Chullin 129b — Talmud auf Deutsch

אבל

אוכל שאי אתה יכול להאכילו

לאחרים,

כגון אבר מן החי שאסור אפילו לגוי,

אין קרוי "אוכל".

ולכן האבר והבשר המדולדלין שאסורין משום אבר מן החי, אינם בכלל "אוכל" לענין טומאת אוכלין.

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי

: אי קאי רבי שמעון ארישא, מנא ליה לרבי יוחנן דטעמא דרבי שמעון משום דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל?

דלמא טעמא דרבי שמעון התם

דמטהר ברישא מטומאת אוכלין, דסבר

הואיל ו

האבר והבשר

מעורה,

שנשארו מחוברים במקצת לבהמה, הרי הם כ

מעורה

כמחוברים לגמרי לבהמה, והרי בעל חי אינו מקבל טומאה, ואפשר שזהו טעמו של רבי שמעון המטהר?

והרי מצינו תנא הסובר כן:

דתניא: יחור

ענף

של

עץ

תאנה

ובו תאנים,

שנפשח

נתלש מהעץ,

ו

עדיין הוא

מעורה בקליפה

של העץ בלבד,

רבי יהודה מטהר

את התאנים מקבלת טומאה, לפי שעדיין נחשב הענף כמחובר לעץ.

וחכמים אומרים: אם יכול

הענף להתאחות עם העץ ולחזור

לחיות,

הרי הוא כמחובר ו

טהור, ואם לאו

הרי הוא כתלוש ו

טמא.

ומסיק רבי זירא:

ואמרינן לך: מאי טעמא דרבי יהודה

שמטהר אפילו באופן שאינו יכול לחזור ולחיות?

ואמרת לן

רבי אסי לרבי זירא: ש

הואיל ו

היחור

מעורה

עדיין בקליפה במקצת, הרי הוא כ

מעורה

לגמרי, שנחשב כמחובר לגמרי לאילן.

והכא נמי נימא שרבי שמעון סובר כן?

אמר ליה

רבי אסי לרבי זירא: רבי יוחנן דאתא לפרש טעמו של רבי שמעון דהוא מטהר משום דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים -

אמצעיתא

דמתניתין קאי.

דקתני:

נשחטה הבהמה הוכשרה בדמיה, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לא הוכשרו בדמיה.

ועל זה

אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון

שלא הוכשר האבר בשחיטת הבהמה?

ומבאר: דאין זה משום שלא הועילה השחיטה להכשיר את האבר, אלא שהאבר אינו מקבל טומאה כלל, אף אם הוא הוכשר לטומאה, ד

אמר קרא "מכל האוכל אשר יאכל",

ודרשינן

אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל

אבל

אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל,

והאבר המדולדל הרי הוא אסור באכילה אף לאחר השחיטה, כדדרשינן לעיל [עג ב] מקרא ד"ובשר בשדה טריפה", ואף לבני נח הוא אסור משום כן, וכיון שאינו ראוי להאכילו לאחרים אינו מקבל טומאה כלל . [ומה שאמר רבי שמעון "לא הוכשר", הוא איידי שרבי מאיר אמר הוכשר. אך באמת כונתו לומר שאינו מקבל טומאה כלל - רמב"ן].

ואכתי מקשינן: מנא ליה לרבי יוחנן שזהו טעמו של רבי שמעון,

ודלמא טעמא דרבי שמעון בההיא

דמציעתא

אי כדרבה

שאין בהמה נעשית יד לאבר,

אי כדרבי יוחנן

שאם אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו חיבור, ולכן לא הוכשר האבר בשחיטת הבהמה. אך אם יוכשר האבר הרי הוא יהיה ראוי לקבל טומאה?

ומתרצינן:

אלא לעולם

סיום המשנה "ורבי שמעון מטהר" ורבי יוחנן שמבאר את טעמו

אסיפא

דמתניתין קאי.

ולאו אאבר

המדולדל

אלא אבשר

המדולדל.

דקתני סיפא:

מתה הבהמה

-

הבשר צריך הכשר, ורבי שמעון מטהר

את הבשר אף מטומאת אוכלין ואפילו אם יוכשר לקבל טומאה.

ועל זה

אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון?

ד

אמר קרא "מכל האוכל אשר יאכל",

ודרשינן

אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל

אבל

אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל,

והרי הבשר המדולדל אסור באכילה משום אבר מן החי, שהרי מיתה עושה ניפול, והרי זה נחשב שהבשר נתלש מהבהמה קודם מיתתה, ולכן אף לבני נח הוא אסור, ואוכל שאסור אף לבני נח אינו מקבל טומאה כלל. [אך האבר המדולדל יטמא בטומאה חמורה אף לפי רבי שמעון, משום אבר מן החי] .

מתניתין:

משנה זו עוסקת בטומאת מת ובטומאת "אבר" של אדם חי:

טומאת מת קיימת בכזית בשר מהמת ובעצם כשעורה, [עצם כשעורה מטמאת במגע ומשא בלבד, ואינו מטמא באהל עד שיהא בו שיעור רובע הקב עצמות. אך כזית בשר מטמא אף באהל].

אבר שלם שאין בו כזית בשר ולא עצם כשעורה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע במסכת עדיות [פ"ו מ"ב] האם האבר מטמא באהל, או שמא אינו מטמא עד שיהא בו כזית בשר או עצם כשעורה.

אבר שלם שפירש מאדם חי הרי הוא מטמא במגע במשא ובאהל כטומאת מת, אך בשר שפירש מאדם חי אינו מטמא .

כאשר פירש מאדם חי אבר שלם, ולאחר מכן נפרדו הבשר והעצמות מהאבר, נחלקו התנאים במסכת עדיות האם הבשר והעצמות מטמאים כטומאת מת או לא. וכדלהלן בגמרא.

האבר והבשר המדולדלין באדם

שנתלשו מגוף האדם ונשארו מעורים בו במקצת -

טהורים

מטומאת מת, שעדיין הם כמחוברים להאדם. ואף על פי שאבר שנתלש לגמרי מהאדם בחייו מטמא כמת, מכל מקום הואיל והאבר מחובר במקצת אינו מטמא .

מת האדם

-

הבשר

המדולדל

טהור,

לפי ש"מיתה עושה ניפול", והרי זה כבשר שנפל מהאדם קודם מיתתו, ובשר הפורש מן האדם החי טהור לגמרי.

אבל

האבר

המדולדל

מטמא משום אבר מן החי

שמטמא כמת, אבל

אינו מטמא משום אבר מן המת,

דכיון שמיתה עושה ניפול, הרי זה נחשב שנפל האבר בחיי האדם, ואבר שפירש מאדם חי מטמא בטומאת אבר מן החי ולא בטומאת אבר מן המת. [ויש הבדל בין שתי הטומאות כמבואר בגמרא].

דברי רבי מאיר.

ורבי שמעון מטהר.

[בגמרא יתבארו דבריו].

גמרא:

והוינן בה:

ורבי שמעון

דמטהר לגמרי את האבר המדולדל לאחר מיתה - מאי טעמיה?

מה נפשך, אי

סבר

"מיתה עושה ניפול",

אם כן

ליטמא משום אבר מן החי,

שהרי זה נחשב לאבר שפירש בחיי האדם?

ואי

סבר

"אין מיתה עושה ניפול",

והרי זה נחשב שפירש האבר לאחר מיתת האדם, אם כן

ליטמא משום אבר מן המת?

ומדוע רבי שמעון מטהר לגמרי את האבר המדולדל?

ומשנינן:

רבי שמעון בעלמא קאי.

רבי שמעון לא בא לחלוק על אבר המדולדל שהוא מטמא כאבר מן החי, אלא על עיקר טומאת "אבר מן המת" הוא בא לחלוק.

דקאמר תנא קמא "והאבר מטמא משום אבר מן החי ואין מטמא משום אבר מן המת", אלמא

דקסבר

אבר המת בעלמא

היכא שפירש ממנו לאחר מיתה

מטמא,

ואמר ליה רבי שמעון

לתנא קמא:

אבר מן המת בעלמא לא מטמא.

אלא אם כן יש עליו כזית בשר או עצם כשעורה שאז הוא מטמא בתורת בשר ועצם מן המת.

דכבר מצינו שנחלקו בזה תנאים:

דתניא: אמר רבי אליעזר: שמעתי ש"אבר מן החי"

באדם

מטמא.

אמר לו רבי יהושע

: וכי משום ששמעת שאבר מן החי מטמא אתה סבור ש

מן החי

דוקא

ולא מן המת!? ו

הלא

קל וחומר

הוא,

ומה

אדם

חי שהוא טהור

[כל זמן שלא קיבל טומאה] אמרינן ש

אבר הפורש ממנו טמא. מת, שהוא טמא, לא כל שכן

שאבר הפורש ממנו טמא!?

