Chullin 29a — Talmud auf Deutsch

תא שמע

קושיא על רב מברייתא:

שחט חצי גרגרת ושהה בה

שיעור שהייה הפוסלת שהוא

כדי שחיטה אחרת וגמרה

-

שחיטתו כשרה,

ואין השהייה פוסלת מפני שמתייחסים לחלק הראשון של השחיטה כאל מעשה חיתוך שאינו מטריף את הבהמה כי לא נחתכה רוב הגרגרת.

ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב,

אי אפשר להתייחס לשחיטת חצי קנה כאל חיתוך, שהרי החצי הוא כמו רוב, ו

איטרפא לה!

ומתרצינן:

מי סברת

שברייתא זו עוסקת

בבהמה

שבה ודאי שהשחיטה לא נגמרה כששחט חצי גרגרת?

לא,

אלא מדובר

בעוף,

שבו

ממה נפשך

השחיטה כשרה. כי

אי מחצה על מחצה כרוב,

כפי שבאמת הדין מדאורייתא,

הא עביד ליה רובא

כבר לפני השהייה, והעוף כשר בשחיטת סימן אחד. ו

אי מחצה על מחצה אינו כרוב,

כפי תקנת חכמים שהחמירו והצריכו לשחוט רוב, אזי לפי זה גם לענין טריפה

לא עבד ולא כלום

כששחט חצי קנה, והשחיטה היא אחרי השהייה .

תא שמע

ראיה מברייתא, האומרת דין דומה לדין של הברייתא הקודמת, ואין ליישב אותה כמו הברייתא הקודמת.

דתניא,

הרי שהיה חצי קנה פגום

לפני השחיטה,

והוסיף עליו

השוחט

כל שהוא וגמרו

-

שחיטתו כשרה.

ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב,

הרי לפני ששחט כבר,

טרפה הויא!

אמר רבא

תירוץ: אכן בכל מקום בתורה מחצה על מחצה נחשב כרוב, אך

שאני לענין טרפה, דבעינן

במקומות שנזכר בהם רוב כגון בקנה

רוב הנראה לעינים,

ואין הבהמה והעוף נטרפים על ידי רוב שלפי הדין אלא על ידי רוב שבמציאות.

אמר ליה אביי: ולא כל דכן הוא

שבשחיטה צריך שהרוב יהיה במציאות!

ומה טרפה,

שלא נאמר בה דין רוב בדרך כלל,

ד

במקומות הרבה

במשהו

היא

מיטרפא,

כגון בוושט, ובכל זאת,

היכא דבעינן רובא

[במקום שצריך רוב]

בעינן רוב הנראה לעינים.

שחיטה,

שיש בה כלל גדול,

דעד דאיכא רובא לא מיתכשרא, לא כל שכן דבעינן

שיהיה

רוב הנראה לעינים!

ולכן חוזרת בה הגמרא, ואומרת:

אלא, דכולי עלמא

סברי שבכל התורה

מחצה על מחצה אינו כרוב.

וכי איתמר

מחלוקת

דרב ורב כהנא, לענין

קרבן

פסח

בלבד

איתמר.

אם היו רוב ישראל טמאי מתים, מקריבים קרבן פסח בטומאה, מפני שטומאה הותרה בצבור. ואז גם הטהור מקריב יחד עם הטמאים. ואם רק מיעוט מישראל היו טמאי מתים, נדחים הטמאים המועטים לפסח שני.

ונחלקו רב ורב כהנא:

הרי שהיו ישראל מחצה

מהם

טהורים ומחצה

מהם

טמאים.

רב אמר: מחצה על מחצה כרוב.

והטהורים עושים את הפסח בפני עצמם ולא מצרפים טמא אליהם, מפני שלגבי הטהורים לא הותרה הטומאה, שהרי מצד המחצה שלהם הרי הם כרוב טהורים. והטמאים, שאינם רוב טמאים ואינם מיעוט טמאים, דינם כרוב טמאים שעושים פסח בטומאה, אך עושים אותו בפני עצמם, ואינם נדחים לפסח שני, מפני שלגביהם הטומאה הותרה, כדין רוב טמאים.

ורב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב.

והטמאים, שאינם רוב אלא מיעוט, נדחים לפסח שני .

ומקשינן:

והתם

בפסח,

מאי טעמא דרב?

והרי בכל התורה מחצה אינו נחשב כרוב, וכיון שרוב הצבור לא טמא, אין הטומאה מותרת!

