Chullin 128b — Talmud auf Deutsch

מהו שתעשה

אותה חצי הדלעת האסורה בהנאה ושאינה מקבלת טומאה -

"יד לחברתה"

לחציה השני המותר בהנאה, שאם נגע שרץ בחצי האסור בהנאה, האם הוא מביא את הטומאה לחצי המותר מדין "יד", או שמא, כיון שהדבר האסור בהנאה אינו מקבל טומאה, אינו יכול אף להעביר את הטומאה מדין יד ?

ומסקינן:

תיקו!

אמר רב פפא: הרי אמרו

במסכת עוקצין:

יחור

ענף

של

עץ

תאנה

ובו תאנים,

שנפשח

שנתלש מהעץ

ומעורה

נשאר תלוי

בקליפתה

של העץ בלבד,

רבי יהודה מטהר

את התאנים שבענף, שאינם מקבלים טומאה, דאף שאינו יכול לחיות, כיון שהוא מחובר לעץ הרי הוא נחשב למחובר.

וחכמים אומרים: אם יכול

הענף

לחיות,

שאם יחברו אותו לעץ הוא יחזור ויתאחה עמו ויגדל פירות, הרי הוא נחשב כמחובר, ו

טהור. ואם לאו,

הרי הוא כתלוש, ו

טמא.

בעי רב פפא

: לרבנן שהענף שאינו יכול לחיות מקבל טומאה אף שהוא מחובר לאילן,

מהו שיעשה

האילן

"יד" לחברו,

לענף שמחובר בו ואינו יכול לחיות. שאם נגעה הטומאה באילן, האם האילן מעביר את הטומאה ליחור מדין "יד", או שמא, כיון שהמחובר אינו מקבל טומאה אינו יכול אף להעביר את הטומאה מדין יד?

ומסקינן:

תיקו!

אמר רבי זירא: הרי אמרו

: במסכת נגעים:

אבן שבזוית

הבית, שרגילים לתת שם אבנים רחבות שמכילות את כל עובי הכותל, ומתוך כך נראית האבן גם בצידו השני של הכותל בבית של השכן, ונראה הנגע באותה האבן,

הרי

כשהוא חולץ

את האבן הזאת מתוך הבית, כגון שנשאר הנגע בעינו לאחר שני שבועות של הסגר, או שפשה הנגע לאחר שבוע אחד של הסגר -

חולץ את כולה.

ואף את החלק שבבית השכן, שכן המצוה לחלוץ את האבן כמות שהיא בשלמות, בין גדולה בין קטנה.

וכשהוא נותץ

את כל הבית, כגון שחזר הנגע אחר שחילץ את האבן, שהוא צריך לנתוץ את כל הבית,

נותץ את

הצד

שלו

באבן,

ומניח את

הצד

של חבירו.

שכתוב "ונתץ את הבית", ומשמע רק בית אחד ולא שני בתים .

ומבואר אם כן, שרק חצי האבן השייך לבית שבו נראה הנגע נחשב ל"אבן המנוגעת". אך חצי האבן שבבית השכן אינו נחשב לאבן המנוגעת, ולכן אינו טעון נתיצה .

בעי רבי זירא: מהו שתעשה

החלק הטהור שבאבן

"יד" לחברתה,

שאמנם חצי האבן שבבית השכן אינו נחשב ל"אבן המנוגעת" לגבי דין נתיצה. אך לגבי הטומאה של האבן המנוגעת - שהיא מטמאת את כל הבא אל הבית ששם האבן - גם החצי השני מטמא מדין "יד", שהוא מוציא את הטומאה מהחצי הטמא לבית של השכן, וכל הבא אל הבית של השכן יטמא , או שמא, אין דין יד לטומאת נגעים ?

ומסקינן:

תיקו!

שנינו במשנה:

מתה הבהמה

האבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר נבלה.

והוינן בה:

מאי

נפקא מינה

איכא בין אבר מן החי לאבר של הנבלה,

והרי שניהם מטמאים בטומאה חמורה? ומשנינן:

איכא בינייהו: בשר הפורש ממנו

מן האבר.

דאילו בשר הפורש מאבר מן החי לא מטמא,

שהרי אפילו אם פירש הבשר מהבהמה עצמה אינו מטמא [שרק אבר שלם מטמא משום אבר מן החי], וכל שכן בשר הפורש מאבר שפירש מן החי שאינו מטמא .

ואילו בשר הפורש

מאבר מן הנבלה

הרי הוא

מטמא,

שהרי יש בו כזית בשר נבלה שמטמא בנבלה.

והוינן בה:

אבר מן החי

דאמרן

דמטמא

-

מאי קרא?

מהיכן למדנו זאת? ומשנינן:

אמר רב יהודה אמר רב

: דכתיב

"וכי ימות מן הבהמה

הנוגע בנבלתה יטמא". ודרשינן מדכתיב "מן הבהמה" שאפילו מקצת מהבהמה שמת, כגון אבר שפירש ממנה, מטמא בנבלה .

ומקשינן:

ו

הא

האי

קרא

מיבעי ליה לכאידך דרב יהודה אמר רב.

דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: "וכי ימות מן הבהמה",

ומשמע שלא כל בהמה מטמאה, אלא רק

מקצת בהמה מטמאה

במיתתה,

ומקצת בהמה אינה מטמאה

בנבלה, ואף על פי שהיא כמתה.

ואיזו זו

שאינה מטמאה? -

זו טרפה ששחטה.

שאף שהשחיטה אינה מתרת באכילה מהניא לטהרה מידי טומאת נבלה, והיכי ילפינן מהכא גם טומאת אבר מן החי!?

ומתרצינן:

אם כן,

דקרא אתי רק להך דרשא דטריפה ששחטה אינה מטמאת,

לכתוב רחמנא

"וכי ימות

מבהמה"

דהוי משמע גם כן דרק "מקצת בהמה" מטמאה.

מאי "מן הבהמה"? שמע מינה תרתי

דרשות.

והוינן בה:

אי הכי,

דמרבינן שמקצת בהמה שמתה מטמאה בטומאת אבר מן החי,

אפילו בשר

שפירש מן החי

נמי

יטמא?

ומתרצינן:

לא סלקא דעתך!

דתניא: יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא? תלמוד לומר "וכי ימות מן הבהמה",

דמהאי קרא ילפינן טומאה לפורש מן החי. ומדקרייה רחמנא "מת" דרשינן

מה מיתה שאינה עושה חליפין,

שהמת אינו חוזר לחיות,

אף כל שאינו עושה חליפין

דוקא הוא מטמא כשפירש מן החי, דהיינו אבר שאינו חוזר לאחר שפירש, אבל בשר שפירש מהחי אינו מטמא שהרי הוא עושה חליפין, שבשר אחר בא תחתיו,

דברי רבי יוסי הגלילי

210 .

רבי עקיבא אומר: מ

"בהמה"

דרשינן -

מה בהמה

יש בה

גידים ועצמות, אף כל

שיש בו

גידים ועצמות

מטמא כשפירש מן החי, ולא בשר לבד.

רבי אומר: "בהמה"

-

מה בהמה

שיש בה

בשר גידים ועצמות אף כל

שיש בו

בשר גידים ועצמות.

ומבארינן:

בין רבי לרבי עקיבא איכא בינייהו: ארכובה.

עצם התחתון ברגל שפירשה מן החי, שיש בה גידים ועצמות ואין בה בשר. לפי רבי שדרשינן מה בהמה בשר גידים ועצמות, אין הארכובה מטמאת, שהרי אין בה בשר, ולפי רבי עקיבא שדרשינן מה בהמה גידים ועצמות גם ארכובה מטמאת, שהרי יש בה גידים ועצמות. [וכן לרבי יוסי הגלילי היא מטמאת שהרי "אינו עושה חליפין"] .

בין רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי מאי איכא? אמר רב פפא: כוליא וניב שפתים איכא בינייהו.

שאינם עושים חליפין ואין בהם עצם. ואם פירשו מהחי, לרבי יוסי הגלילי הם מטמאין ולרבי עקיבא [וכל שכן לרבי] אינם מטמאין .

תניא נמי גבי שרצים כהאי גוונא: יכול בשר הפורש מן השרצים יהא טמא

כאבר הפורש מהם? [שגם אבר שפירש משרצים מטמא],

תלמוד לומר "במותם",

ודרשינן:

מה מיתה שאינה עושה חליפין, אף כל שאינה עושה חליפין, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר

: מ

"שרץ"

דרשינן -

מה שרץ גידים ועצמות, אף כל גידים ועצמות.

רבי אומר: "שרץ"

-

מה שרץ בשר גידים ועצמות אף כל בשר גידים ועצמות.

ומבארינן:

בין רבי לרבי עקיבא איכא בינייהו: ארכובה

מן השרץ.

בין רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי מאי איכא בינייהו?

אמר רב פפא: כוליא וניב שפתים

מן השרץ

איכא ביינייהו.

וצריכא

קראי למעט בשר מן החי שאינו מטמא בין בבהמה ובין בשרצים.

דאי אשמעינן

ב

בהמה,

הוה אמינא

היינו טעמא דלא מטמא

בה בשר שפירש

מחיים, משום דלא מטמא

נבלת הבהמה

בכעדשה,

אלא בכזית,

אבל שרץ

החמור,

דמטמא

נבלתו

בכעדשה, אימא לטמא מחיים.

ואי אשמעינן שרץ,

הוה אמינא ד

משום דלא מטמא

בשר הפורש ממנו

במשא,

הלכך

לא מטמא מחיים. אבל בהמה

החמורה,

ד

נבלתה

מטמא במשא, אימא תטמא מחיים,

לכך

צריכא

תרי קראי.

תנו רבנן: החותך כזית

בשר מאבר מן

החי, שהבשר שפירש מהאבר אינו מטמא בטומאה חמורה, [וכדילפינן לעיל שדוקא אבר שלם מטמא], אך הוא מטמא טומאת אוכלין, ובלבד שיחשוב עליו לאכילת גוי, לפי שבסתמא אינו עומד לאכילה .

אם

חתכו ואחר כך חישב עליו

-

טהור.

לפי שמשעה שחישב עליו ונעשה "אוכל" הראוי לקבל טומאה, לא נגע בו שום טומאה, ולכן הוא טהור עד שיגע בו השרץ.

אבל אם

חישב עליו, ואחר כך חתכו

-

טמא.

לפי שבעוד שהבשר היה מחובר לאבר מן החי כבר היה עליו תורת "אוכל", והיה ראוי לקבל טומאת אוכלין. ואז נגע הבשר באבר מן החי המטמא "טומאה חמורה", וקיבל ממנו "טומאת אוכלין" , וטומאה זו אינה יורדת ממנו אף לאחר שנחתך מהאבר.

רב אסי לא על לבי מדרשא. אשכחיה לרבי זירא, אמר ליה

רב אסי לרבי זירא:

מאי אמור בבי מדרשא?

אמר ליה

רבי זירא לרב אסי:

מאי קשיא לך?

שאתה סבור שמא עסקו בבי מדרשא בשאלתך.

אמר ליה

רב אסי לרבי זירא: הא קשיא לי:

דקתני

בברייתא דלעיל:

חישב ואחר כך חתכו טמא.

לפי שהבשר נגע באבר בעודו מחובר אליו, ונטמא ממנו בטומאת אוכלין,