Chullin 139a — Talmud auf Deutsch

והוינן בה:

היכי דמי, אי דגמר דיניה,

אם נגמר דינו של עוף זה לההרג, הא

בר קטלא הוא,

והיאך נמלט!?

אלא'

על כרחך מדובר באופן

דלא גמר דיניה, ובעי לאתויי לבי דינא,

כדי ל

קיומי ביה

"ובערת הרע מקרבך".

והוינן בה:

הני מוקדשין, היכי דמי?

אילימא דהוי ליה

להאי גברא

קן בתוך ביתו, ואקדשיה, מי מיחייב

בשלוח הקן ואפילו כשהוא חולין בכהאי גוונא? והא כתיב

"כי יקרא קן ציפור", פרט למזומן.

והאי מזומן בתוך ביתו הוא!3א

אלא,

שמא תאמר שמדובר באופן

דחזא קן בעלמא,

במקום שאינו קנוי לו ,

ואקדשיה. ומי קדוש

בכהאי גוונא? והא

"איש כי יקדיש את ביתו קדש" אמר רחמנא.

ודרשינן:

מה "ביתו",

הוא דבר ש

ברשותו. אף כל

דבר שמקדיש אדם, אינו יכול להקדישו אלא אם הוא

ברשותו.

והרי קן זה לא ברשותו הוא?!

אלא

שמא תאמר, שמדובר באופן

דאגבהינהו

קודם

לאפרוחים ואקדשינהו, והדר הדרינהו

לקן, שפטור אז משילוח משום שהאפרוחים הקדש הם.

הרי בכי

האי

גוונא,

אפילו בחולין לא מיחייב?!

דתנן: נטל את הבנים והחזירן לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן, פטור מלשלח.

כי היות שזכה בהן, הוי מזומן.

ו

אלא

שמא תאמר, שמדובר באופן

דאגבהה לאם

קודם,

ואקדשה. והדרה

לקן.

הא

מעיקרא,

כשמצאן,

איחייב ליה בשילוח מקמי דאקדשה,

ולא נפטר מהחיוב על ידי שהקדישה?!

והראיה שחלות הקדש על חפץ אינה מפקיעה ממנו מצוה שכבר התחייב בה,

דתניא: רבי יוחנן בן יוסף אומר: הקדיש חיה, ואחר כך שחטה, פטור מלכסות

את הדם. כי דם חית הקדש אינה חייב בכיסוי [כדאמרינן לעיל פג ב, דהוי שחיטה שאינה ראויה, שהרי אסורה בהנאה]. אבל אם

שחטה

קודם,

ואחר כך הקדישה, חייב לכסות, ש

הרי

כבר נתחייב בכיסוי קודם שיבא לידי הקדש

7 .

וכיון שכבר התחייב על האם בשילוח, ואינו נפטר ממנו בהקדשה, שבה הקושיא באיזה אופן מדובר במשנתנו.

רב אמר: במקדיש פירות

[גוזלות]

שובכו

לצורך מזבח, לעולת נדבה.

ו

אחר כך, כשגדלו אותן גוזלות,

מרדו,

ויצאו וקננו במקום אחר. שמעתה לאו מזומן הן. ובחולין בכהאי גוונא הוי מיחייב בשילוח, אבל משום דמוקדשין נינהו, פטור.

ושמואל אמר: במקדיש תרנגולתו לבדק הבית,

ומרדה, וקננה במקום אחר, עסקינן.

ודנה הגמרא:

בשלמא שמואל לא אמר כרב,

משום

דקא מוקים לה

איהו אפילו

בקדשי בדק הבית,

ובא לחדש שאפילו קדושת דמים פוטרת משילוח משום ש"אתה מצווה להביאו לידי גזבר" .

אלא רב, מאי טעמא לא אמר כשמואל?

אמר לך רב: דווקא קפטרי משלוח

הקן ב

כגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו, דכיון דקדשי

ב

קדושת הגוף, לא פקעה קדושתייהו מינייהו

אף על פי שמרדו.

אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, דלאו קדושת מזבח הוא, ד

הא

קדושת דמים בעלמא הוא, כיון שמרדה, פקעה קדושתייהו, וחייבת בשילוח

9 . ושמואל אמר

: לא פקעה קדושתייהו, ד

כל היכא דאיתיה

להאי תרנגולת,

בבי גזא

[בבית הגנזים]

דרחמנא איתא, דכתיב "לה' הארץ ומלואה".

וכן אמר רב יוחנן: במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה

מיירי מתניתין.

אמר ליה רבי שמעון בן לקיש: וכיון שמרדה,

הא

פקעה ליה קדושתה?!

אמר ליה

: כל היכא דאיתא,

בבי גזא דרחמנא איתא, דכתיב "לה' הארץ ומלואה".

ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ורמי דרבי שמעון בן לקיש אדרבי שמעון בן לקיש.

דאיתמר

: אם אמר אדם:

מנה זה

המונח לפני יהא

לבדק הבית, ונגנבו

המעות

או נאבדו

-

רבי יוחנן אמר: חייב

המקדיש

באחריותן עד שיבואו לידי גזבר,

ולכן, אם נגנבו קודם שבאו ליד גזבר, חייב.

