Berachot 43b — Talmud auf Deutsch

אמר רב גידל אמר רב: האי סמלק

מין עשב שיש בו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו, ושלשה עלין בכל שורה, -

מברכין עלויה "בורא עצי בשמים"

כי מין "עץ" הוא.

אמר רב חננאל אמר רב: הני חלפי דימא

, עשב העשוי כעין גבעולי פשתן, -

מברכין עלייהו "בורא עצי בשמים".

כי אף הוא מין עץ .

אמר מר זוטרא: מאי קראה

מהו המקור שממנו ניתן ללמוד שעשבים אלו קרויים "עץ"? שנאמר: [יהושע ב ו]

"והיא העלתם הגגה, ותטמנם בפשתי העץ"

. ומוכח שאע"פ שאין הפשתן קרוי אילן, מכל מקום הוא נקרא בלשון הכתוב "עץ".

אמר רב משרשיא: האי נרקום דגנוניתא

[חבצלת השרון הגדלה בגינה],

מברכין

עלויה "בורא עצי בשמים"

. אבל על ריחה של חבצלת השרון הגדלה

בדברא

במדבר, יש לברך

"בורא עשבי בשמים"

.

אמר רב ששת: הני סיגלי

, מין עשב -

מברכין עלייהו

כשבא להריחם

"בורא עשבי בשמים"

.

אמר מר זוטרא: האי מאן דמורח

באתרוגא או בחבושא [המריח בפרי האתרוג או בפרי החבוש]

אומר: "ברוך

שנתן

ריח טוב בפירות".

אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק

ביומי ניסן,

וחזי

אילני

דקא מלבלבי,

[היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים]

אומר: "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום,

וברא בו בריות טובות ואילנות טובות

להתנאות

בהן בני אדם".

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח? שנאמר

: [תהלים קנ ו]

"כל הנשמה תהלל יה"

. איזהו דבר

שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר: זה הריח .

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עתידים בחורי ישראל

שלא טעמו טעם חטא

שיתנו ריח טוב כ

יער ה

לבנון

שעליו ופרחיו נותנים את ריחם הטוב על בני ישראל שנאמר: [הושע יד ז]

"ילכו יונקותיו

[אלו בחורי ישראל]

ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון".

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מאי דכתיב

: [קהלת ג יא]

"את הכל עשה יפה בעתו"?

מלמד שכל אחד ואחד

מהאומנים

יִפֶּה לו הקב"ה אומנותו בפניו

. שאפילו לזה שאומנותו אינה יפה, ייפה הקב"ה את האומנות בפניו שתמצא חן בעיניו ויעשנה כדי שלא יחסר העולם אומנות זו.

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי

[פתגם שאנשים רגילים לאמרו]:

תלה ליה קורא לדבר אחר, ואיהו

-

דידה עביד!

תְּלה לו לחזיר על צוארו את הענף הרך [הנקרא קורא] הגדל בדקל כדי שיאכלנו כשהוא נקי, והוא יעשה את שלו - יגלגלנו באשפה! שזו היא אומנתו של החזיר לגלגל באשפה כל דבר ואינו רואה בזה שום חסרון.

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב

: אף שאמר מר אל יצא אדם יחידי בלילה, מ"מ מותר לו לצאת כשבידו

אבוקה

כי היא נחשבת

כשנים, ו

אילו כשה

ירח

מאיר הרי זה נחשב

כשלשה

. [ההבדל ביניהם יבואר בהמשך].

איבעיא להו

: האם

אבוקה

נחשבת

כשנים בהדי דידיה

[יחד אתו],

או דילמא אבוקה

נחשבת

כשנים לבר מדידיה

[בלעדיו] ונמצא שיחד אתו יש כאן שלשה?

תא שמע

: מסיום דברי רב שאמר

"וירח

-

כש לשה".

אי אמרת בשלמא

שאבוקה כשנים היינו

בהדי דידיה, שפיר

מובנים דברי רב שאמר "ירח כשלושה".

אלא אי אמרת

שאבוקה נחשבת כשנים היינו

לבר מדידיה.

