Chullin 121b — Talmud auf Deutsch

ואינה צריכה הכשר.

אלא אפילו ללא הכשר מים היא מקבלת טומאה, והרי אין האוכל מטמא בלא שיוכשר לקבל טומאה!?

מפני

שסופה

של נבלת העוף הטהור

לטמא טומאה חמורה!

שכאשר יאכלנה האדם הוא יהיה טמא על ידה. הלכך, כבר מעתה היא מקבלת טומאת אוכלים, ואינה צריכה הכשר מים.

ואם כן, שדבר שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר, מדוע אמרו אותם התנאים שבהמה המפרכסת צריכה הכשר, והרי סופה לטמא טומאה חמורה?

ומתרצינן:

אמר חזקיה

: שאני בהמה מפרכסת, שאין ודאות שסופה לטמא טומאה חמורה,

הואיל ויכול לגוררה,

שיכול לחתוך אותה לחתיכות קטנות בעודה מפרכסת,

ולהעמידה על פחות מכזית.

והיינו, שבכל חתיכה לא יהא בה אלא פחות מכזית, שאינו מטמא בנבלה, ומאחר ואין ודאות שסופה לטמאות טומאה חמורה, הרי היא צריכה הכשר מים . ונבלת עוף טהור שאני, לפי שהיא מתה, וכבר עכשיו היא ראויה לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ומי אמר חזקיה הכי?

שאין סופה לטמא טומאה חמורה הואיל ויכול לגוררה, מכלל דהשתא, בזמן שהיא מפרכסת, פשיטא שאינה מטמאה טומאת נבלות,

והא איתמר: שחט בה

בבהמה טמאה

שנים

סימנים,

או רוב שנים, ועדיין היא מפרכסת

-

חזקיה אמר: אינה לאברים.

אין בה איסור אבר מן החי, והגוי מותר לאכלה.

רבי יוחנן אמר: ישנה לאברים.

אסורה לגוי משום אבר מן החי.

ומבארינן:

חזקיה אמר אינה לאברים,

הואיל ו

מתה היא.

אף על פי שעדיין מפרכסת.

רבי יוחנן אמר: ישנה לאברים,

שהמפרכסת

לאו מתה היא

92 .

הרי שחזקיה סובר שמפרכסת נחשבת כמתה לענין אבר מן החי, ואם כן הוא הדין היא נחשבת כמתה לענין טומאת נבלות, ומדוע אמר חזקיה שהיא צריכה הכשר מים בשביל לקבל טומאת אוכלים משום שיכול לגוררה, הרי כבר עכשיו איכא טומאת נבלות ?

אמר ליה

רבי זירא לרבי ירמיה: מודה חזקיה שאינה מטמאת טומאת נבלות בעוד שהיא מפרכסת, ואף שכבר אין בה איסור אבר מן החי, לפי שההגדרה של המפרכסת היא, שהיא

"יצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באת".

כלומר, יצתה מכלל חיה לכך שאין עליה איסור אבר מן החי, ולכלל מתה לא באת לכך שאין בה טומאת נבלות, שבטומאת נבלה כתיב "וכי ימות", דמשמע דוקא לאחר מיתה.

אך רבי יוחנן סובר שהיא נחשבת לגמרי כחיה, [אלא שהיא מקבלת טומאת אוכלים], ולכן הוא עובר עליה משום איסור אבר מן החי.

גופא: שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת. חזקיה אמר: אינה לאברים. רבי יוחנן אמר: ישנה לאברים.

אמר רבי אלעזר: נקוט להא דרבי יוחנן בידך.

והלכה כמותו, משום

דתני רב אושעיא כוותיה,

שהמפרכסת אסורה לבני נח.

דתני רב אושעיא: ישראל ששחט בהמה טמאה לעובד כוכבים, שחט בה שנים

סמנים

או רוב שנים, ו

עדיין היא

מפרכסת,

הרי היא

מטמאה טומאת אוכלין!

שיש עליה שם אוכל לגבי טומאת אוכלין, שאם נגע בה שרץ הרי היא טמאה ומטמאה אכל אחר.

אבל לא

מטמאה

טומאת נבלות

שעדיין לא מתה.

