Chullin 104a — Talmud auf Deutsch

אדם הנודר נדר דעתו לידור לפי לשון בני אדם. הילכך, אדם

הנודר

שלא יאכל

מן הבשר,

הרי הוא אסור בכל מיני הבשר, בין בשר בהמה ובין בשר חיה ועוף, שכן דרך בני אדם לקרוא "בשר" גם לבשר חיה ועוף.

אך הוא

מותר בבשר דגים וחגבים

, לפי שאין דרך בני אדם לקרוא להם "בשר".

גמרא:

סברה הגמרא, כי זה שנאמר במשנה "כל הבשר אסור לבשל בחלב", הוא איסור דאורייתא. ואם כן, יהיה מוכח,

הא עוף

-

אסור מדאורייתא

לבשלו בחלב.

ואמרינן:

כמאן

סוברת המשנה?

דלא כרבי עקיבא!

דאי רבי עקיבא, האמר

: איסור בישול בשר

חיה ועוף

בחלב -

אינו מן התורה,

לפי שבשר עוף אינו קרוי "בשר".

אך תמהה הגמרא:

אימא סיפא: הנודר

"

מן הבשר

",

מותר בבשר דגים וחגבים!

ויש לנו לדייק מכאן:

הא

בשר

עוף

-

אסור

למי שנודר שלא לאכול "מן הבשר". ומשום שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, הקוראים גם לבשר עוף "בשר".

ודין זה

אתאן לרבי עקיבא

דוקא,

דאמר

לענין לשון נדרים:

כל מילי

הנאמרים לשליח ואינם מפורשים [שאינם כלולים בלשונו של המשלח מן הסתם, אך גם אינם יוצאים מן המובן של לשונו], והנוהג הוא

דמימליך עליה שליח

, ושואל את המשלח האם גם ענין זה כלול בדבריו - לשון שכזאת, "

בר מיניה

"

היא

בנדרים.

והיינו, שלגבי הלכות נדרים, נכללים בלשון הנודר גם אותם דברים שאינם מפורשים לגמרי בלשונו של הנודר, אך במקרה של שליח, השליח מברר האם גם הם כלולים בלשונו של המשלח.

וכגון הכא, שאם אומר אדם לשלוחו קנה לי "בשר", אינו נשמע לשליח מסתם הלשון שהוא שולחו לקנות אפילו בשר עוף, אלא השליח נמלך בבעל הבית לדעת האם בכוונתו לכלול בלשונו גם בשר עוף. ולכן, הנודר מן הבשר הרי הוא נאסר גם בבשר עוף, כיון שאילו היה לשון "בשר" נאמר לשליח, היה השליח נמלך על עוף, ומוכח מזה שבשר העוף "בר מיניה" של "בשר". כי אילו לא היה בשר העוף נחשב כלל ממין הבשר, לא היה השליח נזקק להמלך במשלח האם כוונתו גם לבשר עוף.

דתניא: הנודר

"

מן הירק

" -

מותר בדילועין

.

ורבי עקיבא אוסר

בדילועין.

אמרו לו

חכמים

לרבי עקיבא: והלא

כאשר

אומר אדם לשלוחו

"

קח לנו ירק

",

והוא

אינו מוצא לקנות אלא דילועין, אין הוא מביא דילועין, אלא הרי הוא חוזר ו

אומר

למשלח "

לא מצאתי אלא דלועין

", ונמלך במשלח אם הוא רוצה דילועין. ומוכח שאין הדילועין בכלל הירק בלשון האנשים. כי אם היו נכללים הדילועין בלשון ירק לא היה בא השליח להמלך, אלא היה קונה מבלי לשאול את המשלח.

אמר להן

רבי עקיבא:

כן הדבר

, אכן נמלך השליח במשלח אם לקנות דילועין במקום הירק. אך מזה עצמו יש לי ראיה שדילועין הן "בר מיניה" דירק, וגם הם נכללים בלשונו, כי

כלום אומר

השליח, כשלא מצא ירק - "

לא מצאתי אלא קטנית

"?

