Berachot 39a — Talmud auf Deutsch

והא

כיון דשקילא לגרעיניה

בצר ליה שיעורא!

שהרי השיעור של "כזית" לברכה אחרונה כולל גם את הגרעין, ורבי יוחנן הרי לא אכל את הגרעין אלא רק את הפרי!?

אמר ליה: מי סברת

שיעור של

כזית גדול בעינן

לברכה אחרונה?

כזית בינוני בעינן, וההוא דאייתו לקמיה דרבי יוחנן

-

זית גדול הוה, דאף על גב דשקלוה לגרעינותיה

[שנטלו את הגרעין],

פש ליה

[נשאר ממנו]

שיעורא

של זית בינוני .

דתנן: זית שאמרו

לשער בו -

לא קטן ולא גדול אלא בינוני, וזהו

זית

"אגורי"

.

ואמר רבי אבהו: לא "אגורי" שמו, אלא "אברוטי" שמו, ואמרי לה: "סמרוסי" שמו. ולמה נקרא שמו "אגורי"

-

ששמנו אגור בתוכו,

ועומד לצאת, ואינו כ"זיעה" בעלמא היוצאת משאר פירות שנסחטו.

חוזרת הגמרא ודנה בברכת השלקות:

נימא

שדין הברכה שמברכים על שלקות הוא

כתנאי.

דהנהו תרי תלמידי, דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניו כרוב ודורמסקין

[מין עשב או כרוב מסויים] הנאכלים רק כשהם מבושלים,

ופרגיות

, עופות צעירים מבושלים.

נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך

ולהוציא את המסובים בברכה ראשונה .

קפץ

אותו תלמיד, מבלי לשאול את בר קפרא על איזה מהם יברך תחילה,

וברך על

הפרגיות

"שהכל נהיה בדברו".

לגלג עליו חבירו

על שבחר לברך בתחלה ברכת "שהכל" על הפרגיות, ולא בירך בתחלה ברכת "בורא פרי האדמה" על השלקות.

[טעמם של שני תלמידים אלו יתבאר בסמוך].

כעס בר קפרא

ו

אמר: לא על המברך אני כועס, אלא על המלגלג אני כועס.

כי גם

אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם,

שכל כך היו חביבים עליו הפרגיות עד שהקדים את ברכתם וכמבואר בדיני קדימה שיש להקדים ולברך תחלה על המאכל החביב יותר, -

אתה, על מה לגלגת עליו?

חזר

בר קפרא

ואמר: לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס.

ואמר

בר קפרא להסביר את קפידתו: גם

אם חכמה אין כאן,

שאינך סבור שאני החכם שצריך לשאול אותו על מה להקדים ולברך, אבל האם

זקנה אין כאן?!

והיה לך להתייחס אלי בכבוד ולשאלני על מה להקדים לברך .

תנא: ושניהם לא הוציאו שנתן.

מאי לאו, בהא קא מיפלגי

שני תלמידיו של בר קפרא:

דמברך סבר: שלקות ופרגיות

ברכותיהם שוות ועל שניהם יש לברך

"שהכל נהיה בדברו",

הלכך

בירך על הפרגיות החביבות עליו כי

חביב עדיף!

ויש לברך עליו ולפטור בברכה את המין הפחות חביב .

ומלגלג סבר: שלקות,

ברכתן

בורא פרי האדמה

, ואילו ה

פרגיות

ברכתן

שהכל נהיה בדברו,

הלכך

, כיון שאין ברכותיהם שוות על

פירא עדיף

להקדים ולברך מכיוון שברכת "בורא פרי האדמה" חשובה יותר מאשר ברכת "שהכל" .

דוחה הגמרא:

לא

בכך נחלקו תלמידי בר קפרא. אלא

דכולי עלמא

סברי ש

שלקות ופרגיות

ברכתם

שהכל נהיה בדברו.

והכא, בהאי סברא קא מיפלגי: מר

, שבירך על הפרגיות,

סבר

: מאחר שברכותיהם שוות הדבר אשר

חביב

עליו -

עדיף

לברך עליו.

ומר

שלגלג עליו

סבר

: שעל אף חביבות הפרגיות

כרוב עדיף

, משום שיש לו מעלה

דזיין

.

אמר רבי זירא, כי הוינן בי רב הונא

[כשהיינו בבית מדרשו של רב הונא]

אמר לן: הני גרגלידי דלפתא

, ראשי לפתות שחיתכו אותם, הרי אם

פרמינהו פרימא רבא,

שחתכום לחתיכות גדולות - ברכתם

בורא פרי האדמה,

ואם חתכום

פרימא זוטא

[חתיכות קטנות] - ברכתם

שהכל נהיה בדברו.