וריש לקיש אמר: כל היכא דאיתיה,

כל מקום שבו נמצאות המעות משעה שחל הקדשו, נחשב הדבר כאילו

בבי גזא

בבית גנזיו

דרחמנא, איתיה. דכתיב "לה' הארץ ומלואה",

ובכל מקום שנמצא רכוש הקדש הרי הוא כמצוי ברשות הקדש שהיא הרשות של ממון גבוה.

ולהכי פטור, שהרי ברשות הקדש הן, וקיים כבר נדרו .

קשיא דריש לקיש אדריש לקיש,

דהא לעיל לא סבר לה להך סברא דכל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתה, ו

קשיא

נמי

דרבי יוחנן אדרבי יוחנן,

דאמר לעיל להך סברא, והכא לא סבר לה?!

בשלמא

דריש לקיש אדריש לקיש לא קשיא.

דאיכא למימר,

הא

דקים ליה כיון שמרדה פקעה לה קדושתה,

מקמי דשמעיה מרבי יוחנן רביה

להאי ילפותא ד"לה' הארץ ומלואה". ואילו

הא

דאמר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא,

לבתר דשמעיה מרבי יוחנן רביה

אמרה, דהדר ביה.

אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, קשיא?!

ואמרינן:

דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, נמי לא קשיא.

הא דאמר,

מה שאמר חייב באחריותן, מיירי באומר "הרי

עלי

מנה להקדש"

,

כי אז, אף על גב דבבי גזא דרחמנא איתיה, מכל מקום הרי לא קיים נדרו, שהרי לא הביאו ליד הקדש. ו

הא

דאין חייב באחריותן, ב

דאמר "הרי זו"

11 .

ותמהינן:

מכלל, דרבי שמעון בן לקיש

סבר,

אף על גב דאמר

"הרי

עלי", לא מחייב

אם נגנבו או אבדו?!

והתניא: איזהו נדר ואיזו היא נדבה? נדר

זהו

האומר "הרי זו עולה". ומה בין נדר לנדבה? נדר

אם

מתה או נגנבה או שאבדה, חייב באחריותה,

מה שאין כן

נדבה,

אם

מתה או נגנבה או שאבדה, אינו חייב באח ריו תה.

ומוכח דלא דמי האומר "הרי עלי" לאומר "הרי זו"?!

אמר לך ריש לקיש: הני מילי

דהאומר "הרי עלי" מיחייב באחריותן, ב

קדשי מזבח, ד

הא נדר להביאו לעזרה לקרבן , ואף על גב דבבי גזא דרחמנא איתיה, מכל מקום הוא

מחוסר הקרבה.

אבל קדשי בדק הבית, דלאו מחוסר הקרבה, אף על גב דאמר

"הרי

עלי"

-

לא מחייב!

דבהפרשתו קיים נדרו.

ומקשינן: ומי שאני קדשי בדק הבית מקדשי מזבח?!

והתנן: האומר "שור זה עולה",

או שאמר

"בית זה קרבן"

[לבדק הבית קאמר, שאף בדק הבית נקרא קרבן, כדכתיב "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וגו'"], אם

מת השור

או ש

נפל הבית, אינו חייב באחריותן.

אבל, אם אמר

"שור זה עלי עולה",

או שאמר

"בית זה עלי קרבן", מת השור, ו

[או]

נפל הבית, חייב לשלם.

והכא הרי מדובר בקדשי בדק הבית, וחזינן, דאף בהא, אם אמר "הרי עלי" - מיחייב!

ומתרצינן:

הני מילי היכא

דאינן קיימין, כגון התם

דמת השור ונפל הבית,

התם דווקא

חייב לשלם,

דליכא למימר "כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה",

ד

הא

ליתנהו

בשום דוכתא.

אבל היכא דאיתנהו,

כגון הכא דנגנבו או אבדו,

כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומל ואה.

אמר רב המנונא: הכל מודים בערכין,

ד

אף על גב דאמר

"ערכי

עלי", לא מיחייב

באחריותן של המעות אם נגנבו או אבדו.

מאי טעמא?

משום

דלא מיתמר ליה

[שאין יכול לאמרו בלשון "הרי זה"]

בלא

לשון

"עלי".

כי

היכי לימא?

לימא "ערכי"

בלא "עלי"? ערכי -

אמאן!?

על מי מוטל החוב לשלם את ערכו של זה?!

לימא "ערך פלוני"? אמאן!?

על מי מוטל החוב לשלם את ערכו של זה?!

מתקיף לה רבא

: ומאי קושיא?

לימא "הריני בערכי",

או

"הריני בערך פלוני",

וחייב לשלם גם אם לא אמר "עלי"!?

ועוד,

הא

תניא: רבי נתן אומר

: כתיב במי שפודה שדה מקנה מן ההקדש,

"ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה'".

והיה יכול הכתוב לומר "ונתן אותו" או "ונתנו".

אם כן, "הערכך",

מה תלמוד לומר?

משמע דקאי קרא אערכין. והיינו,

לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללין על מעות שבחולין,

ודינם הוא שאם

נגנבו

אותן מעות

או שאבדו, אינן חייבין באחריותן

[דהא לא כתיב בהו לשון נתינה דנימא דלא חייל עד דאתי לידי הקדש, אלא משהפרישן הוו הקדש ויצאו ההקדשות והמעשר לחולין].