Berachot 50a — Talmud auf Deutsch

מתרצת הגמרא:

אימא

שכוונת המשנה היא, שאם יש שלשה חוץ ממנו, יכול לומר

אף

בלשון

"ברכו",

ומכל מקום

לשון

"נברך" עדיף,

כי בו אינו מוציא את עצמו מכלל המברכים.

ומוכיחה הגמרא כשמואל, ממה

דאמר רב

אדא בר אהבה, אמרי בי רב: תנינא

[במשנה הסמוכה],

ששה

שאכלו יחד

נחלקין,

ומזמנים בנפרד בשתי חבורות של שלשה, ויכולים להתחלק

עד

שיהיו

עשרה,

ומעשרה ועד עשרים לא יחלקו, כדי שלא להפסיד את הזכרת השם. ובבית מדרשו של רב הוכיחו מכך: כי

אי אמרת בשלמא

שלשון

"נברך" עדיף, משום הכי נחלקין,

כי לא יפסידו בכך ממעלת הזימון,

אלא אי אמרת

שלשון

"ברכו" עדיף, אמאי נחלקין,

והרי לא יהיו אלא שלשה בכל חבורה, ולא יוכלו לומר "ברכו"? -

אלא לאו שמע מינה

כי לשון

"נברך" עדיף,

וכך המסקנא, כי

שמע מינה

שלשון "נברך" עדיף, כדי שלא יוציא עצמו מכלל המברכים .

תניא נמי הכי

בברייתא:

בין שאמר "ברכו" בין שאמר "נברך" אין תופסין אותו

[- אין גוערים בו]

על כך,

כי אינו עושה איסור בשינוי זה,

והנקדנין

[- הדייקנים]

תופסין אותו על כך

שהוציא עצמו מכלל המברכים.

ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו, כיצד?

-

רבי אומר

: האומר

"

ברוך שאכלנו משלו

ובטובו

חיינו

" הרי זה תלמיד חכם,

ואילו האומר

"ומטובו

חיינו

" הרי זה בור,

כי "מטובו" משמעותו מקצת טובו, ונראה כממעט בטובותיו של הקב"ה, וכאילו אומר שנותן לנו רק כדי מחיה ולא יותר.

אמר ליה אביי לרב דימי: והכתיב

[שמואל ב, ז כט]

"ומברכתך יבורך

(את) בית עבדך לעולם",

ואיך יתכן שדוד ביקש רק מעט "מטובותיך"? ענה לו רב דימי:

בשאלה

[- בבקשה]

שאני,

כי דרך המבקש שאינו מעיז להרים ראש ולבקש בקשה גדולה, ולכן בקש דוד רק מעט מברכת ה'.

חזר אביי והקשה:

בשאלה נמי הכתיב

[תהלים פא יא] שהקב"ה אומר

"הרחב פיך ואמלאהו",

דהיינו בקש במלא פיך כפי שתחפוץ, ואמלא את כל בקשותיך? ענה לו רב דימי: הפסוק

ההוא, בדברי תורה כתיב,

שבהם ראוי לבקש הרבה חכמה, אך בשאר דברים לא יבקש אלא מעט.

תניא, רבי אומר

: האומר

"בטובו חיינו" הרי זה תלמיד חכם,

ואילו האומר "בטובו

חיים"

שמשמעותו שאחרים חיים,

הרי זה בור,

כי מוציא עצמו מן הכלל, כאשר אינו כולל הודאה על חיי עצמו עמהם.

נהרבלאי מתני איפכא

: האומר "בטובו חיינו" הרי זה בור, ואילו האומר "בטובו חיים" הרי זה תלמיד חכם, כי סברו שבלשון "חיים" כולל את כל העולם, ואילו לשון "חיינו" נסוב רק על המסובים עמו.

ולית הלכתא כנהרבלאי,

אלא עדיף לומר "ובטובו חיינו".

אמר רבי יוחנן

: האומר בזימון

"נברך שאכלנו משלו" הרי זה תלמיד חכם,

ואילו האומר

"למי שאכלנו משלו" הרי זה בור,

כי "למי" משמעותו שיש הרבה מאכילים, והוא מודה לאחד מהם, והיינו בעל הבית שהאכילו. אך כשאומר "שאכלנו משלו" סתם, משמעותו להקב"ה שכלם אוכלים משלו.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: והא אמרינן

בהגדה של פסח

"

לפיכך אנו חיייבים להודות וכו'

למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו",

הרי שראוי לומר הודאה בלשון "למי"?