אבר הפורש ממנה

מהמפרכסת - דינו

כ

אבר ש

פורש מן החי.

לגבי שהאבר מטמא מיד בטומאת נבלות כדין אבר מן החי.

ובשר הפורש ממנה

-

כבשר הפורש מן החי, ואסור

באכילה

לבני נח

משום אבר מן החי, [אך טומאה ליכא בבשר מן החי, אלא הנפקא מינה היא רק לגבי איסור אכילה, ורק באבר יש נפקא מינה גם לגבי טומאה],

ואפילו לאחר שתצא נפשה

של הבהמה הבשר נשאר באיסורו, הואיל ופירש מן הבהמה בעוד שהיא היתה חיה.

הרי להדיא, שמפרכסת כחיה אפילו לענין אבר מן החי, וכדעת רבי יוחנן.

וממשיכה הברייתא:

שחט בה

[הישראל בטמאה והגוי בטהורה] סימן

אחד או רוב

של סימן

אחד

והיא מפרכסת -

אינה מטמאה טומאת אוכלין.

שהרי אפילו בהמה טהורה אינה נעשית אוכל אלא בשחיטה כהלכתה של שני הסימנים.

וכל שכן אם

נחרה

ועודנה מפרכסת, ש

אין בה טומאה של כלום.

והיינו שאינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין.

ו

כן הוא הדין ב

עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת

-

מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלה. אבר הפורש ממנה

-

כפורש מן החי. ובשר הפורש ממנה

-

כפורש מן החי. ואסור לבני נח, ואפילו לאחר שתצא נפשה.

שחט בה אחד או רוב אחד

-

אינה מטמאה טומאת אוכלין. נחרה

-

אין בה טומאה של כלום!

שחט עובד כוכבים במקום שאין עושה אותה טרפה,

וכגון ששחט רק חצי הקנה, [שאין הבהמה נטרפת עד שיחתך רוב הקנה],

ובא ישראל וגמרה

שהוסיף ושחט עוד משהו - הרי השחיטה

כשרה,

משום שיציאת חיותה של הבהמה, שהיא בשעת חיתוך רוב הסימן, נעשתה בידי ישראל, וחשיבא כאילו כל השחיטה נעשתה על ידו .

שחט ישראל, בין במקום שעושה אותה טרפה,

ששחט רוב הקנה,

ובין במקום שאין עושה אותה טרפה

ששחט רק חצי הקנה,

ובא עובד כוכבים וגמר,

ששחט את יתר הקנה ואת הושט -

שחיטתו פסולה.

שהרי על ידי הגוי נשלם שיעור השחיטה.

הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה,

שזה דבר מועיל לבריאות, הרי הוא

חותך כזית בשר מבית שחיטתה,

שאינו צריך להפשיט ממנו את העור ויכול לחותכו מיד ואפילו קודם שתצא נפשה,

ומולחו יפה יפה

להוציא את דמו. [וצריך למולחו יותר מבשר אחר, לפי שלאחר השחיטה הבהמה מוציאה דם רב, ומכזית זה שחתכו מיד לא הספיק הדם לצאת ממנו].

ומדיחו יפה יפה

מהמלח ומהדם שיצא ממנה,

וממתין לה עד שתצא נפשה, ואוכלו,

לפי שקודם יציאת הנפש אסור לאכול מהבהמה. ולא משום אבר מן החי, שהרי כבר נשחטה, אלא מדרבנן, והסמיכו את האיסור על הכתוב "לא תאכלו על הדם" .

ו

אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו!

שאף על פי שלגבי הגוי לא ניתר איסור אבר מן החי עד שתמות, מכל מקום בבהמה זו שנשחטה כדין והיא מותרת לישראל [שאצלו הכל תלוי בשחיטה], אמרינן דליכא מידי דלישראל מותר ולגוי אסור.

והדין של ברייתא זו, דקתני שאף הגוי מותר,

מסייע ליה לרב אידי בר אבין.

דאמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן: הרוצה שיבריא

-

חותך כזית בשר מבית שחיטה, ומולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה. אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו

96 .