כי חיתוכם זה שינה אותם לרעה וממילא בטל מהם שם פרי .

וכי אתאן לבי רב יהודה אמר לן: אידי ואידי

בכל צורות החיתוך ברכתם היא

בורא פרי האדמה. ו

משום ד

האי דפרמינהו טפי

הוא

כי

היכי דנמתיק טעמיה

[להמתיק טעמו]. ונמצא שהחיתוך שינה אותם למעליותא ולא הפקיע מהם שם פרי, ולכן יש לברך עליהם בורא פרי האדמה .

אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא אמר לן: תבשילא דסלקא

[תבשיל של תרדים]

דלא מפשו בה קמחא,

שהקמח שמערבים בו אינו מרובה, מברכים עליו

"בורא פרי האדמה"

, ואילו תבשיל

דלפתא,

[תבשיל של "לפת"]

דמפשו בה קמחא טפי,

שהקמח שמערבים בו הוא מרובה, מברכים עליו -

"בורא

מיני מזונות".

והדר אמר

רב אשי:

אידי ואידי

, תבשילא דסלקא ותבשילא דליפתא - ברכתם

בורא פרי האדמה, והאי דשדי בה

בתבשיל של לפת

קמחא טפי

אין בו כדי לקבוע את ברכת התבשיל, כי

לדבוקי בעלמא עבדי לה.

[לדבק את התבשיל ולא כדי ליתן טעם], ולכן אין בו חשיבות שיברכו מחמתו "בורא מיני מזונות" .

אמר רב חסדא: תבשיל של תרדין

-

יפה ללב וטוב לעינים, וכל שכן

שטוב הוא

לבני מעים.

אמר אביי: והוא דיתיב אבי תפי

על מושב הכיריים ומתבשל היטב

ועביד

בבישולו קול הנשמע כמו

"תוך תוך".

שזהו הקול הנשמע בעת רתיחת תרד שלוק ונמוח.

אמר רב פפא: פשיטא לי, מיא דסלקא,

המים שהתבשל בהם התרד וקיבלו מטעמו, ברכתם

כ

ברכת ה

סלקא

עצמו,

ו

כן

מיא דלפתא

ברכתם

כ

ברכת ה

לפתא

בעצמו,

ו

כמו כן

מיא דכולהו שלקי

ברכתם

כ

ברכת

כולהו שלקי

.

בעי רב פפא: מיא ד"שיבתא"

[מים שבישלו בהם שֶבֶת שהוא צמח ריחני] -

מאי

ברכתו?

צדדי הספק הם: האם ה"שיבתא" הניתן בתבשיל -

למתוקי טעמא

של התבשיל

עבדי

, ולכן ברכת מי התבשיל היא בורא פרי האדמה כברכת ה"שֶבֶת" עצמו וכדין שאר מי שלקות.

או

שמא רק

לעבורי זוהמא עבדי לה

, - השֶבֶת ניתן בתבשיל רק כדי שה"ליכלוך" הנוצר עקב הבישול ידבק בו.

מוכיחה הגמרא:

תא שמע: ה

"ש

ֶ

ב

ֶת"

של תרומה שהתבשלה -

משנתנה טעם בקדירה

בטל טעמה ממנה והריהי נחשבת מכאן ואילך כעץ בעלמא ושוב

אין בה משום

קדושת

תרומה ו

כמו כן

אינה מטמאה

משום כך

טומאת אוכלים,

שהרי כבר בטל ממנה שם "אוכל".

ומלשון המשנה שאמרה "השבת משנתנה טעם בקדרה"

שמע מינה

שה"שֶבֶת"

למתוקי טעמא עבדי לה.

ומסיקה הגמרא:

שמע מינה.

אמר רב חייא בר אשי: פת צנומה,

[פרוסה יבישה של לחם] שנשרתה

בקערה

-

מברכין עליה "המוציא"

,

ופליגא דרבי חייא.

דאמר רבי חייא

: המברך על הפת

צריך שתכלה ברכה

[שיסיים את ברכת המוציא] יחד

עם

גמר פריסת

הפת

, נמצא אם כן שכדי לקיים דין זה יש לברך על פת שלימה, ושלא כדעת רב חייא בר אשי .

מתקיף לה רבא על רבי חייא: מאי שנא צנומה שאמרת דלא לברך עליה אלא יש

להעדיף פת אחרת, משום דכי כליא ברכה

[

כשהוא מברך את הברכה כולה עד לסיומה

]

אפרוסה קא כליא ולא על שלמה.

הרי כשמברך

על הפת

השלימה

נמי, כי קא גמרה

הברכה [כשמסיים את הברכה]

אפרוסה גמרה

ולא על שלמה ואיזה מעלה אם כן יש במה שמברך על שלמה?