Chagigah 25a — Talmud auf Deutsch

כדי יין וכדי שמן

המדומעות

[וקא סלקא דעתין שנתערבו בכדים טבל תרומה וחולין]

נאמנין עליהם בשעת הגיתות. וקודם

לגיתות שבעים יום

. ויתבאר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה:

ודייקינן:

ביהודה

-

אין

, אכן נאמנים עמי הארץ.

ו

אילו

בגליל לא

נאמנים.

מאי טעמא?

אמר

פירש

ריש לקיש

: מבני הגליל אין מקבלין אפילו מחברים,

מפני שרצועה של כותיים מפסקת ביניהן

[בין גליל ליהודה], וירושלים נמצאת ביהודה, ואי אפשר להביאן לירושלים בטהרה, לפי שגזרו חכמים על כל הנכנס [בין אדם בין כלים ובין אוכלין] אל תוך אויר ארץ העמים [אם אין אהל מפסיק בינו לאויר ארץ העמים] שיהא טמא.

והטעם לגזירה זו הוא משום החשש שמא האהיל האדם או האוכל או הכלי בעוברו מעל קברות גויים. כי קברי הגויים מטמאים את העובר מעליהם בטומאת אהל, היות ובשעה שעוברים עליהם נחשב הדבר כמו ש"מאהילים" עליהם.

ותמהינן: הרי אף מן הגליל יכול להביאם,

וניתיב

[ישב]

בשידה תיבה ומגדל

[תיבות סגורות, שאדם יכול להכנס בהן ולנעול את עצמו] על גבי בהמה, ויעבור בהן לירושלים, שהרי הן אוהל להפסיק בין הקודש ובין אויר ארץ העמים?!

ומשנינן:

הא מני

משנתנו:

רבי היא, דאמר: אהל זרוק

[אוהל המיטלטל ונזרק ממקום למקום]

לאו שמיה אוהל

ואינו מפסיק.

דתניא: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל

:

רבי מטמא

את הנכנס, מפני שאוהל זרוק הוא ואינו מפסיק.

ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר

, כי הוא סובר: אהל זרוק שמיה אוהל ומפסיק.

ואכתי תמהינן:

ולייתוה בכלי חרס המוקף

צמיד פתיל

, יביא את הקודש לירושלים בתוך כלי חרס מכוסה, ושוב אין הקודש נטמא מאויר ארץ העמים, שהרי כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל באוהל המת כיון שאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאוירו?!

אמר רבי אליעזר: שונין

התנאים בברייתא:

אין הקדש ניצול בצמיד פתיל

, כי עשו חכמים מעלה בקודש כשאר מעלות שעשו חכמים בטהרת הקודש.

ותמהינן עלה:

והתנן

במשנה במסכת פרה:

אין חטאת

[מים מקודשים שנתן בהם אפר פרה אדומה]

ניצלת בצמיד פתיל

.

מאי לאו

דוקא מי חטאת אין ניצולין

הא קודש ניצול

, ולא כאשר אמרת: אין הקדש ניצול בצמיד פתיל?!

ומשנינן:

לא

תדייק הא קודש ניצול, אלא כך תדייק:

הא מים שאינן מקודשים

[מים שעדיין לא ניתן עליהן אפר הפרה]

ניצולין בצמיד פתיל

, ויכול ליתן עליהם אחר כך את האפר.

ואכתי תמהינן:

והאמר עולא: חבריא מדכן בגלילא

[חברינו מטהרים את יינן ושמנן בגליל כדי להכינם שמא ייבנה בית המקדש בימיהם, רש"י נדה ו ב].

ואם כדבריך שרצועה של ארץ העמים מפסקת [רש"י] ואין יכולין להביאן מהגליל לירושלים מפני טומאת ארץ העמים, לשם מה מטהרים הם שם את הקדשם?!

ומשנינן:

מניחין

אותם במקומם,

ולכשיבא אליהו ויטהרנה

[יראה להם שביל שאינו מארץ העמים] אז יביאום לירושלים.

