Chullin 141a — Talmud auf Deutsch

ליתני,

אם יושבת בין

רובדי אילן

פטור, אף על גב שיושבת במקומה.

ו

נדע מכך ב

כל שכן

לפטור

מעופפת

שאינה יושבת כלל!

מתרצת הגמרא:

מעופפת איצטריך ליה

להשמיענו,

דאפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח.

מה שאין כן יושבת בין רובדי אילן, שפטור עליה, כי אינה נוגעת כלל, ואין ללמוד ממנה למעופפת.

מקשה הגמרא:

והאנן תנן: בזמן שכנפיה נוגעות בקן

-

חייב לשלח,

ואיך שנינו בברייתא אמרת שאפילו אם כנפיה נוגעות, פטור?

אמר רב יהודה: כי קתני מתניתין

שפטור,

בנוגע מן הצד.

שנינו במשנתנו:

אין שם אפרוח וכו'.

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא

: ו

אימא איפכא: אין שם אפרוח אלא אחד או ביצה אחת, פטור מלשלח, דבעינן "אפרוחים או ביצים"

דהיינו רבים,

וליכא.

אבל אם

היו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות, חייב לשלח, שנאמר "קן". קן, מכל מקום!

אמר לו:

אם כן, נכתוב קרא "והאם רובצת עליהם",

ול

מאי

הוצרך הכתוב לומר

"והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים"?

על כרחך

לאקושי אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים,

ללמד את הדין המבואר במשנתנו, שבביצים מוזרות ואפרוחים מפריחין פטור משילוח. אבל אילו תדרוש להיפך, הרי אין צורך להקיש אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים, ויקשה למה נכתבו שניהם בפסוק.

מתניתין:

שלחה וחזרה,

ושלחה שוב, וחזרה, ו

אפילו

עשה כך

ארבעה וחמשה פעמים, חייב

לשלח, ואינו יכול לקחת את האם על הבנים.

שנאמר "שלח תשלח את האם".

וכפל הלשון "שלח תשלח" בא ללמד, שחייב לשלח אפילו כמה פעמים .

אמר: הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים!

אין יכול לעשות כך. אלא

חייב

לשלח את האם.

שנאמר "שלח תשלח את האם"

2 . נטל את הבנים והחזירן לה,

לקן,

ואחר כך חזרה האם עליהן, פטור מלשלח

שוב את האם, ויכול ליטול האם על הבנים. כי כיון שנטל כבר את הבנים, נחשב כ"קן מזומן", ופטור .

גמרא:

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא

: מנין שחייב לשלח אפילו ארבעה וחמשה פעמים?

ואימא "שלח", חדא זימנא

משמע,

"תשלח",

לרבות שאפילו

תרי זימנין

חייב לשלח, ועדיין אין לנו מקור מנין שאדם חייב לשלח יותר משני פעמים?

אמר ליה

רבא: אין מקור החיוב נלמד מכפילות הלשון "שלח תשלח", אלא משום ממשמעות לשון

"שלח"

למדו ש

אפילו מאה פעמים

חייב לשלח .

ואילו

"תשלח"

נכתב לדרשה אחרת:

אין לי

שחייב לשלח,

אלא

כשרוצה ליטול האם על הבנים

לדבר הרשות,

לצורך עצמו. אבל אם נצרכין לו

לדבר מצוה,

כגון קן יולדת וצפורי טהרת מצורע,,

מנין

שחייב לשלח?

תלמוד לומר "תשלח", מכל מקום,

אפילו לדבר מצוה.

אמר ליה רבי אבא בריה דרב יוסף בר רבא לרב כהנא: אלא טעמא דכתב רחמנא "תשלח",

משום כך למדו שחייב לשלח אפילו לדבר מצוה.

הא לאו הכי, הוה אמינא

ד

לדבר מצוה לא

חייב לשלח?! והרי שילוח

עשה ולא תעשה הוא,

"לא תקח האם על הבנים" היינו לאו , ואילו "שלח תשלח את האם", היינו עשה.

ואין עשה

של "ולקח למטהר" האמור בצפורי מצורע

דוחה

את

לא תעשה ועשה

של מצות שילוח?!

מתרצת הגמרא:

לא צריכא,

מדובר באופן

דעבר

על הלאו

ושקלה לאם, דלאו, עבריה

[כבר עבר עליו], ורק

עשה

של "שלח תשלח"

הוא דאיכא.

וסלקא דעתך אמינא,

ליתי עשה

של מצורע

ולידחי עשה

של שילוח, ולא יחזור וישלח את האם.

קא משמע לן

שעשה של מצורע אינו דוחה את עשה של שילוח, ויחזור וישלחנה .