אמר ליה: התם מוכחא מילתא

שכוונתו להודות להקב"ה, שהרי

מאן עביד ניסי

-

קודשא בריך הוא,

ואינו כברכת המזון, שיתכן לטעות שכוונתו להודות לבעל הבית שהאכילו.

אמר רבי יוחנן

: האומר בזימון

"ברוך שאכלנו משלו" הרי זה תלמיד חכם,

ואילו האומר

"על המזון שאכלנו" הרי זה בור,

כי כיון שלא אמר "משלו" נראה שמברך את המזון שאכל ולא את הקב"ה.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לא אמרן

שצריך לומר "נברך שאכלנו" ולא "על המזון שאכלנו"

אלא ב

זימון של

שלשה

עד עשרה,

דליכא

הזכרת

שם שמים

בנוסח הזימון, ויתכן לטעות שמברך את המזון שאכל,

אבל ב

זימון של

עשרה

אנשים ויותר,

דאיכא

בנוסחו הזכרת

שם שמים, מוכחא מילתא

שכוונתם להודות להקב"ה, ויכולים לענות "על המזון שאכלנו",

כדתנן

במשנתנו:

כענין שהוא מברך כך עונין אחריו, "ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו".

הרי שבמקום שמזכירים שם שמים אומרים "על המזון שאכלנו".

שנינו במשנה:

אחד עשרה ואחד עשרה רבוא.

הא גופא קשיא: אמרת

ברישא

"אחד עשרה ואחד עשרה רבוא", אלמא

אין חילוק בין נוסח הזימון של עשרה ושל עשרה ריבוא, ו

כי הדדי נינהו, ו

אילו

הדר קתני

בסיפא, נוסחאות שונות של זימון לפי ריבוי המסובין:

"במאה אומר", "באלף אומר", "ברבוא אומר"?

אמר רב יוסף: לא קשיא, הא

, הסיפא, היא מדברי

רבי יוסי הגלילי,

ואילו

הא,

הרישא, היא מדברי

רבי עקיבא.

דתנן

בסוף המשנה:

רבי יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכין, שנאמר "במקהלות ברכו אלהים",

ו"מקהלות" בלשון רבים משמעותו שיש כמה דרגות ב"קהל", ולכל דרגה נקבעה ברכה בנוסח שונה, ואילו רבי עקיבא סבר שאין שינוי נוסחאות לפי ריבוי הקהל.

שנינו במשנה:

אמר רבי עקיבא, מה מצינו בבית הכנסת וכו'.

מבארת הגמרא:

ורבי עקיבא, האי קרא דרבי יוסי הגלילי מאי עביד ליה?

-

מיבעי ליה ל

דרשה אחרת,

כדתניא: היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים

[בעת קריעת ים סוף]? -

שנאמר "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל".

והיינו, שבעת "מקהלות" עם ישראל על ים סוף, "ברכו ה'" בשירה אפילו העוברים שהיו ב"מקור".

ואידך,

רבי יוסי הגלילי, שדרש מקרא זה לשינוי נוסחאות כפי ריבוי הקהל, מנין ידע שאפילו עוברין אמרו שירה? -

מ

תיבת

"מקור" נפקא,

ואילו תיבת "במקהלות" נדרשת כנ"ל.

אמר רבא: הלכה כרבי עקיבא.

רבינא ורב חמא בר בוזי אקלעו לבי ריש גלותא. קם רב חמא וקא מהדר אבי מאה

[חיזר אחר מאה אנשים, כדי לזמן בנוסח "נברך ה' אלהינו"].

אמר ליה רבינא: לא צריכת

לחפש מאה אנשים, שהרי

הכי אמר רבא: הלכה כרבי עקיבא,

ואין מוסיפין במאה על הנוסח הנאמר בעשרה.

אמר רבא: כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא,

והיה מאריך בסעודתו, היינו

מברכינן שלשה שלשה

בקול נמוך, וממתינים אחר הברכה שיסיים ריש גלותא את סעודתו ויזמן בקול רם עם היושבים סמוך אליו.

מקשה הגמרא: למה נחלקו לחבורות של שלשה שלשה, והפסידו את הזכרת השם,

וליברכו

בחבורות של

עשרה עשרה?

מתרצת הגמרא: אילו היו מזמנים בחבורות של עשרה, היה המזמן צריך להגביה קולו, וחששו שמא

שמע ריש גלותא ואיקפד

על שברכו בפני עצמם בפרהסיא, ולכן נחלקו לחבורות של שלשה.

מקשה הגמרא: למה ברכו בפני עצמם,

וניפקו בברכתא דריש גלותא

וירויחו בכך זימון בהזכרת השם?