שנינו במשנה:

ובשעת הגיתות

והבדים

נאמנין אף על התרומה

:

ורמינהי

מהא דשנינו במשנה בטהרות פרק תשיעי: א. "זיתים מאימתי מקבלין טומאה, משיזועו זיעת המעטן, ולא זיעת הקופה".

כלומר: דרך הוא ששמים את הזיתים קודם דריכתם בכלי או בחפירה בארץ, והוא הנקרא "מעטן", ובאותו מעטן, מתוך שהם שוכבים זה על זה, יוצאת מהם זיעה, והיא משקה המכשרתן לקבלת טומאה, כיון שלרצונו של הבעלים היא יוצאת. אבל הזיעה שיוצאת מהן כשהם עדיין בקופה - שלתוכה מסקו את הזיתים - אינה מכשרתן לקבלת טומאה, הואיל ושלא לרצון היא יוצאת כיון שנפסד הזיעה.

ב. עם הארץ

הגומר

את

זיתיו

להכניסם במעטן [מאירי], ואם יכניסם כולם למעטן שוב לא יוכל להפריש מהם תרומה וליתנה לכהן חבר, שהרי יוכשרו לקבל טומאה, ועם הארץ אינו נאמן על שמירתה.

כיצד יעשה?

ישייר קופה אחת

של זיתים ולא יכניסם למעטן, כדי שלא יוכשרו לקבל טומאה,

ויתננה לעיני

[גירסת רש"י כמבואר בתוספות]

כהן

הרואה שעדיין לא הוכשרו לקבלת טומאה, והכהן יעשנה בטהרה.

הרי למדת: אפילו בשעת הבדים אינו נאמן לומר שהשמן טהור, ולפיכך צריך לשיירה בקופה ולהראות לכהן שאכן לא הוכשרה.

אמר

תירץ

רב נחמן, לא קשיא

, כי:

הא

משנתנו ששנינו: עם הארץ נאמן בשעת הבדים - מיירי

בחרפי

[המקדימים לדרוך], הואיל ורוב העם דורכין באותו זמן.

הא

המשנה בטהרות - מיירי

באפלי

[מאחרים לדרוך] אחר שרוב העם כבר דרכו את זיתיהם, ואין זו שעת הגיתות והבדים שעם הארץ נאמן בה.

אמר ליה רב אדא בר אהבה

לרב נחמן:

כגון מאי

נקראין "אפלי"?

כאותן של בית אביך

שהיו דורכין לאחר רוב העם.

רב יוסף אמר

לתרץ דלא תיקשי מן המשנה בטהרות:

בגלילא

[בגליל]

שנו

, שיש להם רוב שמן ומאחרים בבדים ברוב שמן שיש להם לעשות, ולפיכך אין נאמנים [תוספות].

איתיביה אביי

על תירוצו של רב יוסף, מהא דתניא:

עבר הירדן וגליל הרי הן כיהודה

, ש

נאמנין על היין

של תרומה

בשעת היין

[הגתות]

ועל השמן בשעת השמן

[הבדים],

אבל לא על היין בשעת השמן, ולא על השמן בשעת היין

.

הרי למדת שלענין תרומה לא חילקו בין יהודה לגליל.

אלא מחורתא כדשנין מעיקרא

[העיקר כתירוץ הראשון שתירץ רב נחמן].

שנינו במשנה:

עברו הגיתות והבדים, והביאו לו

[עמי הארץ לחבר]

חבית של יין, לא יקבלנה הימנו, אבל מניחה

[עם הארץ בידו]

לגת הבאה

:

בעו מיניה

שאלו בני הישיבה

מרב ששת

:

עבר

החבר

וקיבלה

מעם הארץ שלא בשעת הגיתות והבדים -

מהו שיניחנה

החבר בידו

לגת הבאה

ויאכלנה?

אמר להו

רב ששת לבני הישיבה

תניתוה

לשאלתכם בברייתא:

שהרי שנינו במשנה במסכת דמאי: