Chagigah 16b — Talmud auf Deutsch

הראשונים

שנזכרו במשנתנו מתוך כל זוג [יוסף בן יועזר, יהושע בן פרחיה, יהודה בן טבאי, שמעיה, הלל]

היו נשיאים

.

ושניים להם

[השניים שבכל זוג: יוסף בן יוחנן, ניתאי הארבלי, שמעון בן שטח, אבטליון, מנחם ושמאי] היו

אבות בית דין

.

גמרא:

תנו רבנן: שלשה

החכמים

מ

שלשת ה

זוגות הראשונים, שאמרו שלא לסמוך

[יוסף בן יועזר, יהושע בן פרחיה, יהודה בן טבאי],

ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך

[שמעיה, והלל],

היו נשיאים. ושניים להם

[אותם שנחלקו עליהם]

אבות בית דין, דברי רבי מאיר

.

נמצא, לפי דעת רבי מאיר, שמתוך זוג החכמים: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, היה יהודה בן טבאי הנשיא, ושמעון בן שטח אב בית דין. כי הרי יהודה בן טבאי הוא משלשת הזוגות הראשונים, ואמר שלא לסמוך [וכן היא דעת התנא של משנתנו].

וחכמים אומרים

לא כן הוא, אלא:

יהודה בן טבאי אב בית דין, ושמעון בן שטח נשיא

והוינן בה:

מאן תנא

[מי שנה, רבי מאיר או חכמים]

להא דתנו רבנן

:

אמר יהודה בן טבאי: אראה בנחמה

[כאילו אמר: לא אראה בנחמה, והגמרא הפכו לברכה, רש"י מסכת מכות],

אם לא הרגתי עד

[יחיד]

זומם

, שהעיד יחד עם עד נוסף עדות שקר על אדם וזממו להורגו, ופסק בית הדין מיתה על אותו אדם, ועדיין לא הרגוהו, ובאו עדים והזימו את אחד העדים, אך לא נמצאו עדים שיזימו את חבירו.

והרי אמרה תורה: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו.

ולכן הרגתיו, אף שלא היה אלא עד "זומם", ועדיין לא נהרג הנידון, כדי

להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון

.

אבל לדעתנו, אדרבה, אין עד זומם נהרג אלא קודם שנהרג הנידון, אבל נהרג אין העד חייב מיתה.

אמר לו שמעון בן שטח

ליהודה בן טבאי:

אראה

אני

בנחמה, אם לא שפכת דם נקי!

שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם

. ובאותו מעשה לא הוזם אלא אותו עד לבדו, שהעידו עליו עדים "עמנו היית במקום אחר", ועל העד השני לא ידעו.

מיד קיבל עליו יהודה בן טבאי, שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח

. כדי שאם יטעה בהוראה, ילמדהו שמעון בן שטח.

כל ימיו של יהודה בן טבאי, היה משתטח על קברו של אותו

עד

הרוג, והיה קולו

של יהודה בן טבאי כשהיה בוכה

נשמע

.

כסבורין

היו

העם

[כששמעו את קולו בלילה, או ביום כשאין רואים אותו, רש"י מכות]

לומר: שקולו של הרוג הוא

.

אמר להם

יהודה בן טבאי:

קולי הוא!

ו

תדעו

שכן הוא,

ש

הרי

למחר הוא

[על עצמו אמר בלשון נסתר]

מת, ו

שוב

אין קולו נשמע

, הרי שקולי הוא.

אמר

תמה

ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי

: וכי מה ראיה היא זו שקולו של יהודה בן טבאי הוא, ממה ששוב לא נשמע הקול אחר שמת יהודה בן טבאי,

ו

הרי:

דלמא פיוסי פייסיה

יהודה בן טבאי - כשעלה לשמים - לאותו עד.

או

שמא

בדינא תבעיה

, תבע העד את יהודה בן טבאי בבית דין של מעלה, ושוב אינו צועק כאן.

ו

מני הא

ברייתא שנראה ממנה שבתחילה הורה יהודה בן טבאי הלכה בפני שמעון בן שטח, עד שקיבל עליו שלא לעשות כן, האם כרבי מאיר או כחכמים?

אי אמרת בשלמא רבי מאיר

היא,

דאמר: שמעון בן שטח אב בית דין

ו

יהודה בן טבאי נשיא

-

היינו דקא מורי

יהודה בן טבאי קודם שקיבל עליו -

הלכה בפני שמעון בן שטח

.

אלא אי אמרת רבנן

היא,

דאמרי: יהודה בן טבאי אב בית דין

, ו

שמעון בן שטח נשיא

,

תיקשי לך:

אב בית דין בפני נשיא

-

מי מורה הלכה?!

ואיך הורה תחילה יהודה בן טבאי הלכה בפני שמעון בן שטח?!

ודחינן:

לא

כאשר אמרת שקיבל עליו שלא להורות הלכה בפני שמעון בן שטח. כי יש לומר שאב בית דין היה, ואף מתחילה לא הורה הלכה בפני שמעון בן שטח, ואכן לא היה צריך לקבל על עצמו להמנע מלעשות כן.

ו

מאי "קבל עליו" דקאמר

יהודה בן טבאי:

לאצטרופי

עם אחרים להורות הלכה,

דאפילו אצטרופי נמי לא מצטריפנא

עמם, אלא אם כן ישב שמעון בן שטח אף הוא.

