Chullin 137a — Talmud auf Deutsch

שניהם עומדים מתחילתו

בקדושה,

כי בכור קדוש ממעי אמו, וראשית הגז אין צריך לעשות מעשה להקדישו. מה שאין כן מעשר, שנעשה קדוש על ידי שעובר תחת השבט.

בשני אלו שייכת

מכירה,

שיכול הכהן למכור בכור וראשית הגז , אבל בהמת מעשר אינה נמכרת.

והנך

פרטים ששוים בהם ראשית הגז לבכור

נפישין

[מרובים] מהפרטים שראשית הגז שוה בהם למעשר, ואם כן עדיף לכאורה ללמוד מבכור שינהג ראשית הגז אפילו טריפה?!

ומתרצינן: בכל זאת ראשית הגז שהוא נוהג ב

פשוט, מ

מעשר שנוהג ב

פשוט

-

עדיף ליה

ללמוד זה מזה, ולא מבכור שנוהג דווקא בבכור שנולד ראשון.

שנינו במשנתינו:

ראשית הגז אינו נוהג אלא ברח לים.

מנא הני מילי?

אמר רב חסדא: אתיא

בגזרה שוה

"גיזה"

-

"גיזה". כתיב הכא

בראשית הגז

"ראשית גז צאנך תתן לו", וכתיב התם

בספר איוב

"ומגז כבשי יתחמם". מה להלן

-

כבשים, אף כאן

מיירי דווקא

בכבשים

2 .

ומקשינן:

ונילף

האי גזרה שוה ד

"גיזה"

-

"גיזה" מבכור!

דהתם אפילו שיעור השור איקרי גיזה, ונימא מה איסור גיזה דהתם - אפילו בשור, הכא נמי נימא דנוהג ראשית הגז אפילו בשור?

ומנלן דאיסור גיזה דבכור נוהג אפילו בשור?

דתניא

: כתיב

"לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך". אין לי

שאסור

אלא שור בעבודה וצאן בגיזה, מנין ליתן את האמור של זה

דהיינו איסור עבודה האמור בשור -

בזה

בצאן,

ואת האמור של זה

איסור גיזה האמור בצאן -

בזה

בשור?

תלמוד לומר "לא תעבוד" "ולא תגוז",

"וי"ו" ד"ולא תגוז" האמור בצאן, מוסיף על ענין ראשון דהיינו שור, וילמדו זה מזה.

ומתרצינן:

אמר קרא

בראשית הגז: "תתן לו" לכהן. ודרשינן:

תתן לו

לצורך מלבושיו,

ולא ל

צורך

שקו,

וגיזת השור אינה ראויה למלבוש אלא רק לעשיית שק, ולהכי ליכא למימר דשור יהא חייב בראשית הגז .

ומקשינן:

אלא מעתה,

דאמרת דמשום הא ליכא חיובא דראשית הגז בשור - משום שאינו ראוי לבגד, אם כן,

נוצה של עזים ליחייב,

שהרי ראוי לבגד?

ומתרצינן:

בעינן

דבר הבא על ידי

גיזה. ו

בעזים

ליכא,

דנוצה של עזים אינה נגזזת אלא נתלשת.

ומקשינן:

מאן שמעת

דאית

ליה האי סברא,

דדרשינן מלישנא ד"גז" דבעינן דווקא דבר הבא על ידי גיזה -

רבי יוסי

היא לקמן! ו

הא מודי רבי יוסי במידי דאורחיה

להסירו שלא על ידי גיזה, כגון הכא בעזים דאורחיה על ידי תלישה, ואם כן ליחייב ראשית הגז בעזים?

אלא,

האי דאמרינן דראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים -

כדאמר רבי יהושע בן לוי,

דדרשינן מדכתיב בעניינא דראשית הגז

"לעמוד לשרת"

בעינן

דבר הראוי לשרות, הכא נמי

בעינן

דבר הראוי לשרות

דהיינו צמר שממנו עושין את בגדי הכהנים, ואין צמר אלא של רחלים, ולהכי ראשית הגז נוהג דווקא ברחלים .

ו

אלא

גזירה שוה ד"

גיזה"

-

גיזה"

דילפינן לעיל ראשית הגז מהאי קרא דאיוב "ומגז כבשי יתחמם" -

למאי אתא?

לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל: כבשים שצמרן קשה, פטורין מראשית הגז. שנאמר "ומגז כבשי יתחמם",

משמע דגז מיקרי דווקא צמר המחמם, וצמר קשה אינו מחמם .

תני חדא

: ה

גוזז את העזים, ו

השוטף

את הרחלים

במים שבנהר ליפותן, ועל ידי כך נתלש מהן הצמר -

פטור.

וטעמא: הגוזז את העזים פטור - כדאמרן, דאין ראשית הגז נוהג אלא ברחלים. ובשטיפת רחלים פטור, משום דלאו על ידי גיזה הוא אלא נתלש מאליו .

ותניא אידך: הגוזז את העזים

-

פטור, ושוטף את הרחלים

-

חייב!

קשיין אהדדי!

ואמרינן:

לא קשיא, הא

דתניא חייב -

רבנן

היא,

והא

דתניא פטור -

רבי יוסי

היא.

דתניא

: כתיב

"לקט קצירך".

ודרשינן דדווקא מתבואה הנקצרת בעינן למיתב לקט,

ולא

בעינן למיתב

לקט

אם נאספה על ידי

קיטוף.

רבי יוסי אומר: אין לקט, אלא הבא מחמת קציר!

והוינן בה:

רבי יוסי היינו תנא קמא,

ומאי פלוגתא איכא הכא?

