Berachot 41b — Talmud auf Deutsch

ארץ זית שמן

-

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ארץ שכל שיעוריה כזיתים,

ששיעורי התורה הם תמיד בשיעור כזית.

מקשה הגמרא: וכי

כל שיעוריה סלקא דעתך

שמשערים בשיעור כזית,

והא איכא הנך

פירות

דאמרן

לעיל: חטה שעורה גפן תאנה ורמון שמשערים בהם?

מתרצת הגמרא:

אלא

כך יש לפרש:

ארץ שרוב שיעוריה

של תורה הם

כזיתים

כגון אכילת חלב, דם, נותר ופיגול.

דבש

האמור בתורה הוא דבש תמרים - שיעורי תורה נתלים בה - שכן משערים בה

ככותבת הגסה

, שהיא תמרה. להתחייב עליה משום אכילה

ביום הכפורים.

מקשה הגמרא:

ואידך

, רבי יצחק שאמר לעיל שמפסוק זה אנו למדים דיני קדימה בברכות, ונחלק על רבי חנן, מנין לו כל השיעורים הללו?

מתרצת הגמרא: אין מזה קושיא לרבי יצחק. וכי

הני שיעורין בהדיא מי כתיבי

בקרא?

אלא מדרבנן

הם ,

וקרא אסמכתא בעלמא.

ואם כן עיקרו של פסוק עדיין מתפרש שבא לשבח את ארץ ישראל בפירותיה החשובים ומנאם כפי סדר חשיבותם.

רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא. אייתו לקמייהו תמרי ורמוני, שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא

[נטל רב המנונא ובירך על התמרים תחלה] .

אמר ליה רב חסדא

לרב המנונא, מדוע ברכת על התמרים בתחלה? האם

לא סבירא ליה למר להא דאמר רב יוסף, ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה

-

קודם לברכה?!

והרי רמון כתוב בפסוק לפני דבש תמרים?

אמר ליה

רב המנונא לרב חסדא:

זה,

דבש תמרים, מוזכר ה

שני ל

אחר מילת

"ארץ"

הכתובה בפסוק זה,

וזה

, רימון, מוזכר

חמישי ל

אחר מילת

"ארץ"

וכל הסמוך ל"ארץ" האמור בפסוק הרי הוא קודם לברכה .

אמר ליה

רב חסדא:

מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך

[מי יביא לנו רגלי ברזל שנוכל ללכת אחריך תמיד ולשמוע את דבריך].

איתמר: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה

[ולא ללפת את הפת באו, שאם כן לא היו טעונים ברכה, אלא כדי למתק את פיו בתוך הסעודה].

אמר רב הונא: טעונים

הפירות

ברכה לפניהם

כי מאחר שבאים למתק את הפה אין להם דין טפל,

ואין טעונים ברכה לאחריהם,

לפי שברכת המזון פוטרת את כל מה שנאכל בסעודה, אם אינו בא כטפל לפת.

וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם, ואין טעונים ברכה לאחריהם.

ורב ששת אמר: טעונים ברכה בין לפניהם

ובין לאחריהם,

לפניהם - כסברת רב הונא ורב נחמן, ולאחריהם - כיון שהוא סבור שברכת המזון פוטרת רק מאכלים הבאים כדי לזון, ולא מאכלים - כדוגמת פירות אלו - הנאכלים מחמת מתיקותם לקינוח.

שאין לך

[שלא מצינו]

דבר שטעון ברכה לפניו, ואין טעון ברכה לאחריו

-

אלא פת הבאה בכיסנין בלבד

! שבתחלה מברכים עליו "בורא מיני מזונות" [ולא המוציא, כי מאחר שאין זה לחם שבני אדם קובעים עליו סעודתן אלא אוכלים אותו דרך עראי בלבד אינו חשוב כ"כ לברך עליו המוציא], ולבסוף אין מברכים עליו את הברכה השייכת לו בדרך כלל שהיא ברכת מעין שלש [אלא בורא נפשות בלבד] .

וכיון שלא מצינו חילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה אלא בפת הבאה בכסנין בלבד הרי בהכרח שאם מברכים על הפירות בתחלה יש לברך עליהם גם לבסוף.

ופליגא

אמוראים אלו א

דרבי חייא.

דאמר רבי חייא

: ברכת ה

פת

-

פוטרת כל מיני מאכל

בתוך הסעודה בין מברכה ראשונה ובין מברכה אחרונה,

ו

כן

יין פוטר

בברכתו את

כל

מיני

ה

משקים

אף שלא בתוך הסעודה בין מברכה ראשונה בין מברכה אחרונה, כיון שהפת היא ראש וראשון לכל המאכלים וכולם נטפלים לה , וכן היין הוא ראש וראשון לכל המשקין וכולם נטפלים לו.

אמר רב פפא: הלכתא: דברים הבאים מחמת הסעודה

ללפת בהם את הפת

בתוך הסעודה

הרי הם טפלים לפת, ולכן

אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם

.

ו

דברים הבאים

שלא מחמת הסעודה

הנאכלים

בתוך הסעודה

, כגון דייסא או כרוב ותרדין שאינן לפתן אלא באין למזון ושובע,

טעונים ברכה לפניהם

, כיון שאינם באים ללפת את הפת ואינם טפלים לה, לא נפטרו בברכת המוציא.

ואין טעונים ברכה לאחריהם

מפני שמיני "מזון" הם וברכת המזון פוטרתן.

ודברים הרגילים לבא

לאחר הסעודה

כגון פירות, - אפילו אם הביאם בתוך הסעודה, כיון שלא הביאן כדי ללפת בהם את הפת -

טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם

. לפניהם - כיון שאינם טפלים לפת, ואחריהם - משום שאינם בכלל מזון להפטר בברכת המזון .

שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם?

אמר להם

בן זומא:

הואיל ו

נטפלו לפת ה

פת פוטרתן.

מקשה הגמרא:

אי הכי

מן הראוי היה ש

יין

בתוך הסעודה,

נמי, נפטריה פת

[יפטר בברכת הפת], שהרי מחמת הסעודה הוא בא .