ומתרצינן: בקרבן פסח יש לימוד שהיתר הטומאה לא תלוי ברוב הצבור, אלא שהוא לא נאמר לגבי יחידים, והם נדחים לפסח שני

דכתיב "איש איש כי יהיה טמא לנפש"

[במדבר ט' י'].

ודרשינן:

"איש" נדחה ואין צבור נדחין,

ומחצה מישראל יצאו מכלל יחידים.

שנינו במשנתנו:

רוב אחד בעוף

ורוב שנים בבהמה - שחיטתו כשרה.

והוינן:

תנינא חדא זימנא

בתחילת המשנה:

רובו של אחד

-

כמוהו,

ולשם מה חזרה המשנה על דין זה פעמים?

הכש פשח סימן.

אמר רב הושעיה: חדא

בבא מדברת

בחולין, וחדא

בבא מדברת

בקדשים.

ומפרשינן:

וצריכא

משנתנו להשמיע דין זה גם בחולין וגם בקדשים.

דאי אשמועינן

מתניתין ב

חולין,

היה אפשר לומר:

התם הוא דסגי ליה ברובא

[שם דוקא די ברוב]

משום דלאו לדם הוא צריך

אלא להוצאת הנשמה,

אבל

ב

קדשים דלדם הוא צריך

לעשות בו את העבודה,

אימא לא תיסגי ליה ברובא

[אולי לא די ברוב] הסימנים

עד דאיכא כוליה

ויצא כל הדם הראוי לזורקו על גבי המזבח, ובלאו הכי אין השחיטה כשרה.

ואי אשמועינן

מתניתין ב

קדשים,

היה אפשר לומר: בקדשים דוקא צריך לשחוט רוב ולא פחות,

משום דלדם הוא צריך, אבל

ב

חולין דלדם לא צריך, אימא בפלגא סגי ליה

[אולי בחצי מסימן מספיק לו],

קא משמע לן

שבחולין אין השחיטה כשרה בפחות מרוב סימן, ובקדשים השחיטה כשרה ברוב סימן.

ומבררינן:

הי בחולין והי בקדשים?

[איזה חלק מהמשנה מדבר בחולין ואיזה מדבר בקדשים?]

אמר רב כהנא: מיסתברא

שה

רישא

מדברת

בחולין וסיפא בקדשים. ממאי? מדקתני

ברישא

"השוחט

אחד בעוף",

ואי סלקא דעתך

שה

רישא

מדברת

בקדשים,

אזי

המולק מיבעי ליה

למיתני, שהרי עוף קדשים דינו במליקה ולא בשחיטה.

ומקשינן:

אלא מאי

[אלא מה] אתה אומר, שה

סיפא

מדברת

בקדשים?

והרי אז תקשה אותה קושיא בסיפא שכתוב בה

"שחיטתו כשרה",

ובאמת

מליקתו כשרה מיבעי ליה!

ואמרינן:

הא לא קשיא

על הסיפא, שכן בסיפא כתוב: רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה - שחיטתו כשרה, ו

איידי דסליק מבהמה

[ומתוך שהתנא גמר דבריו בבהמה]

תנא נמי

לשון השייך לדבר הכתוב בסמוך -

שחיטתו כשרה, אלא רישא

בודאי שיש להקשות עליה,

מכדי

[הרי] לשון "השוחט"

על עוף קאי,

שהרי מיד אחרי לשון "השוחט" כתוב "אחד בעוף" ואחר כך כתוב "ושנים בבהמה",

אי סלקא דעתך

שהתנא עוסק

בקדשים, המולק מיבעי ליה!

רב שימי בר אשי אמר

: יש להוכיח שה

רישא

מדברת

בחולין מהכא, דקתני

ברישא: "השוחט

אחד בעוף

שחיטתו כשרה".

ואי סלקא דעתך

שהרישא מדברת

בקדשים,

הרי שהדבר נכון שצריך למלוק סימן אחד רק בחטאת העוף, אבל

הא איכא עולת העוף דבעי שני סימנים!

ומקשינן:

אלא מאי

לפי דבריך, ה

סיפא

מדברת

בקדשים?

הרי גם אז יקשה מה שכתוב בסיפא

"רוב אחד בעוף", הא איכא עולת העוף דבעי שני סימנין!