בעי רבי אלעזר

: הא דאמרן שישראל השוחט בהמה טמאה ועובד כוכבים השוחט בהמה טהורה, שאפילו בעודה מפרכסת יש עליה שם אוכל לענין טומאת אוכלין, הואיל ומצינו שחיטה הדומה להם שמתירה באכילה,

שהה בה

או

דרס בה

[הישראל בשחיטת הטמאה, והגוי בשחיטת הטהורה] -

מהו?

האם צריכה השחיטה להיות כשרה בכל פרטיה [למרות שאינה מתירה באכילה אלא רק נותנת שם אוכל על הבשר], וכל דבר שפסול בשחיטה ייחשב כאילו נחר את הבהמה, [וכמו ששנינו לעיל בפרק שני ששהיה באמצע השחיטה או דריסת הסכין פוסלת את השחיטה], ושוב אינה מטמאה טומאת אוכלין, או שמא, כיון שאין שחיטה זו אלא לשם אוכל, הרי אפילו ישחטנה שלא כהלכתה חשיבא שחיטה?

אמר ליה ההוא סבא

לרבי אלעזר:

הכי אמר רבי יוחנן: צריכה הכשר שחיטה

-

כבהמה טהורה.

דהיינו, שחיטה כשרה דוקא, ואילו כאשר שהה או דרס אינה מטמאת טומאת אוכלים.

והוינן בה: רבי יוחנן שמאריך בלשונו ואומר

הכשר

שחיטה כבהמה טהורה -

למאי

אמרה? והיינו, איזה דין בא להשמיענו בזה.

ומשנינן:

אמר רב שמואל בר יצחק

: לומר - שאפילו

בדיקת סכין

צריכה. ובלא זה אינה מטמאה טומאת אוכלים.

בעא מיניה רבי זירא מרב ששת

: ישראל ששחט טמאה, ועובד כוכבים ששחט טהורה, ומפרכסת. והבהמה המפרכסת נמצאת באהל המת, ובבטנה כלים טהורים שבלעה אותם עוד לפני השחיטה -

מהו שתציל

הבהמה המפרכסת

על

הכלים

הבלועין שבתוכה

שלא יטמאו מאהל המת?

והיינו, האם בהמה זו נחשבת עדיין כחיה, שהיא מצילה את הכלים הבלועים בתוכה, שאינם נטמאים מאהל המת, או דלמא היא נחשבת כמתה ואינה יכולה להציל את הבלוע בתוכה?

אמר ליה

רב ששת לרבי זירא: מאחר שמפרכסת

מטמאה טומאת אוכלין,

ומשמע שהיא נחשבת כמתה, שאילו היא היתה נחשבת כחיה הרי היא לא היתה נחשבת כאוכל,

ו

כיצד אפשר לומר שהיא

מצלת!?

אמר ליה

רבי זירא לרב ששת: הרי מאידך גיסא היא

אינה מטמאה טומאת נבלות,

ואם כן היא נחשבת כחיה,

ו

כיצד אפשר לומר ש

לא תציל?!

אמר אביי

: כך היא הכרעת הדין:

אינה מצלת על הבלועים שבתוכה

-

דהא מטמאה טומאת אוכלין.

ו

מאידך, אדם

הרובעה, חייב

מיתה כדין הרובע בהמה בעוד שהיא בחיותה -

דהא אינה מטמאה טומאת נבלה

97 .

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר: האלל

המכונס, אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו.

אמר רב הונא: והוא שכנסו

אדם , שבזה גילה את דעתו, שמתחילה, כאשר חתך את העור עם הבשר, הוא לא רצה לבטל את הבשר לעור. אך אם נאסף הבשר מאליו, אמרינן, שמתחילה כאשר חתך את העור עם הבשר הוא רצה לבטל את הבשר לעור, ולפיכך אינו מטמא בטומאת נבלות .

ואמר רב הונא: שני חצאי זיתים

נפרדים של בשר נבלה

שישנן על גבי העור

-

העור מבטלן.

שכל אחד משני חצאי הזיתים בטל לגבי העור, ואין עליו תורת בשר, אלא תורת עור, שאינו מטמא בנבלה.