שהרי אילו לא היה מוצא ירק אלא קטניות היה אומר "לא מצאתי ירק" ותו לא, כי אין זה מענינו של השליח להציע למשלחו דברים אחרים.

אלא

, מוכח מכאן

שדלועין בכלל

לשון "

ירק

" הן, אלא שאינן מפורשין לגמרי, ומשום כך חוזר השליח להמלך אם לקנותם כשאינו מוצא ירק.

ולכן, הנודר מן הירק אסור אף בדילועין. אבל,

ואין קטנית בכלל ירק

, שלפיכך אין השליח חוזר ונמלך אם לקנותה, ולכן הנודר בירק מותר בקטנית.

והשתא תיקשי, אם כן,

רישא

שכתוב כל הבשר, כולל בשר חיה ועוף, אסור לבשלו מן התורה בחלב,

רבנן

היא, שהרי רבי עקיבא סבר שבשר חיה ועוף אינו אסור מן התורה בחלב.

ו

אילו

סיפא

, שכתוב הנודר מן הבשר מותר רק בדגים וחגבים, ולא בבשר עוף,

רבי עקיבא

היא, שחולק על חכמים וסובר שהנודר מבשר אסור גם בבשר עוף, כי כל דבר שנמלך עליו השליח נחשב מאותו מין לענין נדר.

אמר רב יוסף

: משנתנו -

רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי

. והיינו, שסתם רבי את המשנה ולא הזכיר בה מחלוקת תנאים, משום שסבר כתנא האחד בענין הראשון, וכמו התנא האחר בענין השני. הילכך סתם רבי את המשנה והכריע בכל ענין לפי דעתו.

בנדרים

-

סבר לה

רבי

כרבי עקיבא

, דאף על גב שצריך השליח להמלך במשלחו, ואין הענין מפורש בדברי הנודר, בכל זאת הרי זה בכלל נדרו, שהרי אילו לא היה נכלל כלל בלשון הזה לא היה השליח שואל אם לקנותו.

בבשר בחלב

-

סבר לה כרבנן

, שגם בשר חיה ועוף אסור לבשל בחלב מן התורה.

רב אשי אמר: כולה,

המשנה כולה

רבי עקיבא היא

.

והכי קאמר: כל הבשר אסור לבשל בחלב

, אך אין האיסור שווה בכל בשר. אלא,

מהן

שאסור לבשל

מדברי תורה

, והיינו בשר בהמה.

ומהן

שאיסור בישולן בחלב הוא רק

מדברי סופרים

, שהם בשר חיה ובשר עוף.

חוץ מבשר דגים וחגבים שאינם

אסורים לבשל בחלב -

לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים

.

שנינו במשנה:

ואסור להעלות

עם הגבינה על השולחן כל בשר חוץ מבשר דגים וחגבים.

אמר רב יוסף: שמע מינה

מזה שאסור להעלות בשר עוף עם גבינה על השולחן, לא כמו רב אשי, שהעמיד את המשנה כרבי עקיבא שסובר בשר עוף בחלב אסור רק מדברי סופרים. אלא סובר התנא של המשנה ש

בשר עוף בחלב

איסור

דאורייתא

הוא.

דאי סלקא דעתך

איסור

דרבנן

הוא, אם כן,

אכילה גופה

של בשר עוף בחלב

גזירה

מדברי סופרים היא מחשש אכילת בשר בהמה.

ו

כי

אנן נגזר

גזירה לגזירה, ונאסור אפילו

העלאה

של בשר עוף עם הגבינה על השולחן

אטו אכילה

, שאינה אסורה אלא מדרבנן!?

ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה

-

דתנן

: חובת הפרשת חלה מן העיסה אינה נוהגת אלא בארץ, ושם היא אסורה באכילה לזרים מהתורה כמו תרומה, ולומדים זאת מ"וכל זר לא יאכל קודש".