ומבארינן:

כולה רבי יוסי היא. והכי קתני: שרבי יוסי אומר אומר: אין לקט אלא הבא מחמת קציר.

ורבנן פליגי התם אדרבי יוסי.

אם כן, ברייתא דקתני פטור - רבי יוסי היא דדייק קרא, והכא נמי דייק "גז" - דווקא צמר הבא על ידי גיזה, ולא הבא על ידי שטיפה. וברייתא דקתני חייב - רבנן היא דלא דייקי הכי לקרא.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מודה רבי יוסי במידי דאורחיה

לאוספו על ידי קיטוף ולא על ידי קצירה שחייה בלקט.

דתניא: רבי יוסי אומר

: כתיב

"מקציר

ארצכם".

אין לי אלא קציר, עוקר

עם השרשים, כמו שעושין בתלישת בעדשים,

מנין

שחייב בלקט?

תלמוד לומר: "לקצור".

דאתא לרבויי עוקר.

תולש

ביד בלי השרשים כמו שעושין בפולין,

מנין

שחייב בלקט?

תלמוד לומר: "בקוצרך".

דאתא לרבויי תולש.

אמר ליה רבינא לרב אשי: אף אנן נמי תנינא

דמודה רבי יוסי במידי דאורחיה.

דתנן:

מלבנות

[שורות]

הבצלים שבין הירק, רבי יוסי אומר

: נותן

פאה מכל אחד ואחד

מן המלבנות, שהירק מפסיק בין המלבנות משום שאינו חייב בפאה. דדווקא כל שהוא אוכל ונשמר ומכניסו לקיום חייב בפאה, וירק אין מכניסין אותו לקיום, אבל בצלים ושומין מכניסין לקיום ולהכי חייבין בפאה.

וחכמים אומרים

: מניח פאה

מאחת

מהמלבנות

על הכל.

חזינן דסבירא ליה לרבי יוסי דבצלים חייבים בפאה, אף על גב דאין נקצרין במגל, אלמא מודי במידי דאורחיה דחייב .

שנינו במשנתינו: ואינו נוהג אלא במרובה.

וכמה הוא מרובה,

בית שמאי אומרים: שתי רחלות וכו' ובית הלל אומרים: חמש וכו'.

והוינן בה:

בשלמא לבית שמאי,

אשכחן

תרתי

רחלות

נמי

ד

איקרו צאן,

כדמייתי קרא במתניתין: "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן", ולהכי תרתי נמי חייבות, שהרי הן בכלל הכתוב "וראשית גז צאנך".

אלא לבית הלל, מאי טעמא

דבעינן דווקא חמש לחיובא, הא תרתי נמי איקרו "צאן"?

אמר רב כהנא: אמר קרא

"חמש צאן

עשויות",

ודרשינן:

שעושות שתי מצוות!

והיינו

ראשית הגז ומתנות,

דבפחות מחמש צאן איכא רק מצוה אחת דמתנות, שחייב בהן גם בבהמה אחת.

ומקשינן:

אימא

דהאי שעושות שתי מצוות -

בכורה ומתנות

הן?

ומתרצינן: ליכא למימר הכי. דאטו בכורה ב

חדא

בהמה

מי לא מחייבא?

ואם כן אמאי אמר קרא "חמש צאן עשויות" - שעושות שתי מצוות, הא בחד בהמה נמי משכחינן שעושה שתי מצוות? אלא ודאי מיירי בראשית הגז ומתנות.

ותמהינן:

ולטעמיך, מתנות

נמי, בהמה

חדא מי לא מחייבא?

ואם כן אשכחן שנעשות שתי מצוות אפילו בבהמה אחת, דהיינו מתנות ובכורה, ועל כרחך ליכא למדרש להאי לישנא ד"עשויות" - שעושות שתי מצוות, שהרי שתי מצוות נעשות גם בפחות מחמש צאן?!

אלא אמר רב אשי

: הכי מדרש קרא:

"עשויות"

-

שמעשות את בעליהן

לחיובי במצווה שלא היה חייב בה בפחות מחמש צאן,

ואומרות לו: קום עשה מצווה

דראשית הגז!

תניא: דבי רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: ארבע

רחלות חייבות בראשית הגז,

שנאמר "וארבע צאן תחת השה".

חזינן דארבע איקרו צאן .

תניא: אמר רבי

: אפילו

אלמלי

[אילו]

דבריהן

של בית שמאי ובית הלל

דברי תורה

שנאמרו בתורה שניתנה לדורות,

ודברי בריבי

[רבי יוסי, בריבי הוא כינוי לגדול בדורו, ואמרינן במס' עירובין "רבי יוסי נימוקו עמו"] דברי

קבלה

דהיינו דברי נביאים [ונקראים דברי קבלה משום שקבלו את הדברים מרוח הקדש, כל נבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה] -

אנן דברי בריבי שומעין

כדמפרש לקמן טעמא.

וכל שכן

הכא

שדבריהם דברי קבלה,

דילפי למלתייהו מדברי נביאים,

ודברי בריבי דברי תורה,

דיליף לדבריו מקרא .

וסלקא אדעתין השתא, דטעמא דאפילו דבריו מדברי קבלה - שומעין לו, משום דדבריו הוו הכרעה שלישית. שבית שמאי אמרו שתים, ובית הלל אמרו חמש, ורבי יוסי הכריע בין דבריהם ואמר ארבע.

ומקשינן:

והאמר מר: אין הכרעה שלישית מכרעת?!

[ועיין ברש"י שביאר אימתי אמרינן דמכרעת ואימתי לא].