אם כן הרי נמצא שגם "ירח כשלושה" הכוונה לבר מדידיה. וקשה:

ארבעה

-

למה לי,

איזו תועלת ישנה מכך שבצירוף הירח הם נחשבים לארבעה!?

והאמר מר: לאחד

השד

נראה ומזיק, לשנים

השד

נראה ואינו מזיק. לשלשה אינו נראה כל עיקר.

ואם כן איזו תועלת ישנה בכך שנחשיבם כארבעה והרי כבר בשלושה אין השד נראה כלל,

אלא, לאו, שמע מינה

דהא דאמרינן ש

"אבוקה כשנים"

שאמר רב, הכוונה

בהדי דידיה.

שמע מינה!

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים

,

מנלן? מתמר. שנאמר

: [בראשית לח כה]

"היא מוצאת",

שאע"פ שהוציאוה לישרף לא גילתה שהיא הרה מיהודה כדי שלא להלבין פניו, אלא שלחה לו את הסימנים כדי שיודה לבדו, ואמרה: אם יודה יודה, ואם לאו אשרף ולא אלבין פניו.

תנו רבנן: הביאו לפניו

בסוף הסעודה

שמן

לסוך ידיו להעביר את זוהמת האוכל ,

והדס

להריח בו,

נחלקו התנאים בסדר הקדמת הברכות.

בית שמאי אומרים

: בתחלה

מברך על השמן

בורא שמן ערב"

ואחר כך מברך על ההדס

"בורא עצי בשמים".

ובית הלל אומרים

להיפך: בתחלה

מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן

.

אמר רבן גמליאל: אני אכריע

ההלכה כבית שמאי, כיון שמה

שמן

ניתן להנות שתי הנאות שהרי

זכינו לריחו וזכינו לסיכתו,

ואילו מה

הדס

ניתן להנות רק הנאה אחת שהרי

ריחו זכינו, ולסיכתו לא זכינו.

אמר רבי יוחנן: הלכה כדברי המכריע

שהכריע כשיטת בית שמאי כלומר, כדברי רבן גמליאל .

רב פפא איקלע

[הזדמן]

לבי

[לביתו של]

רב הונא בריה דרב איקא. אייתו לקמייהו

[הביאו לפניהם]

שמן והדס. שקל רב פפא, בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן

, כדעת בית הלל.

אמר ליה

רב הונא: וכי

לא סבר לה מר

להא דאמר רבי יוחנן

הלכה כדברי המכריע

כדעת בית שמאי, שתחלה מברך על השמן ואחר כך על ההדס?

אמר ליה

רב פפא:

הכי אמר רבא: הלכה כבית הלל

דמברך על ההדס ואחר כך על השמן. ולכן אף אני נהגתי כבית הלל שלא כדעת רבי יוחנן.

מוסיפה הגמרא:

ולא היא!

מעולם לא אמר רבא שהלכה כבית הלל. ורב פפא שתלה סברת עצמו בדעת רבא -

לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד

.

תנו רבנן: הביאו לפניהם שמן

להריח בו

ויין

לשתותו -

בית שמאי אומרים

:

אוחז השמן בימינו

, מפני שכל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לכתחלה לאוחזו בימינו בשעת הברכה כדי שיכוין היטב על מה הוא מברך.

ואת היין בשמאלו

, לפי שאינו מברך עליו לעת עתה.

בתחלה

מברך על השמן

ברכת "בורא שמן ערב",

ו

אחר כך

חוזר

ונוטל את היין בימינו

ומברך על היין.

ו

בית הלל אומרים: אוחז את היין בימינו

, לפי שמקדים ברכת היין.

ואת השמן

אוחז

בשמאלו

לפי שלעת עתה אינו מברך עליו .

בתחלה

מברך על היין וחוזר

ונוטל את השמן בימינו

ומברך על השמן.

ו

אם הסועד תלמיד חכם הוא,

טחו

[מקנחו] את השמן שנשאר על ידיו -

בראש השמש.

ואם אף

ה

שמש תלמיד חכם הוא

-

טחו

לשמן הנותר

בכותל.

וטעם הקינוח הוא

מפני שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם,

וכפי שיבואר בסמוך.