וראיה לדבר: שהרי

כתוב במגילת תענית: פסחא זעירא

[פסח שני]

דלא למספד

ביה. וכי גם שם תדייק

הא

פסחא

רבה

מותר

למספד

ביה!?

אלא

ודאי

כל דכן

הוא שפסח ראשון אסור במספד, ונקטו את הדבר המחודש בכדי שנלמד ממנו את הדבר הפשוט יותר,

הכא נמי

נקטו חכמים אבר מן החי ו

כל דכן

אבר מהמת.

אמר ליה

רבי אליעזר לרבי יהושע:

כך שמעתי

להדיא, שדוקא אבר מן החי מטמא ולא אבר מן המת!

ומעתה, גם תנא קמא ורבי שמעון נחלקו בזה, שרבי שמעון סובר כרבי אליעזר שאבר מן המת אינו מטמא עד שיהא בו כזית בשר או עצם כשעורה .

שנינו במשנה: האבר [המדולדל] מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת.

והוינן בה:

ומאי

נפקא מינה

איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת,

מאחר ששניהם מטמאין כמת?

ומשנינן:

כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר

[

מן החי

]

איכא בינייהו.

שאבר מן המת שנפרדו ממנו הבשר והעצמות, הרי הם מטמאים, הבשר בשיעור כזית, והעצמות בשיעור כשעורה, ואילו אבר מן החי שנפרדו ממנו הבשר והעצמות, אינם מטמאים כלל, אלא האבר מטמא רק כשהוא שלם.

וכן מצינו שנחלקו בזה התנאים:

דתנן

במסכת עדיות:

כזית בשר הפורש מאבר מן החי

-

רבי אליעזר מטמא! ורבי נחוניא בן הקנה ורבי יהושע

-

מטהרין!

עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי

-

רבי נחוניא מטמא! רבי אליעזר ורבי יהושע מטהרין!

הרי לפנינו שלשה שיטות תנאים:

רבי אליעזר מטמא את הבשר שפירש מהאבר, ואינו מטמא את העצמות שפירשו מהאבר.

רבי נחוניא מטמא את העצמות ואינו מטמא את הבשר.

ואילו רבי יהושע מטהר את שניהם .

ומעתה, תנא קמא סבר כרבי יהושע שמטהר בין את הבשר ובין את העצם שפירשו מהחי, ובזה חלוק אבר מן החי מאשר אבר מן המת, דאבר מן החי שפירש ממנו בשר או עצם הרי הם טהורים, ואילו אבר מן המת שפירשו ממנו בשר או עצם הרי הם טמאים. [וכן לרבי אליעזר דינם חלוק לגבי העצם, ולרבי נחוניא דינם חלוק לגבי הבשר, אלא שלגבי אבר מן המת ביארנו לעיל שתנא קמא סובר כרבי יהושע].

השתא דאתית להכי

למחלוקת התנאים לגבי כזית בשר ועצם כשעורה שפירשו מאבר מן החי, הרי שאפשר לומר שמחלוקת תנא קמא ורבי שמעון אינה באבר מן המת כדאמרן לעיל, אלא

בין תנא קמא לרבי שמעון נמי כזית בשר ועצם כשעורה

שפירש מאבר מן החי

איכא בינייהו,

אם רק אחד מהם טהור או אפילו שניהם .

שתנא קמא שאמר דהאבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי ולא משום אבר מן המת סובר שההבדל ביניהם הוא רק בדבר אחד: או בכזית בשר הפורש ממנו וכדעת רבי נחוניא שמטהר בבשר [אבל עצם הפורש ממנו טמא] או בעצם הפורש ממנו וכדעת רבי אליעזר שמטהר בעצם [אבל בשר הפרש ממנו טמא], ובא רבי שמעון לחלוק שבין בשר הפורש ובין עצם הפורש מאבר מן החי טהורים וכרבי יהושע .

הדרן עלך פרק העור והרוטב

--- title: "חברותא - חולין — פרק עשירי - הזרוע והלחיים" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02368.html#HtmpReportNum0009L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0009L5" --- פרק עשירי - הזרוע והלחיים

Оригинал главы פרק עשירי - הזרוע והלחיים