שנינו במשנה:

יצא מנחם נכנס שמאי

:

והוינן בה:

להיכן יצא

מנחם?

אביי אמר: יצא לתרבות רעה

.

רבא אמר: יצא לעבודת המלך

.

תניא נמי הכי

כדרבא:

יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון

[לבוש מלכותי].

אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן

:

לעולם אל תהא שבות

[איסורי חכמים שאסרו בשבת ויום טוב]

קלה בעיניך! שהרי סמיכה

ביום טוב

אינה

אסורה

אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור

ותמהינן:

פשיטא?!

ומשנינן:

שבות מצוה

[דבר שהוא מצוה ואסרוהו חכמים משום שבות]

איצטריכא ליה

לרבי יוחנן להשמיענו, שהרי הסמיכה מצוה היא.

ותמהינן:

הא נמי פשיטא

, שהרי שנינו במשנה בביצה: יש שבות שאסרו חכמים אפילו כשיש מצוה בעשייתה, ולא היה צריך רבי יוחנן להשמיענו זאת [רש"י].

ומשנינן: רבי יוחנן הוצרך להשמיענו את דבריו שמשתמע מהם שנידון משנתנו הוא איסור שבות שבסמיכה, כדי

לאפוקי

, להוציא

ממאן דאמר

לפרש מחלוקתם של גדולי הדור במשנתנו - ש

בסמיכה גופה

, אם היא מצוה בשלמי חובה, הוא ד

פליגי

.

והסובר שלא לסמוך, אין זה משום שבות, אלא משום שסבר שלמי חובה אינם צריכים סמיכה כלל, שהרי לא נאמרה סמיכה בתורה בשלמים אלא בשלמי נדבה.

וכיון שאין בשלמי חובה מצות סמיכה, אסור לסמוך עליהם, שהרי משתמש הוא בקדשים.

ו

קא משמע לן

רבי יוחנן:

בשבות הוא דפליגי

, האם גזרו שבות לבטל את הסמיכה. ולכולי עלמא צריך סמיכה אפילו בשלמי חובה.

אמר רמי בר חמא: שמע מינה

מדברי רבי יוחנן, שביאר טעם האומרים שלא לסמוך הוא משום שבות שמשתמש בבעלי חיים, ש

סמיכה בכל כחו בעינן

בקרבנות.

דאי סלקא דעתך לא בעינן

שיסמוך

בכל כחו

-

מאי קא עביד

[מה איסור יש בדבר לסמוך שלא בכוח ביום טוב]!?

והרי יכול

ליסמוך

אפילו ביום טוב, שהרי אינו משתמש בבעלי חיים?!

מיתיבי

מהא דתניא: כתיב

"דבר אל בני ישראל

ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן לה',

וסמך

ידו על ראש העולה".

למדנו מכאן כי רק

בני ישראל

הזכרים

סומכין

, היות שכל הפרשה ל"בני ישראל" נאמרה,

ואין בנות ישראל סומכות

.

רבי יוסי ורבי שמעון

[הגר"א]

אומרים: בנות ישראל סומכות, רשות

.

אמר רבי יוסי: סח לי

חכם אחד ששמו

אבא אלעזר

:

פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים

ו

לא

עשינו כן

מפני ש

אנו סוברים שיש מצות

סמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים

.

ואי סלקא דעתך "סמיכה בכל כחו" בעינן

, האם

משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים!?

והרי כשסומך בכל כחו, משתמש הוא בבהמת קדשים?!

אלא לאו, שמע מינה לא בעינן

סמיכה

בכל כחו

, ותיקשי לרמי בר חמא?!

ומשנינן:

לעולם אימא לך: בעינן

סמיכה

בכל כחו

.

ולא אמר להן אבא אלעזר לעשות סמיכה גמורה שיש בה משום עבודה בקדשים, אלא

דאמר להו

אבא אלעזר לאותן נשים:

אקפו ידייכו

[הקלו, ואל תכבידו את ידיכן] ולא תסמכו בכל כוחכן, כדי שלא להשתמש בקדשים.

ותמהינן עלה:

אי הכי

, שלא היתה זו סמיכה כשירה, כיון שלא היתה בכל כחו, האיך אמרו בברייתא:

לא מפני שסמיכה בנשים

, ומשמע אילו היה דין סמיכה אף בנשים, היה אפשר לפרש שלכן אמר להן לסמוך כדי לקיים מצות סמיכה.

והרי

תיפוק ליה דאינה לסמיכה

כשירה

כלל

, כיון שלא עשו בכל כוחן?!

אמר

מתרץ

רבי אמי: "חדא, ועוד" קאמר!

חדא: דליתא לסמיכה כלל

.

ועוד: כדי לעשות נחת רוח לנשים

.

אמר רב פפא: שמע מינה

מדרבי יוחנן שמפרש טעם איסור הסמיכה משום שבות:

אפילו

צדדין

של בהמה

אסורין

משום שבות!

כלומר: אף על גב שעיקר השבות הוא שלא לרכוב על גבי בהמה [ומשום גזירה שמא יחתוך זמורה כדי להנהיגה], מכל מקום כל השמושים בבהמה אסורים, ואפילו במקום שאינו עשוי כדי להשתמש, כגון צידי הבהמה.

דאי סלקא דעתך: צדדין מותרין, נסמוך אראשה

[ב"ח] של בהמה שאינה אלא כצדדין?!

אלא לאו שמע מינה

: אפילו

צדדין אסורין

.