תנו רבנן: ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים

המטולאים

[שיש בהם טלאים],

ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה

[אחרון]

לבית המדרש. ויש אומרים: אף לא יפסיע פסיעה גסה, ואל יהלך בקומה זקופה.

מבררת הגמרא דינים אלו אחד לאחד:

"אל יצא כשהוא מבושם לשוק"

מה טעמו?

אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן

: דין זה

במקום שחשודין על משכב זכור

נאמר, שהחשודים על כך מבשמין עצמם כדי שיתאוו להם.

אמר רב ששת: לא אמרן

שאסור לצאת לשוק כשהוא מבושם,

אלא

כשהבושם

בבגדו, אבל

כשהבושם

בגופו

מותר, היות וה

זיעה מעברא ליה

לבושם .

אמר רב פפא: ושערו

-

כבגדו דמי

. לפי שלא מצוי בו זיעה, ואסור להטיל בו בושם.

ואמרי לה

ויש האומרים שמותר להטיל בושם בשערו, כיון ששערו לענין בושם -

כגופו דמי,

היות שגם בשיער מצוי זיעה.

הדין השני המובא בברייתא:

"ואל יצא יחידי בלילה"

, מה טעמו?

משום חשדא,

שיחשדוהו בזנות.

ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא

[ולא אמרו כן אלא כשלא קבוע לו זמן] ללמוד אצל רבו בלילה,

אבל

אם

קביע ליה עידנא,

שזמן קבוע לו ללכת ללמוד בלילה, מותר לצאת יחידי, משום

דמידע ידיע

לכל

דלעידניה קא אזיל

, ולא יבואו לחשוד בו.

הדין השלישי המובא בברייתא:

"ואל יצא במנעלים המטולאים", מסייע ליה לרבי חייא בר אבא. דאמר רבי חייא בר אבא גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים

לפי שהוא צריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו .

מקשה הגמרא:

איני, והא רבי חייא בר אבא

עצמו

נפיק

[יצא] במנעלים המטולאים!?

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן

: לא אמרו שגנאי הוא הדבר אלא דוקא

בטלאי על גבי טלאי.

ולא אמרן

שגנאי הוא,

אלא בפנתא

כשהטלאי בגב הנעל,

אבל בגילדא

[בסוליא]

לית לן בה

, ומותר.

ו

אף

בפנתא

נמי

לא אמרן, אלא

לצאת בו

באורחא

[בדרך],

אבל בביתא

-

לית לן בה.

ולא אמרן

שגנאי הוא,

אלא בימות החמה

לפי שהטלאי נראה,

אבל בימות הגשמים

שהטיט שעל הנעל מכסהו -

לית לן בה

, ומותר.

הדין הרביעי המובא בברייתא:

"ואל יספר עם אשה בשוק".

-

אמר רב חסדא: ואפילו היא אשתו,

לפי שאין הכל מכירין בה, ויבואו לחשוד בו.

תניא נמי הכא

: אל יספר עם אשה בשוק

אפילו היא אשתו ואפילו היא בתו ואפילו היא אחותו, לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו.

הדין החמישי המובא בברייתא:

"ואל יסב בחבורה של עמי הארץ",

-

מאי טעמא?

דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו

[פן יגרר אחריהם].

הדין השישי המובא בברייתא:

"ואל יכנס אחרונה לבית המדרש"

מה טעמו?

משום דקרו ליה פושע

[מתעצל] .

הדין הנוסף המובא בברייתא:

"ויש אומרים: אף לא יפסיע פסיעה גסה",

מה טעמו?

דאמר מר: פסיעה גסה

-

נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם

.

מאי תקנתיה

של הפוסע פסיעה גסה?

להדריה

[יחזירנו] למאור עיניו

בקדושא דבי שמשי

, בשתית כוס של קידוש בליל שבת .

הדין האחרון המובא בברייתא:

"ואל יהלך בקומה זקופה",

מה טעמו?

דאמר מר: המהלך בקומה זקופה, אפילו

ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה. דכתיב

: [ישעיה ו ג]

"מלא כל הארץ כבודו"

.