Berachot 48a — Talmud auf Deutsch

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא,

שהקלו בדיני צירוף לזימון,

אלא

רק

כי הא

קולא

דאמר רב נחמן: קטן

היודע למי מברכין מזמנין עליו.

אביי ורבא הוו יתבי

בקטנותם

קמיה דרבה,

וכשרצה לברך, בדקם אם ראויים להצטרף לזימון. וכך

אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה: לרחמנא.

ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי

[הצביע]

לשמי טללא

[כלפי התקרה],

אביי נפק לברא, אחוי כלפי שמיא.

אמר להו רבה: תרווייכו, רבנן הויתו!

שניכם תהיו חכמים, כי

היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע!

[טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן]. ומשל הוא, שטיבם ניכר מילדותם.

אמר רבי יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: תשעה

אכלו

פת העשויה מ

דגן ואחד אכל

ירק

,

מצטרפין

לזימון, אף שהאוכל את הירק אינו מברך עמם ברכת המזון.

אמר רבי זירא: בעאי מיניה מרב יהודה: שמנה

שאכלו דגן,

מהו

שיצרפו אליהם שני אוכלי ירק ויתחייבו בזימון? וכן

שבעה

שאכלו דגן,

מהו

שיצרפו אליהם שלשה אוכלי ירק ויתחייבו בזימון?

אמר ליה

רב יהודה:

לא שנא,

ומצטרפין.

אמר רבי זירא:

ששה ודאי לא מיבעיא לי,

והתכוון לומר, שהיה ברור לו שאי אפשר לצרף לששה עוד ארבעה, וכדלהלן.

אמר ליה רבי ירמיה: שפיר עבדת דלא איבעיא לך,

אולם אין הדין כהבנתך, כי

התם,

בשבעה ושמונה,

טעמא מאי,

מפני מה מצטרפין?

משום דאיכא רובא. הכא נמי,

בששה שאכלו דגן, מצטרפין כי

איכא רובא.

ואיהו,

רבי זירא,

סבר, רובא דמינכר בעינן,

ולכן סבר שאם אין שבעה שאכלו דגן, אי אפשר להצטרף לחיוב זימון.

ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא

[אכלו פת]

בהדי הדדי.

ומדקטל להו

ינאי

לרבנן

[שהרג את החכמים בגלל שרצו לפוסלו מהכהונה],

לא הוה ליה איניש לברוכי להו,

להוציאם בברכת המזון.

אמר לה

ינאי

לדביתהו,

לאשתו:

מאן יהיב לן גברא דמברך לן? אמרה ליה: אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא, דלא מצערת ליה.

אשתבע לה. אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה

[אחיה, שהחביאתו מפני ינאי],

אותביה בין דידיה לדידה,

הושיבו ביניהם.

אמר ליה

ינאי לרבי שמעון בן שטח:

חזית כמה יקרא עבדינא לך!

אמר ליה: לאו את קא מוקרת לי, אלא אורייתא היא דמוקרא לי, דכתיב

על התורה [משלי ד ח]

"סלסלה,

חזור עליה בקביעות,

ותרוממך. תכבדך, כי תחבקנה",

אמר לה

ינאי לאשתו:

קא חזית,

רואה את שבצדק הרגתי את החכמים, שהרי לפניך תלמיד חכם

דלא מקבל מרות!

יהבו ליה כסא

[כוס יין]

לברוכי

עליו ברכת המזון.

אמר

שמעון בן שטח:

היכי אבריך?

הרי לא אכלתי, וכי אפשר לי לומר

"ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו"?

לפיכך

שתייה לההוא כסא,

ובכך הצטרף עמם לסעודתם, ושוב

יהבו ליה כסא אחרינא, ובריך.

אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא

(אמר רבי יוחנן)

שמעון בן שטח

מה

דעבד, לגרמיה

[על דעת עצמו]

הוא דעבד,

ולא הודו לו חכמים.

דהכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם

המזמן

אינו מוציא את הרבים ידי חובתן

בברכת המזון,

עד שיאכל כזית

פת העשויה מ

דגן

ויתחייב בברכת המזון, כי בברכת המזון אינו יכול להוציא את חברו אלא אם הוא מחויב בה .

(מיתיבי)

[

וכדתניא

] :

"רבן שמעון בן גמליאל אומר,

עלה והסיב עמהם, אפילו לא

טבל עמהם אלא

ירק

בציר,

ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת, מצטרף

לזימון

".