מתרצת הגמרא:

איידי דאוושו כולי עלמא

לא שמעי,

את קול המזמן, כי היה קולו נבלע בקולות המסובים הרבים שסעדו אצל ריש גלותא.

אמר רבה תוספאה: הני שלשה דכרכי רפתא

[- אכלו לחם]

בהדי הדדי, וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה

בלא זימון, אחר שיגמרו סעודתם יצרפוהו לזימון, ויענה עמהם אף שכבר בירך, אך רק

אינון נפקין בזמון

דידיה,

ואילו

איהו לא נפיק

ידי חובתו

בזמון דידהו, לפי שאין זמון למפרע

אחר ברכת המזון.

שנינו במשנה:

רבי ישמעאל אומר

: נוסח "ברכו" בתפלה כך הוא:

"ברכו את ה' המבו רך".

רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא

[לבית הכנסת]

ד

מקום הנקרא

"אבי גיבר", קם קרא

קריאת התורה

בספרא, ואמר

כשעלה לקרות:

"ברכו את ה'", ואשתיק, ולא אמר "המבורך", אוושו כולי עלמא

[צעקו כל הציבור]

"ברכו את ה' המבורך"!

אמר רבא: "פתיא אוכמא

[כלי חרס שחור ],

בהדי פלוגתא

של רבי ישמעאל ורבי עקיבא -

למה לך"?!,

הרי גם רבי עקיבא מודה לרבי ישמעאל שעדיף לומר "המבורך", ורק אינו מחייב לאומרו, ואם כן למה לך להמנע מאמירתו.

ועוד, הא נהוג עלמא

לומר "המבורך"

כרבי ישמעאל.

מתניתין:

שלשה שאכלו כאחת,

התחייבו בזימון, ושוב

אינן רשאין ליחלק

ולברך כל אחד בפני עצמו,

וכן ארבעה, וכן חמשה

לא יחלקו, ואף על פי שחיוב החבורה בזימון מתקיים בשלשה, גם בלעדי הרביעי והחמישי, בכל זאת אסורים להפקיע מעצמם את החיוב שלהם בזימון.

ששה נחלקין

לזמן בשלשה שלשה, וכן יכולים להחלק

עד

שיהיו

עשרה. ועשרה אין נחלקין,

כדי שלא יפסידו את הזכרת השם בזימון,

עד

שיהיו

עשרים,

ואז, אם ירצו, יוכלו לזמן עם הזכרת השם בשתי חבורות של עשרה עשרה.

שתי חבורות,

שבכל אחת שלשה אנשים,

שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו

מחבורה זו

את

מקצתן

אלו

מחבורה השניה,

הרי אלו מצטרפין

לזמון,

ואם ירצו יזמנו יחד

. ואם לאו

[- שאין מקצתן רואין את מקצתן]

אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן.

ומסיימת המשנה בדין ברכת הכוס של ברכת הזימון :

אין מברכין "

בורא פרי הגפן"

על היין

כמות שהוא, כי אינו ראוי לשתיה מחמת חוזקו

עד שיתן לתוכו מים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים,

גם על יין כמות שהוא

מברכין.

גמרא:

שנינו במשנה: "שלשה שאכלו כאחת, אינן רשאין ליחלק", ותמהה הגמרא:

מאי קא משמע לן?

הרי כבר

תנינא חדא זימנא

במשנה לעיל [מה א]

"שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן",

ופשיטא שכל עוד לא קיימו חיובם אינם יכולים להחלק?

מבארת הגמרא:

הא קא משמע לן

-

כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל: שלשה שישבו לאכול כאחת, ו

אפילו

עדיין לא אכלו,

אינן רשאין ליחלק.

לישנא אחרינא: אמר רבי אבא אמר שמואל: הכי קתני

-

שלשה שישבו לאכול כאחת, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל

מככרו,

בכל זאת הם מצטרפין, וחלה עליהם חובת זימון, ולכן

אינן רשאין ליח לק.

אי נמי,

כוונת המשנה לחדש

כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא: שלשה שבאו משלש חבורות,

שכל אחד מהם הגיע מחבורה אחרת [של שלשה, כדלהלן], ועשו שלשתן חבורה נפרדת, אפילו אם שלשתן לא אכלו כלום יחד, כיון שכבר התחייבו בזימון בחבורותיהם הראשונות,

אינן רשאין ליחלק.

אמר רב חסדא: והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם,

כי אם בתחילה אכלו בחבורות של שנים, וגם אחר שהצטרפו שלשתן לא אכלו יחד, הרי לא התחייבו בזימון.

אמר רבא

: