Chullin 111a — Talmud auf Deutsch

אמר ליה

אביי לרב ספרא: משם אינה ראיה. כי

דילמא התם

מדובר

בכבדא דאיסורא

, כגון בכבד של טריפה, ואין האיסור מחמת הדם הנפלט מן הכבד אלא

ומשום שמנוניתא

של הכבד הטריפה, שאוסרת את החתיכה המתבשלת עמה משום שבלעה החתיכה משמנונית של הכבד האסור משום טרפה. וכך אמר התנא של המשנה במסכת תרומות: הכבד האסורה - אוסרת את חבירתה שהתבשלה עמה, משום שמנונית האיסור שבלעה ממנה חבירתה. אבל כבד המותרת שהתבשלה עם חתיכת בשר טריפה אינה נאסרת, לפי שהכבד טרודה לפלוט דם וכל עוד היא טרודה לפלוט היא אינה בולעת.

ואילו אני -

משום דמא

שיוצא מכבד כשרה הסתפקתי -

מאי?

האם דם הכבד, שכשר לאכילה בהיותו בתוך הכבד, משום שעיקרו של הכבד דם הוא, ולמרות זאת התירה אותו התורה, האם הוא מותר גם כשפרש מהכבד ונתן טעם בחתיכת בשר אחרת, או שמא משעה שפירש מהכבד הרי הוא אסור באיסור דם, ואוסר את החתיכה שנבלע בה.

כי הדר

רב ספרא,

סליק, אשכחיה לרב זריקא

, ושאלו מה דינו של דם הכבד לאחר שפירש ונתן טעם בחתיכה אחרת.

אמר ליה

רב זריקא:

האי נמי לא תיבעי לך! דאנא, וינאי בריה דרבי אמי, איקלען לבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, וקריבו לן קניא בקופיה

, את הקנה של הבהמה עם כל המחובר אליו, והיינו - הלב, הכבד והריאות. וכולם נתבשלו ביחד -

ואכלנא

אותם.

ומוכח, שלמרות שהתבשלו הלב והריאות יחד עם הכבד הם לא נאסרו מחמת הדם הנפלט מהכבד. ומוכח מזה שהדם הנפלט מהכבד אינו אסור משום דם.

מתקיף לה רב אשי, ואיתימא רב שמואל מזרוקיניא: ודלמא פי קנה

-

חוץ לקדרה הוה

, ולא יצא הדם לתוך הקדרה אלא נשפך הדם של הכבד, דרך קנה הכבד, אל תוך הקנה הגדול של הריאה, ומשם הוא נשפך החוצה, ולפיכך היה מותר להם לאכול את הלב והריאות על אף שנתבשלו יחד עם הכבד!?

אי נמי

, יתכן כי

מיחלט הוה חליט ליה מעיקרא

לכבד לבדו, ומשנחלט נצמת הדם בתוכו ושוב אינו יוצא [והדם המובלע בתוך הכבד שרי לאוכלו, שהרי לא נפלט!].

כי הא דרב הונא, חלטי ליה

, אנשי ביתו, לכבד -

בחלא

. בחומץ, ומשנחלט בחומץ שוב אינו פולט דם, ואז היו מבשלים אותו עם בשר אחר.

ורב נחמן, חלטי ליה

, אנשי ביתו, לכבד -

ברותחין

.

וסבר רב פפא קמיה דרבא, למימר

כבד שצמתו אותו בחומץ, הרי אותו

חלא

שנצמת בו הכבד

אסיר

, משום שמקצת מן הדם נפלט והתערב בחומץ.

אמר ליה

רבא:

אי חלא

, החומץ שחלטו בו את הכבד,

אסיר

-

איהו

, הכבד גופו,

נמי אסיר!

שהרי

כי היכי דפליט

הכבד דם אל תוך החומץ בשעה שחולטים אותו,

הדר בלע

מן החומץ את הדם שנפלט, כיון שנצמת ואינו טרוד לפלוט הרי הוא חוזר ובולע, והיה הכבד עצמו צריך להאסר. אלא, מכאן ראיה, שבשעה שחולטים אותו נצמת הדם בתוכו, ואין הוא פולט החוצה דם בכלל.

רב שבא איקלע

[הזדמן]

לבי רב נחמן, אייתו ליה כבדא שליקא

[כבד שלוק, כלומר, מבושל. ועיין תוספות שלא היה הכבד נחלט ברותחים!],

ולא אכל

רב שבא מהכבד המבושל.

אמרו ליה

לרב נחמן:

בר בי רב

, תלמיד,

דלגיו

, שהתארח אצלך בביתך,

לא אכיל

מתבשיל הכבד שהוגש לו. שאל אותם רב נחמן

ומנו

אותו תלמיד? וענו לו

רב בר שבא!

אמר להו רב נחמן: גאמו

, הגמיאוהו

ל"שבא"

[קרא לו על שם אביו] בעל כרחו!

ואמרינן:

כתנאי!

שנחלקו תנאים בדין הכבד שנשלק.

דתניא:

רבי אליעזר אומר: הכבד אוסרת

את המתבשל עמה בקדרה,

ואינה נאסרת

בבישולה,

מפני שפולטת

את דמה בזמן הבישול

ואינה בולעת

ממנו, משום שהיא טרודה לפלוט.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר

: אם היתה

מתובלת

, מרכך אותה התבלין ולכן היא

אוסרת

את המתבשל עמה,

ו

גם

נאסרת

בעצמה, כי מחמת ריכוכה מחמת התבלין היא בולעת מהדם אפילו בשעה שהיא טרודה לפלוט.

ואם היתה

שלוקה

הרבה מאד הרי היא

אוסרת ו

גם

נאסרת

בעצמה. לפי שאחר שגומרת לפלוט את הדם היא חוזרת ובולעת, שהרי נשלקה הרבה מאד, מעבר לזמן שהיא פולטת.

רבה בר רב הונא אקלע לבי רבה בר רב נחמן. אייתי לקמי

ביום השבת

תלת סאוי טחאי

[שלש סאה של פת נקיה, וטחו את פניה של הפת בשמן ובדבש].

אמר להו: מי הוה ידעיתו דאתינא

, כיצד ידעתם שבכוונתי להגיע אליכם, שטרחתם מערב שבת להכין פת שכזאת לכבודי?

אמרו ליה

: לכבוד שבת הכנו את הפת, שהיא חשובה בעינינו לא פחות מאורח נכבד כמוך, כי

מי עדיפת לן מינה

משבת,

דכתיב

בה "

וקראת לשבת עונג

".

אדהכי, אשכח

רבה בר רב הונא,

ההוא כבדא דהוה בה סימפונא דבליעא

בו

דמא

.

אמר להו: אמאי עבדיתו הכי

, והרי רק דם הכבד הבלוע בכבד עצמו מותר לאוכלו [כשלא פורש החוצה], אבל דם הסימפונות הכנוס בו [ועי' תוספות "וחתוכיה"], לא הותר!?

אמרו ליה: אלא היכי נעביד?

אמר להו: קרעו

את הכבד

שתי וערב, וחיתוכא

של הכבד, כשתבואו לצלותו בתנור, יהיה

לתחת

, שיהיה חיתוכו של הכבד מופנה כלפי מטה כדי שיזוב הדם הכנוס לתוכו ויצא למטה.