ומתרצינן: בסיפא ניתן לפרש

מאי "רוב אחד"

-

רוב כל אחד ואחד

משני הסימנים,

ו

אף שבאמת אם צריך למלוק שני סימנים

בדין הוא דליתני רוב שנים

בעוף, אבל

כיון דאיכא

בקדשים גם

חטאת

העוף

דסגי ליה בחד סימן, משום הכי לא פסיקא ליה

[לא מוחלט אצלו] לומר "רוב שנים", והתנא נקט לשון שאפשר לפרשו בחטאת כפי האמת ובעולה כפי האמת, אבל ברישא לא ניתן לפרש את המשנה בעולת העוף כלל.

רב פפא אמר

: יש להוכיח שה

רישא

מדברת

בחולין מהכא: דקתני

ברישא:

רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הוורידין

כדי להוציא את הדם,

ופליגי רבנן עליה

והם סוברים שלא צריך להוציא את הדם,

אי אמרת בשלמא

שמדובר

בחולין, שפיר

[מובן הדבר] שלרבנן אין צריך להוציא את הדם,

אלא אי אמרת

שמדובר

בקדשים, אמאי פליגי רבנן עליה,

והרי

הוא

[הזבח] כל

עצמו

ועיקרו

לדם הוא צריך

לזורקו על המזבח שבכך תלויה הכפרה, ובודאי שצריך לשחוט את הוורידין לכתחילה כדי שיצא יותר דם .

רב אשי אמר

: יש ללמוד שה

סיפא

מדברת

בקדשים מהכא, דקתני

בסיפא במשנה הבאה:

השוחט שני ראשון

של בהמות

כאחד

-

שחיטתו כשרה.

ודייק רב אשי: מלשון

"השוחט"

משמע

דיעבד אין, לכתחילה לא

ישחוט שנים ביחד.

אי אמרת בשלמא

שמדובר

בקדשים, היינו

טעמא

דלכתחילה לא משום

שיש ברייתא שלומדת מהמקרא שאין לשחוט שני קרבנות בבת אחת.

דתני רב יוסף

: כתוב בתורה "וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחהו" [ויקרא י"ט ה'] ודורשים מחלק המילה

"תזבח"

שהוא לשון יחיד,

שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד

76 ,

ומסוף המילה שכתוב

תזבחהו

דורשים שיזבח אותו בלבד, ו

שלא יהא אחד שוחט שני זבחים.

ונשאלת השאלה: איך דורשים מהמילה "תזבחהו" שיהא יחיד שוחט ולא שנים? אדרבה, נאמר כאן לשון רבים!

ואמר רב כהנא

: אף על פי שהקרי הוא תזבחוהו,

תזבחהו כתיב

בלשון יחיד, ויש אם למסורת.

והדרינן למילתא דילן ואמרינן:

אלא אי אמרת

שהסיפא מדברת

בחולין,

אז

אפילו לכתחילה נמי

יכול השוחט לשחוט שתי בהמות בבת אחת.

ואף רבי שמעון בן לקיש סבר: רישא בחולין וסיפא בקדשים

כדעת כל האמוראים האלה.

דאמר רבי שמעון בן לקיש: מאחר ששנינו

ברישא של המשנה

"רובו של אחד כמוהו", למה שנינו

פעם נוספת בסיפא,

"רוב אחד בעוף, ורוב שנים בבהמה"?

כי הסיפא מחדשת את הדין בקדשים, היות ויש מקום לטעות בהבנת משנה אחרת, ולשמוע ממנה שהקרבן לא כשר עד שישחוט את כל הסימנים.

לפי ששנינו

במסכת יומא:

הביאו לו

לכהן גדול

את התמיד

של שחר של יום כיפור. יש לו לעשות את כל עבודות הקרבן בעצמו, מפני שעבודת יום כפור כשרה בכהן גדול בלבד. לכן

קרצו,

חתך מהר את רוב שני סימני קרבן התמיד, ומיד מקבל את הדם במזרק,

ומירק,

וגמר כהן

אחר שחיטתו על ידו

[בשבילו].

יכול לא מירק, יהא פסול,

כי בקדשים לא די בשחיטת רוב שנים אלא צריך לחותכם לגמרי?

לכך שנינו "רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה",

לומר שבדיעבד מספיק חיתוך של רוב הסימנים גם בקדשים.

אמר מר: יכול

[אפשר היה לומר] שאם

לא מירק, יהא פסול.