפלה

הסכין מעצמה ולא שחטה מכח גברא.

הא הפילה הוא

בלי כוונה -

כשרה, ואף על גב דלא מיכוין

לשחיטה, אלא להפיל את הסכין .

והוינן:

מאן תנא

דסבר

דלא בעינן כוונה לשחיטה

ואין בכלל מה שאמרה תורה "וזבחת" שתהיה כוונה לשחיטה ?

אמר רבא: רבי נתן היא

שנחלק עם חכמים בברייתא.

דתני אושעיא זעירא דמן חבריא

[צעיר החבורה ]:

זרק סכין

כדי

לנועצה בכותל, והלכה

הסכין

ושחטה כדרכה, רבי נתן מכשיר, וחכמים פוסלים.

הוא תני לה

[אושעיא שנה את הברייתא מרבו],

והוא אמר לה

מדעתו:

הלכה כרבי נתן.

ורבא מדייק מהמשנה שהיא סוברת כרבי נתן.

ומקשינן:

והא

כבר

אמרה רבא חדא זימנא

על המשנה הראשונה במסכת, שמשנתנו סוברת כרבי נתן.

דתנן: וכולן

[חרש שוטה וקטן]

ששחטו ואחרים רואין אותן

ואומרים ששחטו כדין -

שחיטתן כשרה.

ואמרינן: מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה

ומכשיר שחיטת קטנים שאינם מכוונים לשחיטה אלא לחתיכת בשר בלבד.

ואמר רבא: רבי נתן היא

!

ומתרצינן:

צריכא

ליה לרבא לדייק ממשנה זו, שהמפיל סכין ושחט בלי כוונה - שחיטתו כשרה,

דאי אשמועינן

רק

התם,

היה אפשר לומר שלא הכשירה המשנה אלא

משום דקא מיכוין

הקטן

לשום חתיכה בעולם

אף שאינו מתכוין לחתיכת הסימנים,

אבל הכא דלא קא מיכוין

כלל,

אימא לא

סוברת המשנה כרבי נתן בזה.

ואי אשמעינן

מתניתין

הכא

שהמפיל סכין ושחטה - כשרה, היה מקום לומר, שאף שמבחינת הכוונה גרע מפיל סכין ושחט משחיטת חרש שוטה וקטן, אבל מצד שני יש לשחיטתו מעלה עליהם

משום דקאתי מכח בן דעת

שהוא בר זביחה ,

אבל התם דלא קאתי מכח בן דעת, אימא לא

תהיה שחיטתו כשרה,

צריכא

מתניתין להשמיע שהוא בר זביחה .

איתמר: נדה שנאנסה וטבלה

במקוה בלי כוונה להטהר, האם היא טהורה או לא ?

אמר רב יהודה אמר רב: טהורה לביתה

[מותרת ליזקק לבעלה],

ואסורה לאכול בתרומה

אם היא אשת כהן, דמדאורייתא היא טהורה לכל דבר, שאין הטבילה צריכה כוונה, וחכמים החמירו בתרומה .

ורבי יוחנן אמר: אף לביתה לא טהרה

מפני שהטבילה צריכה כוונה מדאורייתא .

אמר ליה רבא לרב נחמן: לרב דאמר, טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה,

יש להקשות: איסור נדה שהוא

עון

שיש בו

כרת

-

הותרה

על ידי טבילה זו,

איסור

אכילת תרומה בטומאה שהוא ב

מיתה

בידי שמים שהיא קלה מכרת

מיבעיא

שיש להתיר על ידה?!

אמר ליה

רב נחמן: אין הדבר תלוי בחומרת האיסור אלא במדרגת הקדושה, ובתרומה וקדשים יש מעלות בדיני טומאה וטהרה, וצריך לכוין לשמם כשטובלים, אבל

בעלה חולין הוא, וחולין לא בעי כוונה.

מוסיף רב נחמן :

ומנא תימרא

[מנין נדע] שלחולין לא צריך כוונה?

דתנן: גל שנתלש

מן הים

ובו ארבעים סאה

מים כשיעור מקוה

ונפל על האדם ועל הכלים

שהיו בשפת הים -

טהורין

157 .

[מקוואות פ"ה מ"ו].

ומוכיח רב נחמן:

מאי לאו אדם דומיא דכלים?

[האם אין טהרת האדם דומה לטהרת הכלים?]

מה כלים דלא מיכווני

שהרי אין להם דעת,

אף אדם נמי לא בעי כוונה.

ודחי רבא:

ממאי? דלמא ביושב

האדם

ומצפה

-

עסקינן

-

אימתי יתלש הגל

ויטהר אותו, ובלאו הכי אינו טהור,