מקשה הגמרא:

הניחא למאן דתני

כל מקום שיש לאו הניתק לעשה, שתלוי אם

"קיימו ולא קיימו",

דהיינו, אם התרו בו לא לקחת האם, ועבר על דבריהם ולקחה, אם 'קיימו' לעשה של "שלח תשלח" בתוך כדי דיבור של התראה, לא עבר כלל אפילו על הלאו, שלכך נתקו הכתוב לעשה. ואם 'לא קיימו' תוך כדי דיבור, עבר על הלאו, וחייב בקום עשה של "שלח תשלח", אם כן, נמצא שיש בשילוח רק עשה בלא לאו .

אלא למאן דתני "בטלו ולא בטלו",

שרק אם 'בטלו' לעשה לגמרי עבר על הלאו, כגון בשילוח הקן שמבטלו רק בשחיטת האם, שאז ודאי שאין יכול לשלחה יותר, אבל כל זמן ש'לא בטלו' לעשה לגמרי, לא עבר על הלאו, אם כן,

כמה דלא שחטה

לאם, אף על גב שנטלה,

לא עבריה ללאו,

שהרי יכול עדיין לשלחה, ואם כן יש בה לאו ועשה ואיך ידחנו עשה של מצורע?!

ותו, לרבי יהודה דאמר

לקמן ש

"שלח"

-

מעיקרא משמע,

וביאור הכתוב כך הוא: "לא תקח האם על בנים, אלא תשלחנה קודם שתקח את הבנים". אם כן, אם עבר ולקחה, הרי עבר על הלאו והעשה, שהרי לא שלחה מעיקרא, ו

אפילו עשה נמי ליכא,

שהרי העשה לא בא כדי לתקן את הלאו?!

אלא אמר מר בר רב אשי

: כאן מדובר

כגון שנטלה

לאם

על מנת לשלח

מיד .

דלאו ליכא,

שהרי עומד לשלחה, ורק

עשה הוא דאיכא,

שהרי מוטל עליו העשה של "שלח תשלח את האם",

ו

סלקא דעתא

ליתי עשה

של מצורע

ולידחי עשה

של שילוח, קא משמע לן קרא "תשלח" שאינו דוחה .

מקשה הגמרא:

מאי אולמיה דהאי עשה

של מצורע

מהאי עשה

של שילוח, ולמה סלקא דעתא שידחנו?!

ומבארת:

סלקא דעתך, הואיל ואמר מר: גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה, ימחה על המים

כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. שהרי מוחין על המים את מגילת הסוטה שכתוב בה שם ה' כדי לטהרה לבעלה.

והאי מצורע, כיון דכמה דלא מטהר

מטומאתו

אסור בתשמיש המטה, דכתיב

במצורע

"וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים",

ודרשו: "

אהלו", זו אשתו. מכאן ש

מצורע

אסור בתשמיש המטה.

מהו דתימא, כיון דאסור בתשמיש המטה

עד שיטהר,

ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן

כדי לטהר איש לאשתו.

קא משמע לן

קרא שאינו דוחה .

מתניתין:

הנוטל אם על הבנים, רבי יהודה אומר: לוקה

כיון שעבר על הלאו,

ואינו משלח

יותר .

וחכמים אומרים: משלח

עכשיו את האם,

ואינו לוקה.

זה הכלל

אמרו חכמים:

כל מצות לא תעשה, שיש בה

ציווי של

קום עשה,

כגון שילוח הקן, שיש בו לא תעשה של "לא תקח האם על הבנים", ויש בו קום עשה של "שלח תשלח את האם",

אין לוקין עליה.

אלא יקיים את העשה ויפטר .

גמרא:

בעי רבי אבא בר ממל

: האם

טעמא דרבי יהודה

ש"לוקה ואינו משלח" הוא

משום דסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו. או דלמא, בעלמא

באמת

סבר

רבי יהודה

לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו. והכא, היינו טעמא, משום דקסבר "שלח", מעיקרא משמע.

כי כך ביאור הכתוב: לא תקח האם על הבנים, אלא שלח אותה קודם. ואם כן, אם לקחה, עבר כבר על הלאו והעשה.

תא שמע: גנב וגזלן, ישנן בכלל מלקות,

שלוקים הם על הלאו של "לא תגנובו" ו"לא תגזול",

דברי רבי יהודה.

והא הכא, דלאו שניתק לעשה הוא, דרחמנא אמר "לא תגזול",

ונתקו לעשה

"והשיב את הגזלה".

שמע מינה, טעמא דרבי יהודה משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו!

שהרי אי אפשר לומר "והשיב" מעיקרא משמע, כי לא יתכן להשיב את הגזילה קודם שגזל .